חריגה מתקרת סמכות בית משפט השלום - פסיקת ריבית

תקרת הסמכות העניינית של בית משפט השלום היא 2.5 מיליון שקלים. בית המשפט העליון פירש את האמור בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וקבע כיצד יעריך בית-משפט השלום את תקרת סמכותו הסטטוטורית בעת מתן פסק הדין ביחס לגובה התביעה ביום הגשתה. במסגרת זו נקבע, כי בית-משפט שלום אינו יכול לחרוג מתחום סמכותו העניינית על-ידי הוספת ריבית לסכום התביעה מיום הגשתה ועד למועד מתן פסק הדין. הטעם לכך הוא, כי סמכות בית-משפט השלום לחרוג מתקרת הסמכות כפי שהיא ביום הגשת התביעה, מוגבלת לאפשרות להצמיד או לשערך את סכום התביעה מיום הגשתה. להלן פסק דין בנושא חריגה מתקרת סמכות בית משפט השלום - פסיקת ריבית: פסק-דין ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד), בת"א 10457/04, מיום 11.9.06, אשר ניתן בתביעה לשיפוי שהגיש המשיב נגד המערערות, מכוח ההסכם ומכתבי הלוואי שביניהם, בגין גמלאות ששילם וישלם לנפגע בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה על-ידי המשיב. בשניים מן הנושאים הגיעו הצדדים להסכמה לפנינו כי הערעור יידחה, תוך שמירה על הטענות ההדדיות של הצדדים. נושאים אלה הם: האחד, שאלת פרשנות ההסכם ומכתבי הלוואי באשר לזכות השיפוי של המשיב, מקום שמשולמות גמלאות ל"עובד עצמאי" שנפגע בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה; השני, שיעור הריבית שעל המערערות לשלם למשיב (הריבית ההסכמית, או הפרשי הצמדה וריבית כדין). בשני נושאים אלה ניתנו פסקי-דין בבתי המשפט המחוזיים והם נתונים בהליכי ערעור (או רשות ערעור) בבית המשפט העליון. הצדדים מבקשים לצרף את פסק-דיננו זה לאותם הליכים. נותרה לדיון שאלה אחת בדבר חלותו של פסק הדין שניתן ברע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (פסק-דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ריבלין, מיום 6.8.06; להלן - "פסק-דין מן"). בפסק-דין מן פירש בית המשפט העליון את האמור בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וקבע כיצד יעריך בית-משפט השלום את תקרת סמכותו הסטטוטורית בעת מתן פסק הדין ביחס לגובה התביעה ביום הגשתה. במסגרת זו נקבע, כי בית-משפט שלום אינו יכול לחרוג מתחום סמכותו העניינית על-ידי הוספת ריבית לסכום התביעה מיום הגשתה ועד למועד מתן פסק הדין. הטעם לכך הוא, כי סמכות בית-משפט השלום לחרוג מתקרת הסמכות כפי שהיא ביום הגשת התביעה, מוגבלת לאפשרות להצמיד או לשערך את סכום התביעה מיום הגשתה. "הצמדה" פירושה עדכון סכום התביעה בהתאם למדד המחירים לצרכן, ואילו "שיערוך" כוונתו ל"אומדנא שאיננה תלויה במדד, למשל לפי מחיר הנכס הספציפי נושא התביעה ביום מתן פסק הדין" (פיסקה 17). עוד נקבע, כי "הוספת ריבית על סכום התביעה, איננה חלק מהתנודות בשווי התביעה, אלא מעין נזק נוסף שגרם הנתבע לתובע" (שם). פסק הדין באותו עניין מתייחס לתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. בענייננו, עמד סכום תביעת השיפוי ביום הגשתה על סך של 2,417,427 ₪, ובכתב התביעה התבקש בית המשפט להורות למערערות לשלם למשיב סכום זה בתוספת ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם, כפי שתצטבר עד ליום התשלום בפועל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. בית-משפט קמא קיבל את התביעה ופסק לזכות המשיב את הסכום שתבע, בתוספת ריבית הפיגורים ושכ"ט עו"ד, מבלי להתייחס לפסק-דין מן. לפנינו מלינות המערערות על כך שבית-משפט קמא חרג מתחום סמכותו העניינית, כפי שהדבר נקבע לדידן בפסק-דין מן, וטוענות כי לא יכול היה לפסוק ריבית לזכות המשיב, באופן שסכומו הכולל של פסק הדין חורג מסכומה הריאלי של התביעה שהיה בסמכותו של בית המשפט לפסוק ביום הגשתה. בפי המשיב טענות לגופו של עניין, באשר לאופן החלתו של פסק-דין מן על העובדות שבפנינו. המשיב טוען, כי ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם נופלת לגדר השערוך המותר לפי הוראות סעיף 51(א)(2) הנ"ל. עוד נטען, כי תחום השתרעותו של פסק-דין מן הוא לתביעות בנזיקין, שסכומן אינו קצוב, וכי האמור בפסק הדין אינו חל על תביעה לסכום קצוב, שפורש בכתב התביעה. לא מצאנו, בנסיבותיו של תיק זה, מקום לדון באופן החלתו של פסק דין מן, וזאת בשל כך שאנו סבורים כי דינו של הערעור בענין זה להידחות מטעמים של השתק ומניעות מצד המערערות מלהסתמך על האמור בפסק-דין מן במסגרת ערעורן לפנינו, כפי שטען המשיב כטענה מקדמית. להלן נפרט הטעמים שביסוד מסקנתנו זו. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני בבית-משפט קמא, כי בית המשפט יפסוק בחמש שאלות, מתוכן שאלה אחת עובדתית וארבע משפטיות, כאשר שאלת הסמכות לא נמנתה עליהן. בעת הגשת התביעה כבר ידעו המערערות כי הסכום שייפסק בסופו של דבר, אפילו על בסיס חישוב שאיננו מביא בחשבון את הריבית ההסכמית אלא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, יחרוג מתקרת הסמכות העניינית של בית-משפט קמא. אף על פי כן, לא ראו לנכון לכלול את שאלת החריגה מתקרת הסמכות במסגרת השאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים. יתירה מזו, במסגרת הודעה שמסרה ב"כ המערערות לבית-משפט קמא ביום 7.5.06 נאמר, כי "סך התביעה, כ-2.7 מיליון ₪". היינו, ב"כ המערערות הייתה מודעת לכך שכבר באותו מועד חרג סכום התביעה מתקרת הסמכות, ועל אף זאת לא הועלתה טענה כלשהי כנגד סמכותו העניינית של בית-משפט קמא. עניין נוסף, והוא מרכזי בעינינו, הוא, שסיכומי המערערות הוגשו ביום 7.9.06, כחודש לאחר שניתן פסק-דין מן, ואף על פי כן לא ראו המערערות לכלול נושא זה בסיכומיהן, והן הפנו לראשונה לאמור בפסק-דין מן רק בהודעת הערעור. אילו הועלתה הטענה בעיתה, יכול היה המשיב לשקול הגשת בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. במצב הדברים שנוצר, קבלת טענתן של המערערות משמעותה הפחתת סכום השיפוי על-פי פסק הדין ללא הצדקה עניינית לכך. עוד נוסיף, כי גישת בית המשפט העליון בשנים האחרונות לנושא הסמכות העניינית הוגמשה וניתן לומר, כי הגישה שהשתרשה כיום היא ש"ככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים רצוי לקבוע כלל שלאחר שבית משפט הדן בעניין נתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829, מפי כב' השופט ת' אור). דברים אלה יפים לענייננו מקל וחומר, שכן באותו עניין היה מדובר בסמכות עניינית מובהקת בנושא תביעה לשימוש וחזקה במקרקעין, ואילו בענייננו המדובר בסמכות הנגזרת מסכום התביעה. נפנה גם לאמור ב-רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, מפי כב' השופט א' רובינשטיין, כי "נוכח כל זאת, יטה בית המשפט לפרש בנסיבות כאלה, שבהן לא הועלתה שאלת סמכות בערכאות הקודמות ולא נטענה, והערכאות הקודמות לא נדרשו לה, את המצב המשפטי בדרך שתאשש את הסמכות, קרי, פסק דין קודם יבוטל לדעתי רק בנסיבות שבהן חוסר הסמכות מובהק, אך 'ליקוי מאורות' הוא שגרם שלא להבחין בו. בגישה זו, יש, כאמור, גם תרומה לחסכון במשאבים וליעילות". על יסוד כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור על כל ראשיו. המערערות ישאו בשכ"ט המשיב בערעור בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.ריבית