בערעור שהוגש טען ב"כ המערער כי על בית-המשפט היה להגיע לתוצאה שונה. עוד הוא תקף את הדרך שבה הלך בית-המשפט בפסק הדין, כאשר לא בחן עדותו של כל אחד מן העדים וקבע עמדה שיפוטית ביחס לדבריו של אותו עד. להלן פסק דין בנושא דוגמא לערעור על פסק דין: פסק דין בבית משפט השלום בחיפה תבע המשיב לדין את המערער בסדר דין מקוצר. עילת התביעה היתה הלוואה שנתן המשיב למערער בסך 180,000 דולר. התביעה התבססה על מסמך בחתימת המשיב בה אישר קבלת ההלוואה. המשיב כתב עוד כי לחשבון ההלוואה, מסר לו המערער שיק בסך 350,000 ש"ח שחולל, והוגש על ידי המשיב להוצאה לפועל. למערער ניתנה רשות להתגונן. התיק נשמע בפני השופט ש' לבנוני ולאחר שמיעת ראיות חייב את המערער לשלם למשיב את סכום ההלוואה בשקלים וכן חייב אותו לשלם הוצאות המשפט. בערעור המפורט שהוגש לנו טוען ב"כ המערער כי על בית-המשפט היה להגיע לתוצאה שונה. עוד הוא תוקף את הדרך שבה הלך בית-המשפט בפסק הדין, כאשר לא בחן עדותו של כל אחד מן העדים וקבע עמדה שיפוטית ביחס לדבריו של אותו עד. נפתח בכך שפסק דין אינו צריך להיות בנוי בדרך של רשימת מטלות. כפי שאין בית-המשפט חייב להתייחס לכל אחת מן הטענות שמעלה בפניו צד, כך אין הוא חייב להתייחס לכל אחד מן העדים שהופיע בפניו, להביא תמצית עדותו ולקבוע קביעות שבעובדה על בסיס מהימנות. השופט לבנוני הבהיר בפסק הדין את חוסר האמון שיש לו בגרסותיהם של הצדדים, ושל העדים שהביאו. הוא ציין שהצדדים הם אנשי עסקים, כי קיימו ביניהם מערכת עסקית ובצידה מערכת משפחתית שכן הם קרובי משפחה. עוד כתב שהעדים שהביאו הצדדים הם בני משפחתם ועובדיהם. בנסיבות אלה מצא השופט לבנוני שלא ניתן לסמוך על עדויותיהם של בעלי הדין וכתב (בסעיף 15): "ההיתממות וההתחסדות שבהן רוויות עדויותיהם נדחות על ידי כחסרות ממש. אין לי ספק כי הן האחד והן השני גילו טפח וכיסו טפחיים" ובהמשך "כך הם, ביסודו של דבר, פני הדברים ביחס לשורה של עדים". עוד כתב במפורש (בסעיף 16) שהוא אינו מתכוון לסמוך על קרוביו ועל עובדו של המערער כמו גם על בנו של המשיב ואילו לגבי שלושה עדים אחרים ציין שהדברים לגביהם אינם כה חד-משמעיים אבל "... גם לגבי עדויותיהם בדעתי להתייחס בזהירות מופלגת". השופט לבנוני הגיע לתוצאת פסק הדין, לפיה זוכה המשיב בתביעה, (בסעיף 17): "... לא משום האמון שאני רוחש לו, וכאמור אינני רוחש אמון לא לו ולא לברזאני, אלא משום שבסוף כל הסופות נותרים בשדה המערכה, כצוקי סלע שאינם קורסים, מסמך ההלוואה והשיק. לכך חוברים ראיות בכתב ונתונים אובייקטיביים שיפורטו המטים את הכף לזכותו של בן רחמים, ובוודאי לנוכח חובתו של ברזאני להטות את הכף לזכותו, חובה בה לא עמד". בהמשך פסק הדין התיחס עוד השופט לבנוני בהרחבה לראיות שהיו בפניו. לא מצאנו בטעוני ב"כ המערער עילה להתערב בפסק הדין. המסמכים שבידי המשיב, מסמך ההלוואה והשיק שחולל, מקימים חזקה לכאורה לחוב של המערער. ודוק, המשיב אוחז במסמך הלוואה שנערך בכתב ידו של המערער, שהנו איש עסקים וחזקה עליו שהוא מבין משמעותו של מסמך זה. המערער ניסה להסביר את קיומם בדרך שתפריך את החזקה. הדבר לא עלה בידו. משתמעת מפסה"ד של ביהמ"ש קמא קביעה עובדתית כי גרסתו של המשיב היא שאומצה ע"י ביהמ"ש, בעיקר בשל היותה מגובה במסמכים הנ"ל. די בכך שבסופו של ההליך נטתה הכף, במאזן ההסתברויות לזכותו של המשיב. בכל הסוגיות המרכזיות שעמדו לדיון בביהמ"ש קמא, הכריע ביהמ"ש קמא, במאזן ההסתברויות, לטובת גרסתו של המשיב. הכרעה זו נעשתה לא רק בשל ההסתמכות על המסמכים דלעיל, אלא גם בשל הגיונם של דברים. כך, בסוגייה האם המשיב שילם למערער סך של 180,000 דולר בגין רכישת מניות החברה או בגין הלוואה פרטית ואת מניות החברה קיבל בחינם, קובע ביהמ"ש כי יש להעדיף גרסתו של המשיב, בין השאר, בשל אי הסבירות בגרסת המערער (עמ' 126 ו-127 לפסה"ד). גם בשאלה האם הסך של 353,808 ₪ שולם למערער כחלק מתמורת המניות שהועברו למשיב בחברה, או שמא שולם בעבור עבודות שביצעה חברת ברזאני בע"מ בכביש "עוקף נצרת", קבע ביהמ"ש, כי: "ואולם, כאשר אני משקלל את מכלול הנתונים שבפניי, אף לרבות הנתונים האמורים ששוקלים בבירור לזכותו של ברזאני, כפות המאזניים נוטות לחובתו. לכך חובר השיקול שקבלת גרסתו של ברזאני מעלה, בהכרח, כי השניים ביצעו עבירת מס, הן בכך שנתנו ידם להנפקת חשבונית פיקטיבית והן בהסוואת עסקת רכישת מניות בתמורה, כהקצאה ללא תמורה. אכן ברזאני מוכן ליטול על עצמו את הסיכון בהודיה זו, ואולם הדבר אינו מחייב את "שותפו לעבירה" הוא בן רחמים. חזקה על חשבונית, שהיא חשבונית אמת ולא חשבונית כזב. חזקה על אדם שהוא חף מפשע, ולא עבריין. אכן כן, יכול שגרסתו של ברזאני, גרסת אמת היא והחשבונית היא חשבונית כזב. ואולם משום אופייה "המפליל" של טענה זו של ברזאני, אף כלפי בן רחמים, הוטל עליו נטל, הכבד מן הנטל הזארחי הריגל. אין לי ספק כי בנטל זה הוא לא עמד". גם בשאלת השאלות בדבר משמעותו של "מסמך ההלוואה" והנסיבות לחתימתו העדיף ביהמ"ש קמא, ולאחר ניתוח הסוגיה, את גרסתו של המשיב בקובעו, כי: "קשה להלום מצב בו שירבט [המערער] סתם כך, מונח משפטי-כלכלי מובהק כ"הלוואה". אין זאת אלא שברזאני רשם את הביטוי: "הלוואה", דווקא, משום הסיבה הפשוטה שדבר זה שיקף את מצב הדברים כהוויתו" (עמ' 131 להכרעת הדין). העדפה דומה של גרסת המשיב נעשתה גם בסוגיות נוספות. הנה כי כן, חרף האמירה הגורפת של ביהמ"ש קמא כי אין ניתן לסמוך הן על עדות המערער והן על עדות המשיב, נראה כי בסוגיות העקרוניות הלך ביהמ"ש קמא בדרך של פלגינן דיבורא והעדיף את גירסת המשיב. בנסיבות אלה, התוצאה אליה הגיע בית-המשפט אינה מצדיקה התערבות ואנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪, שיגבו מתוך הפקדון וימסרו לידיו הנאמנות של ב"כ המשיב.ערעור