במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו. הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. להלן החלטה בנושא הפקדת ערובה לתושב הרשות הפלסטינית: החלטה בפניי בקשת המדינה (הנתבעת), לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להוצאות, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בכתב התביעה עותר המשיב לחיוב המבקשת בפיצויים בגין פציעתו של התובע, על פי הנטען, מירי של חיילי צה"ל, בעת שנס, ביחד עם בני משפחתו, כאשר המבקשת הרסה את בית משפחתו, הנמצא במחנה יבנה ברפיח, באמצעות דחפורים וציוד כבד. המבקשת מכחישה, בכתב הגנתה, את נסיבות הפגיעה הנטענות ע"י התובע ואת טענתו, לפיה הוא נפגע ע"י כוחות הבטחון וכן מכחישה היא את אחריותה לפציעתו של המשיב ואת חבותה לפצותו. המבקשת טוענת, כי די בכך שהמשיב הינו תושב האזור ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל, מהם תוכל המבקשת להיפרע הוצאותיה במקרה שהתובענה תידחה, כדי לחייבו בהפקדת ערובה, מה גם שאין כיום אפשרות של אכיפת פסקי דין, או גביית הוצאות בשטחי האזור. המבקשת עותרת לקביעת ערובה בסכום ריאלי, אשר יכסה את כל הוצאותיה, כמתחייב מלשון תקנה 519 ומצביעה על כך שמדובר בתביעה אשר הוגשה לביהמ"ש המחוזי, על המשתמע מכך לענין ההוצאות הרבות אשר ייגרמו לה עקב ניהול ההגנה בתובענה זו, והיא עותרת להטלת ערובה בשיעור הולם. ב"כ המשיב מציין את הפגיעות הקשות אשר נפגע המשיב ואשר בגינן נגרמה למשיב, על פי חוו"ד מומחה אשר הוגשה מטעמו, נכות בשיעור של 100% בע"ש מותני/גבי וכן נכות בשיעור 40% במרפק ימין. כן מדגיש ב"כ המשיב את חוזקה וחוסנה של זכות הגישה לערכאות, ואת הפגיעה אשר חיוב בהפקדת ערובה יגרום לזכויות היסוד של המשיב. כן טוען ב"כ המשיב, כי המשיב אינו תושב זר, שכן השליטה של ישראל באזור "לא באה מבחינת התושבים המקומיים, אלא היא פרי הפעילות הלוחמתית" ואף אם תושב זר הוא, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לחייב בהפקדת ערובה. ב"כ המשיב מפנה לפסקי דין, אשר לא חייבו בהפקדת ערובה. לטענת ב"כ המשיב, סיכויי התביעה טובים, שכן בידי המשיב ראיות חותכות וחד משמעיות לטענותיו, לפיהן נעשה הירי בניגוד להוראות ולמשפט הבינלאומי, ללא כל הצדקה וללא קשר לפעולה מלחמתית כלשהי. באשר ליכולתו של המשיב להפקיד ערובה טוען המשיב, בתצהירו אשר צורף לבקשה, כי מצבו הכלכלי הינו בכי רע, במיוחד לאור פציעתו ונכותו אשר בגינן אין הוא יכול לעבוד. דיון ; אין חולק, שזכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 29. אולם, גם היא (כמו זכויות יסוד אחרות), אינה עומדת בבדידותה. אחיות לה זכויות אחרות, בין זכויות יסוד ובין זכויות פחותות מהן במעלה, ועל הדין לאזן בין כל הזכויות "החיות" במרחבה של התובענה. דינים שונים קובעים זכויות שונות הצריכות איזון ביניהם, ולענייננו קובעת תקנה 519(א) לתקנות, כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. אמנם, בתקנה 519 לא נקבעו קריטריונים לאופן בו יופעל שיקול דעתו של ביהמ"ש, אולם הפסיקה קבעה מספר כללים, המדריכים את ביהמ"ש בשיקוליו. המקרה המובהק לחיוב בערובה הוא, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ואין לו נכסים במדינה, מהם יוכל הנתבע להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה - רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, ובהקשר לכך יש לומר כבר כעת, כי אין מקום לקבל את הטענה לפיה המבקש אינו תושב חוץ, שכן כבר נפסק, לא אחת, כי תושבי עזה הינם תושבי חוץ, אשר תקנה 519 לתקנות חלה עליהם. בברע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים . פ"ד נח(5), 865 ,עמ' 868-869, סיכם ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופט גרוניס, את ההלכה, הנוגעת למקרים כגון המקרה דנן, באופן הבא: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם)). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת, עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות". סבורתני שעל ביהמ"ש ליתן משקל גם לעובדה שהמדינה היא הנתבעת, על כל המשתמע מכך, אולם אין זה שיקול מכריע, אלא שיקול אחד בכלל יתר השיקולים. "יש, איפוא, לבחון כל מקרה, על פי עובדותיו הספציפיות, תוך עריכת איזון נכון בין זכותו של התובע לפנות לערכאות, ובין זכותו של הנתבע להיפרע הוצאותיו, במקרה של דחיית התביעה" - בר"ע (חיפה) 1191/04 - מדינת ישראל-משרד הבטחון נ' אבו עמרה עלי עבדאללה . תק-מח 2004(1), 7988, עמ' 7990, וראו גם: בש"א (חיפה) 9404/04 - מדינת ישראל-משרד הביטחון נ' נג'יב סופי . תק-מח 2005(3), 1382. במסגרת השיקולים, אשר על ביהמ"ש לשקול, הן לעניין עצם הטלת הערובה, והן לעניין גובהה, עליו לבחון, בנוסף לאפשרות הגבייה, גם את נסיבות האירוע ואת סיכויי התביעה על פי כתבי הטענות. בבחינת סיכויים אלה יש להביא בחשבון הן את טענות התובע, בתביעתו, והן את טענות ההגנה. לטענת המבקשת לא אירע האירוע באופן הנטען ע"י המשיב אלא הוא אירע בעת פעילות לחימה, אשר היתה הכרחית ולגיטימית, על מנת להגן על שלום אזרחי המדינה, ואשר בגינה פטורה המדינה מאחריות ולא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה עולים על סיכויי ההגנה. מכלול השיקולים והנסיבות, במקרה דנן, מטים את הכף לטובת חיוב המשיב בהפקדת ערובה. המשיב הינו תושב הרשות, אשר אינו טוען כי יש לו נכסים כלשהם המצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל, וקיים יותר מאשר חשש ממשי שהמבקשת לא תוכל או, למצער, תתקשה ביותר, לגבות את הוצאותיה אם תידחה התביעה. בנסיבות אלה, וגם אם הסיכויים מאוזנים, יש מקום לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, ובהביאי בחשבון את כל הנסיבות, סבורתני שיש לחייבו בהפקדת ערובה בסך 10,000 ₪. על המשיב להפקיד את הערובה בתוך 60 ימים, שאם לא כן תידחה התביעה, ללא כל התראה נוספת.ערובהפלסטינים