להלן החלטה בנושא דחיית בקשה לביטול פסק בוררות: החלטה 1. בין הצדדים לבקשה זו התנהלה בוררות לפני הבורר עו"ד דניאל רזומוב (להלן: "הבורר"), אשר בהחלטה מיום 17/2/03 הכריע בסוגיית האחריות במחלוקת שבין הצדדים (להלן: "החלטת הבורר") ובפסק בוררות מיום 3/5/05 קבע את שיעורו של הפיצוי (להלן: "פסק הבוררות"). שני הצדדים הגישו בזמנו בקשות לביטול - הן של חלקים מפסק הבוררות והן של חלקים מהחלטת הבורר אשר "נבלעה" בפסק, במסגרת תיקי הפ 817/05 והפ 768/05, ואלה הובאו בפניי. ביום 26/6/06 ניתן על ידי פסק דין שבו דחיתי את בקשת הביטול שהגישו המשיבים. כן דחיתי את בקשת הביטול שהגישה המבקשת, למעט עניין אחד שלגביו הוריתי על החזרת פסק הבוררות לידי הבורר לצורך השלמה על סמך החומר שלפניו לעניין טענת קיזוז שהועלתה על ידי המבקשת (להלן: "טענת הקיזוז" ו"פסק הדין הראשון", לפי העניין). ביום 31/7/06 ניתן על ידי הבורר פסק בוררות משלים, שבו נתן הבורר דעתו לטענת הקיזוז ודחה אותה לגופה (להלן: "פסק הבוררות המשלים"). משכך, הגישה המבקשת בקשה להורות על ביטול פסק הבוררות המשלים, במסגרת תיק הפ 1022/06 ואף זו הובאה בפניי. בפסק דין מיום 26/2/07 דחיתי את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות המשלים, וכן הוספתי וקבעתי כי פסק הבוררות נותר על כנו ואני מאשרת אותו (להלן: "פסק הדין השני"). פסק הדין הראשון ופסק הדין השני יכונו להלן יחדיו: "פסקי הדין". יצויין, כי לאחר מתן פסק הדין הראשון על ידי ובטרם נתן הבורר את פסק הבוררות המשלים, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין הראשון (רע"א 6172/06). ביום 2/1/07 החליט בית המשפט העליון שהבקשה למתן רשות ערעור מצריכה תשובה וביום 1/2/07 זו אמנם הוגשה. ככל שהובא לידיעתי, טרם ניתנה החלטה בבקשת רשות ערעור. לדברי המבקשת, בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור גם על פסק הדין השני. על רקע האמור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסקי הדין, היא הבקשה שלפניי עתה (להלן: "הבקשה לעיכוב ביצוע"). יוער כי לא ראיתי מקום לחזור על העובדות שביסוד פסק הבוררות, שכן אלה פורטו בהרחבה בפסק הדין הראשון ופעם נוספת בפסק הדין השני. 2. לטענת המבקשת, יש לעכב את ביצוע פסקי הדין משהגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין הראשון ובכוונתה כאמור להגיש בקשת רשות ערעור גם על פסק הדין השני, ולהערכתה סיכויי ההצלחה בערעור טובים. והראיה לטענתה, שבית המשפט העליון כבר התייחס לבקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת לגבי פסק הדין הראשון בכך שקבע שהבקשה מצריכה תשובה. עוד ובעיקר טוענת המבקשת, כי הסכום שחויבה בתשלומו למשיבים על פי פסק הבוררות עומד על קרוב ל-5,000,000 ₪, ומאחר שסכום זה נפסק לטובת שני אנשים פרטיים "ולא לטובת גוף פיננסי מוכר", כלשונה, קיים חשש כבד שלא ניתן יהיה לגבותו חזרה אם המבקשת תזכה בערעור. לטענתה, חשש זה מתעצם לאור עדותו של משיב 2 (בטעות נאמר בבקשה לעיכוב ביצוע: משיב 1) בפני הבורר מיום 17/7/03, שבמסגרתה אמר בין היתר: "מאז 1999 כל הפעולה העסקית נעצרה לגמרי ואין לי עבודה נוספת. כמעט כל הכלים נמכרו, לא הצלחנו למצוא מקומות כריה חדשים. אני בהפסדים של מליוני שקלים במאזנים וזאת כתוצאה מההלוואות שלקחנו. כמובן הוצאות משפטיות רבות. בנק לאומי לקח טרקטורים של החברה ומכר בהוצל"פ. אני לקחתי הלוואה של 13,000,000 שקל באופן אישי והחזרתי עד 1995, ומאז אינני מחזיר את ההלוואה. בנק לאומי הגיש בקשה עלי לפשיטת רגל שתלויה ועומדת. יש לנו חוב של 5,000,000 שקל מס הכנסה" (להלן: "עדות משיב 2"). המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע, שכן ככלל זכאי בעל דין ליהנות מפירות זכייתו, במיוחד בפסק דין כספי כבמקרה דנן. בנוסף טוענים המשיבים, כי סיכוייה של המבקשת בערעור אינם טובים, שכן רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלה רק כאשר מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, ולא זה המקרה; כך במיוחד שעה שהמבקשת טוענת לעילת ביטול מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968, משפסק הבוררות לטענתה נוגד את תקנת הציבור, עילת ביטול שרק לעיתים נדירות ייטה בית המשפט לבטל פסק בוררות בגינה. אשר לקשיי הגבייה בחזרה שהמבקשת טוענת להם במקרה שתזכה בערעור, המשיבים טוענים כי טענת המבקשת בדבר החשש הנובע מהיותם אנשים פרטיים להבדיל מגוף פיננסי מוכר, מוטב היה לה שלא תיטען כלל; ובאשר לעדות משיב 2 שהמבקשת מפנה אליה, טוענים המשיבים כי מדובר בדברים שנאמרו בשנת 2003 וכי "המצהיר (מטעם המבקשת - ע.ב.) לא עשה כל מאמץ כדי לבדוק אם חל שינוי במצב עובדתי זה הניתן בשבועה". לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע, בתשובה ובתגובה לתשובה, להלן החלטתי. 3. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, בוחן בית המשפט שני שיקולים מרכזיים: מחד גיסא - את סיכויי המבקש לזכות בערעור, ומאידך גיסא - אם יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעור. הכלל הוא, כי משניתן פסק דין כספי, יש לבצעו. עם זאת, נקבע כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם ייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כזה, "במיוחד כאשר חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק" (ראו: החלטת כב' השופט א' א' לוי, ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ, תק-על 2006(3) 3530). במקרה דנן, חרף הקשיים הכלכליים של המשיבים וחובותיהם העצומים כעולה מעדות המשיב 2 המתייחסת גם למצבו של משיב 1, המשיבים בתשובה לבקשה לעיכוב ביצוע לא הכחישו מצב דברים זה ואף לא טענו כי חל בו שינוי, ולמעשה לא נתנו כל תשובה עניינית לטענת המבקשת באשר לקשיי הגבייה חזרה במידה שזו תזכה בערעור. טענתם כי על המבקשת מוטל הנטל להוכיח כי לא חל שינוי במצבם הכלכלי העגום מאז מתן עדות משיב 2, אין לה מקום. תגובת המשיבים גם לא נתמכה בתצהיר, ונראה שלא בכדי. על רקע האמור, ניתן להניח שאמנם יקשה או יהיה זה מן הנמנע לגבות את הכספים חזרה מן המשיבים אם תזכה המבקשת בערעור, מה גם שמדובר בסכום משמעותי של כחמישה מיליון ₪ שבו חוייבה המבקשת בפסק הבוררות. אמנם אינני סבורה כי טובים סיכויי הערעור וזאת מטעמים שפירטתי בפסקי הדין, ואולם בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע כגון זו שלפניי, הצורך לבסס את סיכויי הערעור פוחת שעה שבית המשפט מתרשם, כמבקרה דנן, מחוסר האפשרות ככל הנראה להשיב את המצב לקדמותו אם תזכה המבקשת בערעור. לנוכח האמור, אני מורה על עיכוב ביצוע פסקי הדין, כהגדרתם לעיל, וממילא על עיכוב ביצוע פסק הבוררות, וזאת עד למתן פסק דין בערעור או עד למתן החלטה אחרת בעניין על ידי ערכאת הערעור.יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות