בית המשפט ציין בפסיקתו כי המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תיאורטית או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני בית המשפט. בעניין זה, יש חשיבות ניכרת לשאלה אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לעניין זה היא כי מקום בו יש בפסק דין כדי להסיר מכשול העומד בפני המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפניו, יש לומר כי לתובע עניין ממשי כאמור להלן החלטה בנושא סעד הצהרתי תיאורטי: החלטה 1. החלטה זו עניינה בקשת המשיבה לדחות על הסף את המרצת הפתיחה בנימוק שאינה מגלה עילה, בשל כך שמדובר בסעד תאורטי-אקדמי בלבד ובשל קיומו של סעד חילופי ראוי אחר. 2. על מנת לעמוד על מהות הבקשה אסקור בקצרה את העובדות הבאות: המבקשת היא חברה בע"מ העוסקת בהובלות. הלקוח העיקרי והיחיד שלה היא חברת "מעיינות מי עדן". ביום 30.12.02 שלחה המשיבה למבקשת הודעה בדבר שומת מס תשומות וכן הטלת קנס בגין אי ניהול ספרים. הודעת השומה נתקבלה אצל המבקשת ביום 1.1.03. המבקשת טוענת כי ביום 26.1.03 שלח בא כוחה, עו"ד כהן, למשיבה השגה על השומה, בהתאם לסעיף 82 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 [להלן - חוק מס ערך מוסף]. ההשגה נשלחה בדואר רגיל ולא בדואר רשום, והיא לא הגיעה למשרדי המשיבה אלא ככל הנראה אבדה במהלך המשלוח. משכך, ומשסברה המשיבה כי חלף המועד להגשת ההשגה, הורתה להתחיל בהליכי הגבייה של החוב על פי השומה. החוב עמד אז על כ- 1,150,000 ₪. בין היתר הוטל עיקול על כספי המבקשת שבידי חברת מי עדן וכן עיקול של כלי רכב השייכים למבקשת. נקיטת הליכי העיקול הובילה את ב"כ המבקשת לפנות מיד אל המשיבה בטענה שלאור הוראות סעיף 85 ו- 91 לחוק מס ערך מוסף אין לנקוט הליכי גבייה כיוון שהוגשה השגה במועד. לחילופין ביקש עו"ד כהן במכתבו מיום 24.2.03 לרשום את ההשגה באיחור, אם יתברר כי לא הגיעה לתעודתה. 3. במענה לפניות אלה הודיעה המשיבה, גב' גזית, לעו"ד כהן ביום 27.2.03, כי לפנים משורת הדין הסכימה להאריך את המועד להגשת ההשגה והוסיפה כי בהתאם לסמכותה על פי סעיף 116[ב] לחוק מס ערך מוסף היא מתנה את הארכת המועד בתשלום מחצית סכום שומת מס התשומות [קרן בלבד], דהיינו סכום של 287,000 ₪. החלטה זו נראתה לב"כ המבקשת בלתי חוקית ועל כן הגיש בשמה ביום 4.3.03 את המרצת הפתיחה הנוכחית, ויחד איתה בקשה לצו מניעה זמני [בש"א 469/03] שיאסור על המשיבה להמשיך בהליכי גביית החוב נשוא ההשגה. 4. הבקשה הובאה בפני השופטת דה-ליאו [לוי] שתחילה לא נתנה צו במעמד צד אחד אלא הורתה על קבלת עמדתה של המשיבה. ב"כ המבקשת חזר ופנה אל השופטת בבקשה נוספת מיום 5.3.03 [בש"א 482/03], וביקש באופן מיוחד לעכב את ביצוע תפיסת כלי הרכב ולהסתפק לפי שעה בעיקולם ברישום בלבד וכן להורות כי העיקול שהוטל על כספי המבקשת אצל חברת מעיינות עדן יועמד על הסכום שדרשה המשיבה כתנאי להארכת המועד כאמור לעיל. השופטת דה-ליאו [לוי] הורתה בעקבות זה כי המשיבה לא תמשיך בהליכי מימוש העיקול של כלי הרכב. בנוגע לכספים הורתה השופטת כי העיקול שהוטל עליהם יוגבל לסכום של 350,000 ₪. הבקשה נקבעה על ידי השופטת ליום 16.3.03 להמשך דיון במעמד שני הצדדים. 5. המשיבה סברה על יסוד יעוץ משפטי שקיבלה, כי היא רשאית לחדש את הליכי העיקול. גישתה הושתתה על שלושת אלה: א. התקופה בת 15 יום הקבועה בפקודת המיסים [גבייה], כפרק הזמן שצריך לעבור בין תום המועד להגשת ההשגה ובין התחלת הגבייה [סה"כ 45 יום] חלפה זה מכבר; ב. ההשגה הוגשה באיחור; ג. רישום ההשגה הותנה על ידי המשיבה בתשלום מחצית קרן החוב ומשזו לא שולמה קובע החוק כי רואים את ההשגה כאילו לא הוגשה כלל. 6. לאור זאת, בעוד הבקשה לצו מניעה זמני תלויה ועומדת בפני השופטת, ובטרם התקיים דיון במעמד שני הצדדים, חידשה המשיבה את הליכי העיקול. היא שיגרה ביום 9.3.03 הודעת עיקול חדשה לחברת מעיינות עדן על סכום של 350,000 ₪. ביום 13.3.03 העבירה מי עדן את הכסף לידי המשיבה, ומאז הוא נמצא בקופת המדינה. 7. בסופו של דיון החליטה השופטת דה ליאו [לוי] ביום 27.3.03 כי הליכי העיקול שנקטה המשיבה בחודש פברואר 2003 היו בלתי חוקיים מאחר שלא המתינה פרק הזמן של 45 יום הנ"ל אלא התחילה בהליכי העיקול קודם שהסתיימה התקופה. לאור זאת הורתה השופטת על ביטול העיקולים שננקטו בחודש פברואר. השופטת לא התייחסה כלל לשאלת ההשגה, הגשתה באיחור וחוקיות החלטת המשיבה להתנות את רישום ההשגה בתשלום מחצית קרן החוב. אך ביום שניתנה החלטת השופטת כבר בוצע בפועל העיקול ע"ס 350,000 ₪ אצל מי עדן, עיקול שננקט כאמור ביום 9.3.03. 8. על יסוד עובדות אלה, שחלקן נוצרו לאחר הגשת המרצת הפתיחה, טוענת המבקשת כי היא זכאית לפסק דין הקובע כי הליכי הגבייה שנקטה המשיבה בחודש פברואר 2003 היו בלתי חוקיים מחמת אלה: א. ההשגה הוגשה בזמן; ב. גם אם ההשגה לא הוגשה במועד - ההחלטה להתנות את הארכת המועד לרישומה בתשלום סכום כלשהו היא בלתי חוקית; ג. ההליכים ננקטו בניגוד לפקודת המיסים [גבייה]. בד בבד ביקש ב"כ המבקשת צו לפיצול סעדים על מנת לאפשר לה לתבוע בנפרד את סעדיה הכספיים שבשלב זה טרם התגבשו. 9. המשיבה טוענת כי אין מקום לדון בהמרצת הפתיחה לגופה ויש לדחותה על הסף. היא מנמקת זאת בטענות אלה: א. כבר הוחלט על ביטול הליכי הגבייה שננקטו בניגוד לפקודת המיסים [גבייה] ובפועל, הם אינם בתוקף עוד; ב. ההחלטה להתנות את רישום ההשגה בתשלום מחצית קרן החוב הולמת את הוראות סעיף 116[ב] לחוק מס ערך מוסף, המסמיך את מנהל מס ערך מוסף להתנות את הארכת המועד ב"מתן ערובות להנחת דעתו לתשלום כל חוב או לביצוע כל פעולה שמועד עשייתה נדחה". דרישת מחצית החוב היא בגדר דרישת ערובה; ג. שאלת חוקיותם של הליכי הגבייה שננקטו בחודש פברואר 2003 בניגוד לפקודת המיסים [גבייה] הפכה לשאלה תיאורטית אקדמית, באשר העיקולים הנדונים בוטלו ואינם קיימים עוד; ד. עומד לרשות המבקשת סעד חילופי שהוא תביעת פיצויים, אם היא סבורה שהמשיבה גרמה לה נזק, בין בסירוב שלא כדין לרשום את ההשגה ובין בהתניית רישום ההשגה בתשלום כסף. 10. לדעתי, הדרך בה נקט ב"כ המבקשת היתה ועודנה הדרך הראויה היחידה שניתן היה לנקוט אותה עת בנסיבות העניין. משסברה המבקשת כי ההשגה הוגשה בזמן וכי המשיבה, מטעמים כלשהם, מסרבת להכיר בכך ואף נוקטת הליכי עיקול, שלדעת המבקשת אינם חוקיים, לא היתה בידה כל ברירה אלא לפנות לבית המשפט בבקשה לעכב את הליכי הגבייה עד שתתברר השאלה האם ההשגה הוגשה בזמן אם לאו והאם הליכי העיקול ננקטו באמת 45 יום לאחר משלוח ההודעה כנדרש בחוק מס ערך מוסף ובפקודת המיסים [גבייה]. המבקשת לא היתה יכולה לבקש בשעתה גם סעד כספי ומקובלת עליי עמדתה שסעדיה הכספיים לא התגבשו אז, ולדעתי עדיין אינם מגובשים כיום. 11. השופטת דה-ליאו [לוי] ביטלה את הליכי העיקול שננקטו בחודש פברואר 2003 ואמנם המשיבה המתינה עד לתחילת חודש מרץ 2003 בטרם חידשה את הליכי הגבייה, בכפוף למגבלות שהטילה השופטת בצו הזמני, ועל כן ניתן לומר כי לכאורה פעלה כדין. אלא שכאן מתעוררת שאלה אחרת, שגם היא צריכה להיות מוכרעת על ידי בית המשפט בהליך זה והיא: בהנחה שההשגה הוגשה באיחור, האם היתה המשיבה רשאית להתנות את רישומה [וממילא את עיכוב הליכי הגביה] בתשלום סכום של 287,000 ₪, להבדיל מהמצאת ערובה בסכום זה. במילים אחרות: האם הסכום שנדרש מהמבקשת כתנאי להארכת המועד בא בגדר ערובה לפי סעיף 116[ב] לחוק מס ערך מוסף אם לאו. שאלה נוספת היא האם מלכתחילה התכוונה המשיבה לתשלום כסף שיהווה אך ערובה או שמא התכוונה תחילה לנצל את הצורך בארכה כדי לגבות כסף ממש על חשבון החוב ורק בדיעבד, לאחר קבלת יעוץ משפטי, החליטה להתייחס לדרישה כאל המצאת ערובה או פיקדון. אם יקבע בית המשפט כי הדרישה לא היתה חוקית, כי אז ממילא מתבטלת ההתנאה, ההשגה תיחשב כאילו הוגשה ביום 24.2.03 וכל הליכי העיקול שננקטו לאחר מכן יחשבו כאילו ננקטו בניגוד לחוק. 12. שאלות אלה כלל אינן תיאורטיות או אקדמיות. ההכרעה בהן דרושה לבסס תשתית עובדתית ומשפטית לתביעת פיצויים שתוגש בעתיד. אכן, הלכה היא כי מתן סעד הצהרתי הוא עניין של שיקול דעת בית המשפט ובית המשפט ימנע מלתיתו אם המבקש אינו מצביע על אינטרס המצדיק מתן סעד כזה. בפרשת ע"א 6291/95 בן יקר גת חב' להנדסה נגד הועדה המיוחדת לתכנון, פ"ד נא[2] 825 נקבע בעמ' 871 כי - "המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תיאורטית או אקדמית טמון בשאלה אם קיים לתובע עניין ממשי בפתרון הבעיה שהציג בפני בית המשפט. בעניין זה, יש חשיבות ניכרת לשאלה אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת. ההלכה לעניין זה היא כי מקום בו יש בפסק דין כדי להסיר מכשול העומד בפני המבקש, או לפתור קושי שהוא ניצב בפניו, יש לומר כי לתובע עניין ממשי כאמור". 13. לדעתי, המבקשת עומדת במלוא הדרישות הללו. לא רק שיש לה אינטרס ממשי בקבלת פסק דין המצהיר על בטלות ההליכים שננקטו נגדה, אלא פסק הדין שיינתן, אם יינתן לזכותה, ישמש אותה לצורך תביעת פיצויים שתגיש בעתיד, תביעה שאין היא יכולה להגישה כעת. היא הגישה בקשה לפיצול סעדים וגם זהו צעד ראוי ומתבקש בנסיבות העניין. 14. אוסיף כי בהחלטתי מיום 26.4.04 דחיתי את בקשתם המשותפת של שני הצדדים להגיש כתב תביעה מתוקן, באופן שיכלול גם את האירועים שהתרחשו לאחר הגשת המרצת הפתיחה. החלטתי הנוכחית אינה סותרת את ההחלטה מאפריל; מצד אחד, אין מנוס מלהכריע בשאלת חוקיות ההתנאה ומצד שני העיקולים המאוחרים עשויים להוות עילה לתביעה חדשה השונה מהתביעה הנוכחית ולכן מקומה בהליך נפרד. 15. ועוד אוסיף בשולי ההחלטה כי בעבר מי שתבע מהמדינה צו עשה נזקק לפסק דין הצהרתי כדי לעקוף את הוראות סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי [המדינה כבעל דין], התשי"ח-1958. סעיף 5 בוטל בתשנ"ט וכיום ניתן להגיש נגד המדינה תביעות למתן צו עשה. יחד עם זאת, לא פג טעמה של התביעה ההצהרתית ובנסיבות המקרה שבפנינו היא היתה הליך ראוי. בינתיים הוגש הערעור לגוף השומה והוא מתברר בנפרד, אך לדעתי, שאלת חוקיות ההתנאה אינה יכולה להתעורר בערעור לפי חוק מס ערך מוסף, שכן היא נוגעת להליכים שקדמו להחלטה בהשגה. 16. מכל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המשיבה לדחיית המרצת הפתיחה על הסף ומחייב את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ₪ נכון להיום. סעד תיאורטיסעד הצהרתי