להלן החלטה בנושא ארכה להוצאת תעודת חיסיון: החלטה להלן הנימוקים להחלטתי בדבר מתן אורכה למשיבה להוציא תעודת חסיון באשר לחומר חקירה מסויים המוחזק ברשותה: 1. המבקש הגיש בקשה להורות על גילוי תוכן המידע המתועד בדו"ח יחידה, שלגביו הוצאה תעודת חסיון וכן לחשוף את זהות מוסר המידע על מנת שיתאפשר לבא כוחו לזמנו כעד מטעמה. במהלך הדיון, שהתקיים בפני היום, טען בפני ב"כ המבקש כי ערב הדיון נודע לו מב"כ המשיבה כי קיים חומר חקירה נוסף, אשר התגלה זה עתה על ידי הפרקליטה ואשר אינו חוסה תחת כנפי תעודת החסיון האמורה. בנסיבות אלו דרש ב"כ המבקש כי בית המשפט יורה למשיבה להמציא לידיו את חומר החקירה הנוסף מאחר ואין הוא חוסה תחת תעודת החסיון הקיימת וזאת בהתאם להוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. 2. מאידך טענה בפני ב"כ המשיבה כי אכן בשל תקלה שנפלה לא נכלל חומר חקירה נוסף, שהינו בבחינת מידע מודיעיני, במסגרת תעודת החסיון שהוצאה בתיק זה ביום 30.12.04. בנסיבות אלו ביקשה ב"כ המשיבה כי בית המשפט יאפשר לו לתקן את התקלה האמורה בדרך של מתן אורכה להמצאת תעודת חסיון נוספת או מתוקנת ולדחות את הדיון בבקשת המבקש לגילוי ראיה למועד אחר. 3. בהחלטתי מהיום, אשר ניתנה במהלך הדיון, נעתרתי לבקשת המשיבה ונתתי למשיבה אורכה בת 30 ימים להוצאת תעודת חסיון לחומר החקירה האמור. 4. אלה נימוקי: הכלל הקבוע בסעיף 74 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשנ"ב 1982 מורה כי: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו... לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו". החריג לכלל זה מצוי בהוראת סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע: "הוראות סעיף 74 אינם חלות על חומר שאי גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין..." והבסיס החוקי לאי גילוי חומר ראיות מצוי בהוראת סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 הקובעת: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה, אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב..." היוצא מכל הוראות אלו הוא כי זכותו של נאשם לעיין בכל חומר החקירה המצוי בידי התביעה בעת שמוגש נגדו כתב אישום והחריג החוקי המאפשר לתביעה למנוע חשיפת ראיות המצויות בידיו הוא כאשר קיימת תעודת חסיון בקשר לראיות אלו. אין חולק כי תעודת חסיון שכזו מן הדין שתימצא בתיק המשטרה עם הגשתו של כתב האישום כנגד הנאשם לבית המשפט, ולמצער מיד בסמוך לאחר מכן. בית המשפט העליון חזר וקבע מסמרות אלו בבש"פ 7554/00 וואיל הירבאוי נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נח' 448. והביע דעתו כי בנסיבות של מחדלים חמורים יש לשקול אף זיכויו של נאשם מאשמה או שחרורו של נאשם ממעצר. הגם אמירה זו לא מצא לנכון בית משפט העליון, באותו עניין, לשחרר את העורר לחלופת מעצר כשהוא מאזן את השיקולים ונותן את הדעת לסיכון הנשקף לציבור מן העורר באותו עניין. בענייננו זה אי קיומה של תעודת חסיון באשר לחומר חקירה נוסף הינה בבחינת מחדל רציני ביותר מקום שכתב האישום הוגש כנגד הנאשם כבר ביום 26.11.04. השאלה הנשאלת הנה האם תוצאת מחדל שכזה יש בה כדי להצדיק העברת חומר הראייתי האמור שלגביו, טוענת המשיבה כי בדעתה להוציא תעודת חסיון, לידי ב"כ המבקש, וזאת על פי בקשתו, או שמא יש ליתן למשיבה את האורכה המבוקשת כדי לתקן את המחדל שנפל בחלקה. כאמור, ב"כ המבקש בענייננו כאן, לא ביקש כל בקשה אחרת כי אם לקבל לידיו את אותו חומר חקירה שלגביו מבקשת המשיבה את האורכה לצורך הוצאת תעודת חסיון. בנסיבות העניין, חומר החקירה אשר לגביו מבקשת המדינה אורכה לצורך הוצאת תעודת חסיון, הינו מידע רגיש ביותר עד כי ניתן לומר כי גובר האינטרס הציבורי שלא לחשוף את מקור המידע בתיק זה על פני האינטרס הפרטי של המבקש. ( ראה ע"פ 1335/91 מוסא אבו פאדה נ' מדינת ישראל פ"ד מו (2 ) 120. ). אשר על כן, מצאתי לנכון לאפשר למשיבה לתקן את המחדל שנפל בחלקה וליתן לה אורכה בת 30 יום לצורך הוצאת תעודת חסיון באשר לחומר החקירה הנוסף. הארכת מועדחיסיוןמסמכים