השתק פלוגתא

מה ההגדרה של "השתק פלוגתא" ? מהות הכלל של השתק פלוגתא היא, שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין עילות התביעה. לענין השתק פלוגתא, לא זהות הטענות היא שנבחנת, אלא השאלה היא, אם הטענה המסוימת הזאת מקימה פלוגתא שונה במהותה מזו שכבר נדונה והוכרעה בין הצדדים בהתדיינות קודמת, עד כי אין לומר שבעל-הדין מבקש לסתור ממצא קודם, שנקבע בפסק דין סופי על ידי בית משפט מוסמך, או שבאמצעות אותה טענה מבקש בעל-הדין לשוב ולחזור לאותה פלוגתא, אף כי אולי מזוית שונה, ועל-כן יהיה מנוע מלעוררה בהתדיינות השנייה. התנאים לקיומו של השתק פלוגתא: זהות פלוגתא - הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. הפלוגתא הוכרעה בקביעת מימצא - נדרש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. מדובר בממצא חיובי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה. ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין- ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה. מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם. להלן החלטה בנושא השתק פלוגתא: החלטה הבקשה שבפני היא בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, בהתאם לתקנה 101(א)1 לתקסד"א ובשל שימוש לרעה בהליכי משפט, בהתאם לתקנה 101(א)3 לתקסד"א. העובדות הצריכות לעניין 1. התובענה נשוא תיק זה היא תביעה לפסק דין הצהרתי הקובע כי התובע (להלן- התובע/המשיב) הינו דייר מוגן בדירה ברח' ההסתדרות 10 אזור, הידועה כגוש 6041 חלקה 155, ומצויה על מקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח והמנוהלים ע"י עמידר (להלן - הנכס). 2. הגב' איטה צרבינסקי ז"ל, אמו של המשיב וסבתו של המבקש, שכרה את הנכס בדיירות מוגנת מרשות הפיתוח בשנת 1957 ע"פ חוזה שכירות מוגנת. הגב' צרבינסקי הלכה לבית עולמה ביום 06.01.95. 3. לטענת התובע, הוא התגורר עם אמו המנוחה וטיפל בה ובאביו, עד יום מותם וגר עם אימו למעלה משישה חודשים סמוך לפטירתה ולא היתה לו דירה אחרת למגורים עקב הסכסוכים הקשים בינו לבין אשתו דאז; ומשכך הוא מקיים את הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר וזכויות הדיירות המוגנת בנכס שייכות לו. 4. מנגד טוען הנתבע, כי הוא זה שהתגורר בדירה כ- 10 שנים, מתוכן 8 שנים ברציפות, יחד עם סבו וסבתו, אותם סעד עד ליום פטירתם; ועל כן הוא בעל זכויות הדיירות בנכס. 5. ביום 18.05.00 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק שבנדון וביום 25.01.01 התקיים דיון הוכחות, בו נשמעו 3 עדי תביעה ונקבע מועד נוסף להוכחות לשמיעת יתר עדי התביעה ועדי ההגנה, מועד אשר נדחה עד למתן החלטה בבקשה שלפני. 6. ביום 05.02.01 - לאחר, שלטענת בא כוחו, הגיעו לידיו מסמכים, ראיות ותצהירים שונים, שלא היו בידיו קודם לכן - הגיש הנתבע בקשה זו לדחיית התביעה שבפני על הסף, מפאת מעשה בית דין, שכן לטענתו המחלוקת שבין הצדדים הוכרעה במסגרת תביעת מזונות (תמ"ש 306940/95) שנידונה בפני כב' השופט בוקובסקי. במסגרת תביעת המזונות שהגישו אימו של המבקש ואחיו הקטין נגד המשיב טענו כי המשיב עזב את דירתם המשותפת באזור ועבר להתגורר בביתה של הגב' אלימלך בחולון, ואחר כך עבר להתגורר במחסן הצמוד לנכס נשוא המחלוקת. המשיב הכחיש טענתם זו וטען כי לא עזב מעולם את דירת הצדדים. ביום 16.07.97 ניתן ע"י כב' השופט בוקובסקי פסק-דין בו הוא מכריע במחלוקת: "הוכח שאת בית הורי הנתבע שנפטרו בסמוך ל- 1994 וב- 1995, הם מסרו לחזקת הבן הבכור עמית שגר עימם ב- 1985 ומתגורר שם כיום, וכי הנתבע לא קיבל ולא משתמש בדירה זו". טענות הצדדים 7. לטענת המבקש, נוכח החלטת כב' השופט בוקובסקי נסתם הגולל גם על התביעה שבפני ויש השתק פלוגתא ומעשה בית דין בסכסוך שבין הצדדים, כאמור בתקנה 101(א)1 לתקסד"א. לחילופין, נטען כי העובדה שהמשיב מסר שתי גירסאות שונות וסותרות בהליכים שונים בביהמ"ש, יש בכך כדי להצדיק את דחיית תביעתו על הסף, בהיותה שימוש לרעה בהליך השיפוטי, כאמור בתקנה 101(א)3 לתקסד"א. 8. לטענת המשיב, אין להיעתר לבקשה כזו בשלב שלאחר קדם משפט ותחילת הראיות. לטענתו, ב"כ המבקש לא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה, העלים עובדות מביהמ"ש ועשה שימוש לרעה בהליכי משפט. 9. משיבה 2 תומכת בבקשת המבקש. דיון משפטי תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 קובעת שלושה תנאים בהתקיימם, רשאי בית המשפט לדחות על הסף תובענה, וזו לשון התקנה: "בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". מדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו. דחייה של תביעה תעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו - להידחות (ע"א 335/78 שלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151). א. מעשה בית דין תורת ההשתק הדיוני מכח מעשה בית דין מבוססת על מספר רציונאלים. בראש ובראשונה עומדים הרציונאלים של סופיות הדיון ומניעת כפל התדיינויות. פסק הדין שניתן מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו כך שלא יוכלו להעלות שנית במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זאת (פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי הוצאת רמות אוניברסיטת ת"א(1991) 4-3). הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשתי טענות השתק: האחת - השתק עילה, לפיה מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י ביהמ"ש, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, כאשר זו מבוססת על אותה עילה, והשניה - השתק פלוגתא, שהיא הטענה המועלית בבקשה שלפני. ב. השתק פלוגתא - הגדרה מהות הכלל של השתק פלוגתא היא, שאם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין עילות התביעה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פ"ד לח(4) 797). יודגש: לענין השתק פלוגתא, לא זהות הטענות היא שנבחנת, אלא - "השאלה היא, אם הטענה המסוימת הזאת מקימה פלוגתא שונה במהותה מזו שכבר נדונה והוכרעה בין הצדדים בהתדיינות קודמת, עד כי אין לומר שבעל-הדין מבקש לסתור ממצא קודם, שנקבע בפסק דין סופי על ידי בית משפט מוסמך, או שבאמצעות אותה טענה מבקש בעל-הדין לשוב ולחזור לאותה פלוגתא, אף כי אולי מזוית שונה, ועל-כן יהיה מנוע מלעוררה בהתדיינות השנייה". (נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי (מהדורה שניה 1996) 150). ג. התנאים לקיומו של השתק פלוגתא זהות פלוגתא - הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. הפלוגתא הוכרעה בקביעת מימצא - נדרש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. מדובר בממצא חיובי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה. ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין- ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה. מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם. (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561). נבדוק האם התקיימו תנאים אלו במקרה דנן. ד. תנאי ראשון - זהות פלוגתא כאמור, גדר המחלוקת בתביעה שבפני מצטמצמת בשאלה מי מבעלי הדין זכאי להיכנס בנעלי הגב' אטל צרבינסקי ז"ל כדייר מוגן בנכס ומכאן שיש להכריע בשאלה העובדתית מי מבעלי הדין מקיים את תנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972, היינו - מי התגורר עם גב' אטל צירבינסקי ז"ל לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתה, ולא היה לו בזמן זה דירה אחרת למגורים. במסגרת תביעת המזונות (תמ"ש 306940/95) אשר הגישו אימו של המבקש ואחיו הקטין כנגד המשיב, נדרש ביהמ"ש להכריע בין שתי גירסאות מנוגדות: האחת, של אם המבקש, אשר טענה כי לאחר מות הורי המשיב, הוא הכשיר למגורים את המחסן הצמוד לנכס ועבר להתגורר בו; והשנייה, של המשיב, אשר טען בכמה הזדמנויות כי בבית הוריו ז"ל באזור, גר בנו הבכור עמית, עימו הסתכסך, ולכן אינו גר במבנה ששיפץ בחצר הבית הנ"ל והוא גר בלית ברירה בבית אם ביתו, גב' אלימלך, בחולון. לדידי, בחינת הפלוגתאות בתיק זה ובתמ"ש 306940/95, מעידה אל נכונה, כי מדובר בפלוגתאות זהות שעלו בהקשרים שונים. בתיק שבפני, אני נדרשת להכריע מי התגורר בנכס נשוא המחלוקת לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הגב' אטל; ואילו בתביעת המזונות, היה על השופט בוקובסקי להכריע באותה פלוגתא, לצורך הקביעה מה שיעור המזונות שיש לחייב את המשיב. ה. תנאי שני - הפלוגתא הוכרעה בקביעת מימצא בע"א 581/72 יוסף אברהם נ' מ"י, פ"ד כז(2) 513, נפסק מפי כב' השופט זוסמן: "אין לך השתק פלוגתה, אלא מקום שבית המשפט קבע לגבי אותה פלוגתה ממצא פוזיטיבי, המאשר או שולל קיום עובדה פלונית... ממצא 'לא הוכח' אינו ממצא פוזיטיבי ואין כוחו יפה אלא לצורך הדיון בעילה בו הוא נקבע...". בפסק-דינו של כב' השופט בוקובסקי מיום 16.07.97 נקבע כי: "הוכח שאת בית הורי הנתבע שנפטרו בסמוך ל- 1994 וב- 1995, הם מסרו לחזקת הבן הבכור עמית שגר עימם ב- 1985 ומתגורר שם כיום, וכי הנתבע לא קיבל ולא משתמש בדירה זו". קביעה זו, הקובעת ממצא פוזיטיבי השולל את הטענה שהמשיב לא מתגורר בנכס נשוא המחלוקת, מהווה הכרעה בפלוגתא נשוא דיוננו לגופו של עניין, באופן מפורש וחד משמעי, ומכאן שגם תנאי זה מתקיים לגבי הפלוגתא. ו. תנאי שלישי - ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית חיוניות ההכרעה, משמעה כי בלעדי אותה קביעה אין לו, לפסק הדין הקודם, על מה שיעמוד. כאן יש להבחין בין הכרעה שאינה אלא בבחינת mutcid, אמרת אגב, לבין הכרעה שהיא בבחינת oitar. הראשונה, אין בכוחה להוות בסיס לאישוש הרכיב הנדון; רק הכרעה מן הסוג השני - לאמור, הכרעה שבאמת נחוצה היתה לשם פסיקת הדין - רק היא תשמש משענת לרכיב החיוניות שבהכרעה. עמד על כך מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בדעת המיעוט בע"א 581/72 ארביב נ' מ"י, פ"ד כז(2) 513 באומרו: "אימתי חיונית עובדה לתוצאה הסופית. יש ובית המשפט במהלך הדיון דן בשאלה פלונית ואף מחווה דעה עליה בפסק דינו, בעוד שהכרעה באותה שאלה לא היתה דרושה לביסוס מסקנתו... המבחן הוא אם פסק הדין יעמוד בעינו אף אם תמחק ממנו את ממצאו של בית המשפט...". דברים אלו הפכו הלכה פסוקה בע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד ואח', פ"ד כט(1) 372, שם נקבע: "פלוגתא אינה חיונית, אם ממצא השופט לגביה הוא בבחינת... תוספת חינם שהוסיף לאותה הכרעה שהיתה באמת דרושה כדי לפסוק בעניין". טעמו של דבר הוא: "שאין מחייבים בעל דין לרכז מאמציו להוכחה של פלוגתא שאינה חיונית לביסוס פסק הדין". בענייננו, בית המשפט היה מחויב להכריע בשאלה הנידונה על מנת לגבש את החלטתו בקביעת שיעור מזונות האישה והקטין. בתביעת המזונות, טענו התובעים כי "הנתבע מתגורר עם חברתו לחיים..., וכן הוא מחזיק ביחידת דיור עצמאית ברחוב ההסתדרות 10 באזור" (סעיף 1 לסיכומים מטעם התובעים מיום 01.01.97) ו"לכן יש לראות אותו כבעל הכנסה שלא פחותה מ- 5,000 ש"ח לחודש ובעל רכוש (דירה + רכב + וספה) וביכולתו בהחלט לעמוד בתשלום הצרכים ההכרחיים של ילדו..." (סעיף 10 לסיכומים). מנגד טען הנתבע כי יכולת השתכרותו מוגבלת, הכנסותיו נמוכות ו"כי הבית באיזור אינו אלא בית ערבי בשכירות בדיירות מוגנת מטעם "עמידר" שמצוי בשימוש הבן הבוגר..." (עמ' 3 לסיכומי הנתבע מיום 26.01.97). כב' השופט בוקובסקי נדרש להכריע במחלוקת העובדתית שלעיל ובמסגרת הדיון ותחת הכותרת 'הכנסות הנתבע' קבע: "הוכח שאת בית הורי הנתבע שנפטרו בסמוך ל- 1994 וב- 1995, הם מסרו לחזקת הבן הבכור עמית שגר עימם ב- 1985 ומתגורר שם כיום, וכי הנתבע לא קיבל ולא משתמש בדירה זו". ובהמשך קבע: "היקף הכנסותיו של הנתבע הן מעבודתו והן מרכושו מספיק לסיפוק צרכיו החיוניים, הכרחיים של תובע 2". ובקביעת שיעור המזונות, נפסק: "לאור הנ"ל נראה לי כי, בשים לב לצרכיו הכוללים של תובע (2), בהכנסותיו של הנתבע, אני מחייב את הנתבע... (הדגשות שלי-ע.מ.)" כלומר, פסק הדין שניתן ע"י כב' השופט בוקובסקי מסתמך על טענת המשיב, לפיה אין לו זכויות כלשהן בנכס באזור, קביעה אשר חיונית להערכת יכולתו הכלכלית של המשיב והשפיעה במישרין על גובה שיעור המזונות שנפסקו. ז. תנאי רביעי - זהות הצדדים למחלוקת הכלל הוא שאין משתיקים בעל דין שלא היה לו "יומו" בבית המשפט, ובדרך כלל ההשתק מוגבל למי שהיו בעלי דין בהליך הקודם; כלומר, הצדדים לסכסוך שהוכרע בלבד (ע"א 581/72 ארביב נ' מ"י, פ"ד כז(2) 513; 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 19). יחד עם זאת, הכירה הפסיקה בחריגים לכלל. אלו הם חליפיהם של בעלי הדין במשפט הראשון. דוקטרינת ההשתק יכול שתחול גם על מקרה שבו אין זהות מבחינה פורמאלית בין בעלי הדין, אם קיים ביניהם קשר מחייב אחר (ע"א 351/82 איילון נ' אסטריכר, פ"ד מא(2) 679). קשר מחייב כאמור, יכול שיהיה נעוץ בקיומן של זיקות שונות בין בעלי הדין במשפט הראשון לבין חליפו. כך נאמר בע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 39: "בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת..." לאמור, כאשר מבחינה עקרונית מעמדו של החליף בהקשר הנידון "זהה" למעמדו של היריב המקורי, מכוחה של אותה "זיקת קירבה". בעניין אחר נקבע כי: "אמנם כלל הוא, שתורת ההשתק חלה כרגיל אך ורק כאשר הצדדים להליך הקודם והחדש זהים המה. ברם, אין זה כלל בל יעבור… השאלות, שבית המשפט חייב להציב לעצמו כדי לקבוע אם ההכרעה הקודמת תופסת לטובת בעל דין בהליך החדש, הן שלוש במספר: (1) האם המחלוקת שהוכרעה בהליך הקודם זהה לזו העומדת לדיון בהליך המאוחר? (2) האם הייתה בהליך הקודם הכרעה סופית לגוף השאלה האמורה? (3) כלום היה האדם שנגדו מועלית הטענה שההכרעה הקודמת תופסת… בעל דין, או במצב של "צדדיות" (privity) לבעל דין, בהליך הקודם?" (ע"א 450/82 מ"י נ' חירם לנדאו, פ"ד מ(1) 658). המגמה של מניעת כפל התדיינויות באמצעות הדוקטרינה של מעשה בית דין, הביאה להרחבת היריעה של יישום הכלל בדבר השתק גם מקום של שעניינם של בעלי הדין במשפט המאוחר "קרוב" בלבד לעניינם של בעלי הדין במשפט הקודם שבו הוכרעה המחלוקת. זאת ועוד, במסגרת סוגיה זו נאמר: "אדם שאינו בעל דין אך הוא שולט בניהול של תביעה, בעצמו או ביחד עם אחרים, קשור בפלוגתות שנפסקו שם כאילו היה בעל דין. אם יש לו עניין כספי או רכושי בהכרעת שאלה של עובדה או של חוק ביחס לאותו נושא או לאותה עסקה; ואם הצד שכנגד ידע על השתתפות יריבו בתביעה הקודמת קשור גם הוא בתוצאותיה בתביעה השניה". (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 33). בהלכת פיכטנבוים נקבע כי השתק פלוגתא יכול להיווצר בהליך שני גם אם אין זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים, בתנאי שמדובר באותו תובע בשני ההליכים, שהממצא שנפסק בהליך הראשון הוא ממצא כנגד התובע וכי הנתבע בהליך השני מעונין להסתמך על הממצא (ע"א 258/88 פיכטנבוין נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576). בעניין אחר, נקבע כי ניתן לטעון להשתק פלוגתא כנגד צד שלא היה שותף לשתי ההתדיינויות, אפילו אם הצד הטוען להשתק לא היה צד להליך הקודם, זאת בהנחה ששאר התנאים להשתק פלוגתא מתקיימים, וכשאין מחלוקת שמדובר באותה פלוגתא, ונטען רק שאין זהות בין הצדדים (ע"א 339/88, 428/88 חברת החשמל לידראל נ' ב.נ.ת. ושות', פ"ד מד(4) 532). לאור ההלכות שסקרתי לעיל, אני סבורה כי השאלה, מתי צד למשפט הוא חליפו של בעל דין קודם או קרוב לו מן הבחינה המשפטית, צריכה להיחתך על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהתאם לכללים הנובעים מהגיונו של העקרון בדבר מעשה בית דין, לפיו התכלית היא למנוע התדיינות נוספת, ועל כן יש לנהוג בגמישות ולא להיתפס לכללים טכנים פורמליים. בענייננו, המבקש דנן לא היה צד להליכים בתביעת המזונות (תמ"ש 306940/95); בתביעה זו התדיינו המשיב, כנתבע, ואימו של המבקש ואחיו הקטין, כתובעים. למרות שטענת ההשתק מועלית ע"י המבקש, שלא היה צד להליך בתביעה הקודמת, נגד המשיב, שהיה צד להליך הקודם, אני סבורה כי יש מקום בנסיבות המקרה שלפני להעלות טענת השתק; שכן המימצא נושא השתק הפלוגתא הוא מימצא לטובת המשיב בתביעת המזונות ומשמש, לכאורה, נגדו בתביעה שלפני. כאמור, המשיב העיד לפני בית משפט זה במסגרת תביעת המזונות ואף נחקר, ובעדותו - אשר נמצאה לעניין זה מהימנה בעיני ביהמ"ש - עמד על כך כי לא התגורר בדירה; כב' השופט בוקובסקי קבע, על יסוד עדותו זו של המשיב, כי אכן לא הוא זה שהתגורר בדירה, אלא בנו, המבקש דנן. בנסיבות אלה ולאור העובדה שהמשיב הוא הצד המשותף לשתי התביעות, כנתבע בתביעת המזונות וכתובע בתביעה שבפני, הרי "היה לו יומו" בבית המשפט, ניתנה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו וניתן פסק דין בעניינו; הצד שלא היה לו "יומו" בבית המשפט ושלא היתה לו הזדמנות לטעון טענותיו - המבקש - הוא דווקא הצד המעונין להסתמך על השתק הפלוגתא. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים עליהם בא עיקרון "זהות הצדדים" לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של השתק פלוגתא; גישה אחרת המבקשת להקפיד על זהות הצדדים במקרה שכזה אינה ראויה ומחטיאה את המטרה. ח. השתק פלוגתא - דחיית התביעה על הסף נראה, איפוא, כי במקרה דנן התקיימו כל התנאים להיווצרותו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא: הפלוגתא היא אותה פלוגתא; ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה שבה נקבע ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא; ואותה הכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה. לאור האמור לעיל, מנוע המשיב מלטעון, כי הוא מתגורר בדירה נשוא המחלוקת שישה חודשים סמוך לפטירת גב' אטל, שכן טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לטענתו בתמ"ש 306940/95 ולקביעתו המפורשת של השופט בוקובסקי במסגרת תביעה זו. לאחר שקבעתי כי חלה הדוקטרינה של השתק פלוגתא בענייננו, נותר עתה לבחון מה הנפקות של קביעה זו ל עניין התביעה המתבררת לפני. השתק פלוגתא להבדיל מהשתק עילה אינו מביא באופן ישיר לדחיה על הסף של התובענה החדשה. כשמתקיים השתק פלוגתא, המשמעות הינה כי נמנעת התדיינות נוספת באותה הפלוגתא, אך אם כתב התביעה החדש מעלה לדיון פלוגתות נוספות על זו שחל לגביה השתק הפלוגתא, אין דין התביעה כולה להידחות על הסף, אלא רק הפלוגתות לגביהן חל הכלל של השתק פלוגתא ימחקו מכתב התביעה. באם מחיקת פלוגתות אלה מביאה את התביעה כולה לכך שאין לה על מה שתסמוך, דינה להימחק על הסף מהטעם שכתב התביעה אינו מראה עילה. כאמור, המחלוקת בענייננו מצטמצמת בשאלה מי מקיים את תנאי הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 הקובע כדלקמן: "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". במקרה דנן, השתק הפלוגתא חל, כאמור, לגבי הקביעה כי מי שהתגורר בנכס הוא המבקש ולא המשיב. אם תימחק טענת המשיב, כי הוא זה שגר בנכס שישה חודשים סמוך לפטירת הגב' אטל, הרי ממילא לא קיים את הוראות חוק הגנת הדייר; לפיכך, אין לתביעה על מה שתסמוך ובכך די כדי להביא לסילוקה של התביעה על הסף. ט. שימוש לרעה בהליכי משפט משקבעתי כי התקיים בענייננו מעשה בית דין, איני נדרשת לדון בטענתו החלופית של המבקש בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט; אולם, למעלה מן הצורך, אציין כי- משהוכח שהמשיב טען בהליך אחר בפני בימ"ש זה טענה הסותרת את הנימוקים לתביעתו זו, יש לומר כי סוגיית ההשתק חלה בעניינו. "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89A/S Interlegoנ' Exin-Lines Bros. S.A. וערעור שכנגד, פ"ד מא(3) 227). הכלל מבוסס על כך שאין להתיר לצד לעשות שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, ואין לאפשר לו להשיג יתרון משפטי לאחר שכבר זכה וקצר בהליך קודם פירותיו של טיעון סותר. הטעם להשתק מסוג זה נעוץ בשיקולי צדק ובדרישה להתנהגות ראויה ולתום-לב מצד בעל דין הבא לבקש סעד מבית-המשפט (ע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול, פ"ד מט(5) 656). בתביעת המזונות (תמ"ש 306940/95) טען המשיב בכמה הזדמנויות כי לא עזב מעולם את דירת המגורים של בנה"ז ורק בלית ברירה התגורר תקופות קצרות אצל אם ביתו, הגב' אלימלך: "התובעת (אמו של המבקש; (הערה שלי-ע.מ.)) לא דרשה אז גירושין ועובדה שעד לאחרונה חייו הצדדים בשלום ועדיין הם חיים תחת קורת גג אחת (הדגשה שלי - ע.מ.)" (כתב הגנה מיום 24.07.95 - סעיף 9). "...מעולם לא עזבתי ולא נטשתי את אישתי וילדי. ...למרות זאת, כאשר סולקתי מביתי, ללא כל הצדקה, הסכימה הגב' אלימלך לקבל אותי מעת לעת בביתה, ואני ניצלתי הסכמה זו, שכן כמה זמן אדם יכול לישון ברחוב? אני התביישתי לישון אצל בני ואין יותר גרוע מלבקש טובה מילד" (תצהיר עדות ראשית מיום 31.05.96 - סעיף 13). ובמקום אחר, התייחס מפורשות לזכויותיו בנכס: "...הבית של הורי אינו בית שירשתי ואין לי לצערי כל זכות בו. הבית שייך לעמידר. בננו הבכור גר בבית עם בת זוג, ולטענתו הוא הבעלים של הדירה, שאינה שלי" (תצהיר המשיב מיום 24.03.96 - סעיף 10). לעומת זאת, במסגרת התביעה שלפני, טען המשיב כי: "למעשה התגוררתי אצל הורי ברח' ההסתדרות 10 אזור, כאמור לעיל, כבר בערך משנת 1985 היות והורי חלו ואני ראיתי חובה לטפל בהם, ומאחר ובאותה עת גם החלו סכסוכים ביני לבין אשתי - מגורי אצל ההורים התאים לי" (סעיף 7(ג) לתצהיר עדות הראשית מטעמו). אין ספק, איפוא, כי טענת המשיב בתביעה דנן עומדת בסתירה מוחלטת לטענותיו במסגרת תביעת המזונות ועל כן מושתק הוא מלהעלותה בהליך שבפני. י. מועד הגשת הבקשה טוען המשיב שאין להתיר את הגשת הבקשה בשלב זה של ההליך המשפטי. כאמור, הבקשה שבפני הוגשה בשלב שלאחר קדם משפט ולאחר שהחל שלב ההוכחות. תקנה 101 קובעת כי ביהמ"ש רשאי לדחות תובענה בכל עת; אולם, לטענת המשיב, אין להתיר סטייה מהכלל האמור בתקנה 149(ב) לתקסד"א, אשר זו לשונה: "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה נ' מ"י, פ"ד מג(3) 579, עליו מסתמך המשיב, נקבע ע"י כב' השופט בך: "כשלעצמי הייתי נוטה שלא להגביל את סמכותו של בית המשפט בעניין זה יתר על המידה. במקרים מתאימים יש לדעתי לאפשר לבית המשפט להתיר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם המשפט (הדגשה שלי - ע.מ.), בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם המשפט (ואלה ללא ספק יהיו רוב המקרים), ובין אם המדובר בטעמים כבדי משקל הנוגעים לגופו של ענין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה". ובהמשך- "אולם אין פירוש הדבר, כי ניתן להקל ראש בהוראה המצויה בתקנה 149(ב) הנ"ל ולהתיר סטייה מהכלל האמור בקלות ובדבר שבשיגרה. גישה מקילה מדי מצד בית המשפט עלולה לסכל את המטרה אשר למענה הונהג ההליך של קדם משפט. ככלל חייב כל בעל דין לדעת, כי אי-השמעת טענה בקדם המשפט סותמת את הגולל על טענה זו". נסיבות המקרה שלפני מצדיקות החלת החריג השני המפורט בפסק-דינו של כב' השופט בך; לאחר שהוכח כי אכן המחלוקת נשוא התובענה שבפני הוכרעה בהליך משפטי אחר תוך כך שאומצו טענות התובע (המשיב), נשמט הבסיס לתביעתו ואין לאפשר לו להעלות טענות הסותרות את טענותיו בהליך האחר. אמנם, המבקש העלה את טענתו בדבר השתק פלוגתא בשלב מאוחר של ההליך המשפטי; אולם, לאור הנסיבות החריגות של המקרה, אני סבורה כי משיקולי צדק אין להיצמד יתר על המידה לדרישות פורמליות; לא יתכן שביהמ"ש יהיה מנוע מלדון בבקשה לדחיית תביעה, רק מהטעם שלא הוגשה במועד; המדיניות המשפטית הראויה בעיני היא לדון בטענה, כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שהוכרעה במשפט אחר, בכל שלב של ההליך המשפטי וזאת ע"מ למנוע כפל התדיינויות וע"מ למנוע עיוות דין חמור למתדיינים. בנוסף, סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה 1995, מאפשר לבימ"ש זה לחרוג מסדרי הדין הנהוגים ולנהוג ב-"דרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק"; המקרה שלפני הוא מקרה המצדיק חריגה מהכללים הנוקשים של סדרי הדין. יתרה מזאת, תקנה 101 לתקסד"א, שהיא התקנה הרלוונטית בענייננו, מציינת בצורה ברורה ומפורשת כי ביהמ"ש רשאי בכל עת לדחות תובענה. פרופ' זוסמן מתייחס לעניין המועדים בהקשר של מחיקה על הסף: "ההגיון ויעילות הדיון כאחד מחייבים, כי הבקשה תוגש ללא שיהוי, מיד לאחר שנמסר לנתבע כתב התביעה, שאם יש להפסיק משפט בעודו באיבו, מן הראוי כי הדבר ייעשה לפני שבעלי הדין טרחו והשקיעו הוצאות בניהולו. אך על אף נימה של ספק שהושמעה בהלכה הפסוקה, לא תיפסל בקשה מחמת איחור בהגשתה, שכן האיחור אינו עשוי לרפא ליקוי, אם קיים כזה, או להקנות לתובע זכות שלא היתה לו קודם לכך (הדגשה שלי - ע.מ.). כתב תביעה שלא גילה עילה, גם אחרי עבור זמן יוסיף לא לגלות עילה, וכתב התביעה שהיה טרדני או קנטרני, ישאר אף הוא כך. בסופו של דבר תידחה התביעה, ולכן אין טעם לבטל בקשה למחיקת כתב תביעה על שום שהוגשה באיחור. לכל היותר אפשר לומר, כי נתבע אשר השהה את הגשת בקשתו, יקפח את זכותו לקבל הוצאות" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995, עמ' 401). ובעניין דחייה על הסף: "הנתבע רשאי להגיש את בקשתו בכל עת שהיא (הדגשה שלי - ע.מ.), אך ככל שיקדים הרי זה משובח, משום שאם יצליח לעקור תביעה בדרך מקוצרת זו בעודה על הסף, הרי כל צעד נוסף שייעשה במשפט יהיה מיותר. לפיכך, נתבע שאיחר, עשוי לצאת בהוצאות" (שם. עמ' 420). בתביעה דנן, העובדות המשמשות לה יסוד נשללו בפסק דינו של השופט בוקובסקי ועל כן אין לאפשר למשיב להיבנות בטענות פורמליות על מנת לערער על ממצאיו המחייבים של פסק הדין הקודם ולטעון טענות הפוכות לאלה אשר טען בהליך אחר בו היה בעל דין. למרות האמור לעיל, אין להתעלם מהעובדה שהבקשה הוגשה במועד מאוחר, לאחר שהמשיב טרח והשקיע הוצאות בניהול המשפט, והטעם לאיחור אותו מעלה ב"כ המבקש אינו מניח את דעתי ואין בו כדי לרפא את ההליכים המיותרים אשר נגרמו בעטיו; לאור זאת, איני פוסקת הוצאות. אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: א. דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק פלוגתא. ב. אין צו להוצאות. השתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות