בנוגע למטרת הכלל של "מעשה בית דין" נפסק כי המטרה הכללית, אשר לציבור ענין בה ללא קשר עם בעלי הדין - כי יבוא סוף להתדיינות שביניהם - באה כדי למנוע, על-ידי הפחתת האפשרויות של פסקי-דין סותרים, את החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי-המשפט.

עוד נפסק כי כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין (Res Judicata) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית.

דיון חוזר בפלוגתא שכבר נידונה בעבר בפני בית משפט והוכרעה עלולה לגרום להכרעות סותרות. דבר זה עלול לגרום ל"החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות".

אמנם נכון, כי ההכרעה השיפוטית שניתנה איננה יכולה לפעול נגד מי שלא היה צד לאותם הליכים במסגרתם ניתנה ההכרעה השיפוטית, משום שלא ניתן לו יומו בבית המשפט על מנת לטעון טענותיו באותו ענין.

הדרישה כי תהיה זהות בין הצדדים בשני ההליכים לשם יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה, מחד גיסא, להבטיח כי לכל אחד מבעל דין יהיה יומו בבית המשפט, ומאידך גיסא לדאוג כי מי שניתנה לו הזדמנות לומר את דברו בפני בית משפט לא ישמיע דברו בשנית, מטעמים שביעילות ולמען יהיה סוף לדיונים.

בית המשפט ציין בפסיקתו כי כאשר מדובר בהכרעה שהינה לטובת מי שלא היה צד להליך במסגרתו ניתנה אותה הכרעה שיפוטית, אין מקום להעלות טענה בדבר העדר מתן הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו. בעל הדין החדש מקבל את ההכרעה השיפוטית, מסכים לה ואף מבקש להסתמך עליה. מאידך, לצד שכנגד, שנגדו עומדת אותה הכרעה, כבר ניתנה הזדמנות נאותה להעלות את כל טענותיו באותו ענין בהתדיינות קודמת, וטענותיו נדחו על ידי ערכאה שיפוטית. לפיכך אין פגיעה בזכויותיו של אותו צד. אינטרס הצדק וההוגנות לא נפגע במקרה כזה.

הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לאמר את דברו בפני בית משפט, ומצד שני לוודא שמי ש'היה לו יומו' בבית המשפט לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים.


להלן פסק דין בנושא מעשה בית דין:

פסק דין

רקע עובדתי:
מונחת בפני תביעת התובעת, רשות מקומית, לחיוב הנתבע בתשלום ארנונה עבור נכס ברחוב מצודת בית"ר 8/1, בת ים (להלן - הנכס), המצוי בתחום שיפוטה של התובעת, בגין התקופה שמיום 1.11.03 ועד ליום 31.5.04. לטענת התובעת, הוחזק הנכס בתקופה זו בידי הנתבע.

הנתבע, לטענת התובעת, שכר את הנכס מבעליו, מר ניסים גאון, אשר מסר לתובעת הצהרה, ואף צירף מכתב חתום על ידי הנתבע, ולפיו החזיק הנתבע בנכס בכל אותה תקופה. לכן חייב הנתבע בתשלומי המיסים לעירייה על פי דין בגין תקופה זו.

המדובר בנכס המורכב - לטענת הנתבע - ממחסן וחנות. הנתבע טוען, כי כבר ביום 31.10.03 פינה את המחסן, וביום 11.1.04 פינה את החנות, כאשר כל חובות הארנונה עד למועדי הפינוי שולמו על ידו במלואם והודעה על הפינוי נמסרה על ידו לתובעת. לטענתו של הנתבע, בעל הנכס זייף את חתימתו על גבי המכתב עליו מסתמכת התובעת, ובו נאמר, כי הנתבע המשיך להחזיק בנכס בכל התקופה נשוא התביעה. לפיכך, טוען הנתבע, אין הוא חב בתשלומי ארנונה כלשהם לתובעת בגין הנכס.

יצויין, כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד הבעלים, מר ניסים גאון (להלן - גאון), אך בהתאם להסכמת התובעת נמחקה התביעה נגדו ביום 20.5.07.

דיון
בין הנתבע ובין גאון, ניטשה מחלוקת בנוגע לסיום תקופת השכירות ומימוש האופציה להארכתה. ההליכים התנהלו בבית משפט השלום ברחובות בת"א 1760/05. ביום 21.6.06 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט הרן פינשטין. בפסק הדין נקבע, כי על הנתבע דנן לשלם לגאון דמי שכירות עבור הנכס עד לחודש מאי 2004, ועד בכלל. בכך, למעשה, קיבל בית המשפט את הטענה, כי הנתבע המשיך לשכור את הנכס ולהחזיק בו עד לחודש מאי 2004, ודחה את טענת הנתבע כי השכירות הסתיימה בינואר 2004, אז הפסיק להחזיק בנכס. האם קביעה זו של כב' השופט פינשטין יוצרת השתק פלוגתא, שיחול גם בתביעה שבפנינו, וזאת למרות שהתובעת לא היתה צד להליכים הקודמים?


בנוגע למטרת הכלל של "מעשה בית דין" נאמר בע"א 246/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב(2)561, 587:

"... ואילו המטרה הכללית, אשר לציבור ענין בה ללא קשר עם בעלי הדין - כי יבוא סוף להתדיינות שביניהם (INTEREST REI REPUBLCAE UT SIT FINIS LITIUM) - באה כדי למנוע, על-ידי הפחתת האפשרויות של פסקי-דין סותרים, את החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי-המשפט".

בע"א 3097/02, מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פד"י נח(5)511, 519, נאמר:

"כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין (Res Judicata) מונע מבעלי הדין וחליפיהם, וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן על-ידי בית משפט מוסמך. יסודו של כלל המניעות הזה בעקרון סופיות הדיון, וטעמו העיקרי - למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית".

דיון חוזר בפלוגתא שכבר נידונה בעבר בפני בית משפט והוכרעה עלולה לגרום להכרעות סותרות. דבר זה עלול לגרום ל"החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות", כפי שנאמר ע"י כב' הנשיא אגרנט בע"א 246/66 הנ"ל. דיון מחודש באותן טענות עובדתיות גורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר.

אמנם נכון, כי ההכרעה השיפוטית שניתנה איננה יכולה לפעול נגד מי שלא היה צד לאותם הליכים במסגרתם ניתנה ההכרעה השיפוטית, משום שלא ניתן לו יומו בבית המשפט על מנת לטעון טענותיו באותו ענין. בענין זה נאמר בע"א 9647/05, פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ, תק-על 2007(3), 880:

"הדרישה כי תהיה זהות בין הצדדים בשני ההליכים לשם יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה, מחד גיסא, להבטיח כי לכל אחד מבעל דין יהיה יומו בבית המשפט, ומאידך גיסא לדאוג כי מי שניתנה לו הזדמנות לומר את דברו בפני בית משפט לא ישמיע דברו בשנית, מטעמים שביעילות ולמען יהיה סוף לדיונים".

כאשר מדובר בהכרעה שהינה לטובת מי שלא היה צד להליך במסגרתו ניתנה אותה הכרעה שיפוטית, אין מקום להעלות טענה בדבר העדר מתן הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו. בעל הדין החדש מקבל את ההכרעה השיפוטית, מסכים לה ואף מבקש להסתמך עליה. מאידך, לצד שכנגד, שנגדו עומדת אותה הכרעה, כבר ניתנה הזדמנות נאותה להעלות את כל טענותיו באותו ענין בהתדיינות קודמת, וטענותיו נדחו על ידי ערכאה שיפוטית. לפיכך אין פגיעה בזכויותיו של אותו צד. אינטרס הצדק וההוגנות לא נפגע במקרה כזה. בענין זה נאמר על ידי כב' השופט בך בע"א 258/88, פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פד"י מד(2)576, 580-581:

"נסיבותיו של המשפט שלפנינו אינן מצריכות דיון והכרעה בשאלה האם על פי החוק הנ"ל ייחשבו בכל מקרה רשויות המדינה כבעל דין אחד לצורך 'השתק פלוגתא', והאם ניתן לראות ברשויות שונות של המדינה צדדים קרובים או חליפים לצורך 'השתק פלוגתא'; זאת מכיוון שבמקרה זה גם אם אין המדובר במדויק באותם הצדדים, קמה ביניהם פלוגתא פסוקה. אבאר את דברי:

הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לאמר את דברו בפני בית משפט, ומצד שני לוודא שמי ש'היה לו יומו' בבית המשפט לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים (ראה ע"א 447/70 ע'אנם נ. ע'אנם ואח' פד"י כ"ו(2)829, 838.

במקרה דנן הממצא נושא 'השתק הפלוגתא' הוא ממצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי 'היה לו יומו' בבית משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על ידו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו 'יומו בבית המשפט', ולא היתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על 'השתק הפלוגתא'. אילו היה הממצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל פי העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם לענין זה מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד - היינו המדינה) לא היה מקום לקבל את טענת 'השתק הפלוגתא', שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה, כאמור, הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים, עליהם בא עקרון 'זהות הצדדים' לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של 'השתק פלוגתא'".

התנאים להתקיימותו של השתק פלוגתא, כבר נמנו על ידי כב' השופט רובינשטיין בע"א 682/07, לבייב נ' גילר, תק-על 2007(2), 4627, שם נאמר:

"תנאים אלה הם, ראשית, כי 'הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים'. שנית, כי 'קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא'. שלישית, כי 'ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה'. רביעית, כי 'ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה' ".

במקרה דנן כבר העלה הנתבע את טענותיו, כי פינה את הנכס והפסיק להחזיק בו בחודש ינואר 2004, כבר בהליכים שהתנהלו בינו ובין גאון. טענות אלו נדחו על ידי כב' השופט פינשטין בפסק דינו, כאמור לעיל, והנתבע חוייב לשלם לגאון את מלוא דמי השכירות בגין התקופה שעד ליום 31.5.04. יש לבחון, איפוא, האם במקרה זה התקיימו התנאים לתחולתו של כלל "השתק הפלוגתא".

הפלוגתא שעלתה בשתי ההתדיינויות היא זהה, האם החזיק הנתבע בנכס עד ליום 31.5.04, או שמא הפסיק להחזיק בנכס ופינה אותו כבר בחודש ינואר 2004.

לנתבע ניתן יומו במסגרת ההתדיינות הקודמת וניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו לעניין פינוי הנכס בינואר 2004 ואי החזקתו בנכס מאז. הנתבע אכן העלה טענותיו אלו בהליך הקודם, ופסק הדין דן באותן טענות, לאחר ששמע את טיעוניו של הנתבע, ודחה אותן.

ההתדיינות הקודמת הסתיימה בהכרעה מפורשת, אשר דחתה את טענות הנתבע, כי חדל מלשכור את הנכס ולהחזיק בו בינואר 2004. בפסק הדין נקבע, כי השכירות המשיכה עד ליום 31.5.04, והנתבע חוייב בתשלום מלוא דמי השכירות בגין אותה תקופה.

ההכרעה בשאלת מועד פינוי הנכס והפסקת הנתבע להחזיק בו היתה חיונית לשם הכרעה בסכסוך שנידון בהתדיינות הקודמת בין הנתבע ובין גאון.

העולה מן האמור לעיל, כי יש לדחות את טענות הנתבע, כי חדל לשכור את הנכס ולהחזיק בו כבר בינואר 2004. זאת מחמת "השתק פלוגתא", שנוצר בעקבות פסק דינו של כב' השופט פינשטין בת"א(רחובות)1760/05, שם נדחו טענות אלו של הנתבע, ונקבע, כי הנתבע המשיך לשכור את הנכס ולהחזיק בו עד ליום 31.5.04.

בנסיבות אלו יש לקבל את התביעה לתשלום דמי ארנונה בגין תקופה זו, שעד ליום 31.5.04.

סיכומם של דברים, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 13,622 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, מיום 26.1.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובעת וכן בשכר טרחת עורך דינה בסך 2,100 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון