אי הגשת עיקרי טיעון

להלן פסק דין בנושא אי הגשת עיקרי טיעון:

פסק דין

1.     המערערת הגישה ביום 29.12.99 ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל, הרשמת א. עפרון, מיום 2.12.99.

2.     המערערת הגישה עיקרי טיעון , תיק מוצגים והפקידה את הפיקדון שהושת עליה.

3.     כתב הערעור, עיקרי הטיעון ותיק המוצגים נמסרו למשיב כדין ביום 31.5.00.

4.     עד היום המשיב לא הגיש עיקרי טיעון ותיק מוצגים; לפי תקנה 258 א' לתסד"א, עליו לעשות זאת בתוך 15 יום מיום קבלת כתב הערעור.

5.     לפי הוראות תקנה 446 (ד) לתסד"א, דינו של מי שלא הגיש עיקרי טיעון במועד - כדינו של בעל דין שלא התייצב לדיון, זולת אם הורה ביהמ"ש אחרת; כל הוראה אחרת לא ניתנה.

6.     בנסיבות כאלה, בהן המשיב אינו מגיש עיקרי טיעון, זכאי המערער לפסק דין עפ"י כתב הערעור, ואין צורך לקיים כל דיון בערעור, וזאת עפ"י תקנה 258 ג' לתסד"א.

7.     עפ"י תקנה 258 ג' לתסד"א, הדיון נועד לאפשר לכל צד להשלים את טיעוניו בעל פה (וזאת בהבדל מהוראת תקנה 447 (א) לתסד"א, הקובעת כי בעת הדיון ישמיע כל צד את טענותיו לביסוס הערעור).
     אין כל ספק שבהעדר עיקרי טיעון, גם אין דבר אותו ניתן להשלים בע"פ.

     ההלכה שנקבע בבר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה, פד"י ל"ח (1) 266, ניתנה למרות תקנה 450 (2) לתסד"א והיא אינה ישימה להוראות תקנה 258 לג' לתסד"א).

     תקנה 258 לג' היא הוראה מיוחדת, המופנית לבית המשפט לענייני משפחה ומחייבת אותו.

8.     מכאן שאין כל טעם וכל מקום לקבוע מועד שבו רק המערערת תוכל להשלים את טיעוניה בע"פ.

9.     המערער גם לא נקט בכל הליך לפי סעיף 69 (ד) ו- (ה) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 ולא ביקש לשכנע את ראש ההוצאה לפועל כי יש מקום לפרוס את חוב הפיגורים בתשלומים.

10.     המשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה לעיכוב פקודת המאסר נגדו.
     בית הדין הרבני דן בתביעה ונתן ביום 8.9.99 פסק דין שבו נאמר:

     "(4) אשר על כן, חיובו המבקש- האב שהתחייב בהסכם בתוקפם, בניכויים המפורטים בסעיף דלעיל ועליו לעמוד בהם ולהמשיך בתשלום השוטף חודשי".

     ביה"ד פונה בזה לאשה לבוא לבוא בדברים ולהסדיר תשלומים בגין חוב העבר לאור מצבו הכלכלי של האב-המבקש על מנת לאפשר לו גם קיום יום יומי בכדי שיוכל להמשיך לעבוד ולתפקד.

     (5) באשר לחוב העבר ושבגין זה הוצא נגד המבקש פקודת מאסר בהוצל"פ ולאחר חקירת היכולת שהיתה עמו בהוצל"פ ביום 2.8.99, מחליט ביה"ד לעכב את ביצוע פקודת המאסר נגד האב-המבקש בהתחשב ובהתאם לאמור בסעיף 4 דלעיל".

     ביום 11.11.99 נתן בית הדין הרבני "החלטת הבהרה" (החתומה על ידי שני דיינים בלבד) לסעיף 5 לפסק הדין מיום 8.9.99 (את הבקשה הגישה המערערת) וזו לשונה:

     "האמור בסעיף 5 מההחלטה הנ"ל מתייחס לעיכוב ביצוע פקודת מאסר ע"י ההוצל"פ לחובות שהצטברו עד למתן החלטה ב-כ"ז אלול תשנ"ט.
ברם התשלומים השותפים (כך!) מיום מתן ההחלטה ניתנים לגבייה בדרכים המקובלות".

11.     השאלה שיש להשיב עליה היא האם לבית הדין הרבני סמכות לקבוע כי הליך מסויים מהליכי הוצאה לפועל (בעניינינו פקודת מאסר), לא ינקטו נגד החייב.

12.     בית המשפט העליון קבע מפי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן קבע כי:

     "אין דרכו של בית המשפט עוד ליתן סעד בעניין בו לשכת ההוצאה לפועל רשאית לעסוק".
(ר' בר"ע 49/71 הלוואה וחסכון חופה נ' טפחות, פד"י כה', (1) 631, 634).

     הנשיא לנדוי קובע כי -

"להלכה זו יסוד איתן בהגיון הדברים, כי עקרונית יש בהעסקת בית המשפט לצורך ביצוע פסק דין שניתן, משום ערבוב התחומים, שהרי לשם אכיפת פסקי-דין קיימים, בראש ובראשונה, הליכי ההוצאה לפועל".
(ר' בר"ע 135/81 ענבי נ' ענבי, פד"י לו' (1), 169, דינים עליון עמ' 3).
(וכן ר' המ' 11160/93 (תא') נתח נ' דיור ב.פ. בע"מ, דינים מחוזי.

13.     סמכויותיו של בית הדין הרבני הוקנו לו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ט - 1959 (להלן: חוק השיפוט בי"ד רבניים).
     הליכי ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין, אינם בגדר סמכותו של בית הדין הרבני לא לפי סעיף 3 (הואיל והנושא לא נכרך וגם לא יכול להיכרך בתביעת גירושין, כאמור, הוגשה תביעה לעיכוב הליכי מאסר) ואף לא לפי סעיף 9, הואיל והנושא של ביצוע פסק הדין אינו מענייני המעמד האישי עפ"י סימן 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1947-1922, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בי"ד רבניים.
בית המשפט העליון קבע בבג"צ 3269/95 כץ נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים פ"ד נ' (4) 590, מפי השופט י. זמיר:

"שלוש הפרשות כאחת מעוררות את השאלה מה היקף הסמכות של בית הדין רבני. התשובה ניתנת על פי חוק המדינה. וכך אמר השופט לנדוי:

"בתי הדין הדתיים במדינתנו קיימים על פי החוק הכללי הקובע להם את מקומם במערכת בתי המשפט של המדינה, ואת השאלות הנוגעות לתחומי סמכותם יש לפתור בדרך כלל לפי אותם העקרונות החלים על בתי דין אחרים" (בג"צ 26/51 מנשה נ' יו"ר וחבר בית דין הרבנות, פ"ד ה 714, 719".

"..בין היתר, בית הדין הרבני חייב לכבד ולקיים את העיקרון הבסיסי החל על כל מוסד שלטוני, הוא עקרון החוקיות. לפי עקרון זה אין לבית הדין הרבני אלא אותה סמכות שהוענקה לו לפי חוק. כדברי השופט לנדוי, בדברו על בית הדין הקראי,

"מחובתנו לשמור על כך ששום גוף במדינה לא יטול לעצמו סמכות שיפוטית ממלכתית אלא על פי אסמכתא חוקית ברורה ומפורשת (בג"צ 30/76 סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים פ"ד לא (1) 13, 18.

ולגבי בית דין רבני אמר השופט חשין, זה מקרוב, כך:

"שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב לו; מכאן אף הלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית-משפט יידרש לה בכל שלב של התדיינות, ולו במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של ערעור" (בג"צ 6103/95 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח (4) 591, 616)".
(ר' שם, דינים עליון, עמ' 7).

"... כמו כל גוף ציבורי הממלא תפקיד על פי דין, לרבות כל בתי הדין הפועלים מכוח חוק, גם בית הדין הרבני אינו רשאי למלא תפקיד כלשהו אלא אם החוק מתיר לו למלא תפקיד זה. זוהי התמצית של עקרון החוקיות".

"... הווי אומר, גם אם ההלכה או המסורת מתירות לבית דין רבני לעשות מעשה מסויים, כגון להוציא כתב סירוב, אין די בכך כדי להקנות סמכות לבית הדין. בית הדין הרבני, כמוסד ממלכתי, חייב לפעול במסגרת הסמכות המוקנית לו בחוק המדינה".

"... לפיכך, צריך בית הדין הרבני להקפיד שלא לחרוג ממסגרת הסמכות שקבע לו המחוקק".
(ר' שם, ינים עליון, עמ' 8).

14.     בבג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח' (4) 591, דינים עליון, עמ' 18, נקבע מפי השופט מ. חשין, כי על כל ערכאה לבדוק קודם כל אם היא מוסמכת לדון בענין המובא בפניה:

     "הכלל הרחב הוא - ובו תחנת המוצא לכל הדיון כולו - כי שאלת סמכותו העניינית של גוף שיפוט להידרש לנושא המובא לפניו לדיון ולהכרעה, הינה שאלה-ראשה, ובתי המשפט הקפידו ומקפידים בה ביתר (גוף שיפוט, קרי: בית המשפט, בית דין, ועוד כיוצא באלה גופי שיפוט או גופים המחזיקים בסמכויות שיפוט או מעין שיפוט על פי דין)".

     "שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב לו; מכאן אף הלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית משפט ידרש לה בכל שלב של ההתדיינות, ולו במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של ערעור (ראה למשל, זוסמן, שם, 772; ראה עוד: בג"צ 26/51 סלם מנשה נ' יו"ר וחברי בית דין הרבנות בירושלים, פ"ד ה' 714. יתרה מזאת: גם אם בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי משפט ובתי דין לבדוק מעצמם - בכל עניין ועניין אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה (זוסמן, שם, שם)".

     "ביודענו כל אלה, נשאל ונקשה: מדוע זה לא העלה בית הדין הרבני הוא עצמו ומיוזמתו שלו את סוגיית הסמכות? וכי שאלת הסמכות לא הזדקרה לפניו מאליה? לו הועמד בית משפט אזרחי - בית משפט השלום, בית משפט מחוזי או בית משפט העליון - לפני שאלה דומה, אין ספק כי כל אחד מאלה היה מעלה מעצמו את שאלת הסמכות; ובמה נשתנה בית דין רבני מבית משפט אחר הפועל על פי חוק המדינה? אכן, בהיעדר סמכות אף הסכמת הצדדים אינה בה כדי להועיל. וכלשונו של בית המשפט בבג"צ 3023/90 פלונית קטינה נ' בית הדין הרבני האיזורי רחובות, פ"ד מה' (3) 808, 813".
(ר' בג"צ 6103/93 , שם בעמ' 19).

על דבריו הנ"ל של השופט מ. חשין חוזרת השופטת ט' שטרסברג-כהן בבג"צ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי, דינים עליון (וכן ראה בג"צ 3269/95 כץ נ' בית הדין הרבני, פ"ד נ' (4) 590, דינים עליון עמ' 14; בג"צ 4435/94 מיכל טל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מט' (2), 630).

15.     עיינתי בספרו של א. שוחטמן "סדר הדין" וכל מה שמצאתי בעניין הוא כי בית הדין קבע שיש לו סמכות "לסדר על ידי החלטה נוספת את פרעון החוב בתשלומים חלקיים, וכמובן בעקרונות בטוחים; ואין בזה משום ביטול או שינוי פסה"ד הישן בעיקרו וביסודו ..... הלכך קיימת הרשות הפרוצסואלית לתקן את פסה"ד עוד עכשיו בתוך המסגרת הנ"ל, כדי לאפשר את הוצאתו לפועל באורח מעשי".
     (ר' הציטוט הנ"ל מפסה"ד שניתן בתיק 1/39/705 אוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית בעריכת ג. ורהפטיג, ירושלים תש"י עמ' צ"ז בעמ' ק') - מובא בספרו של א. שוחטמן "סדר הדין", בעמ' 382).
     א. שוחטמן מביא גם את פסק הדין שניתן בתיק 1/17/704 באוסף הנ"ל (עמ' לח-לט) והוא כותב על כך:

     "מן הראוי להדגיש, שעצם העובדה שחל שינוי במצבו הכלכלי של החייב בדין, אינה עילה לשחרורו מחיוב שקיבל על עצמו".
(ר' א. שוחטמן, שם, בעמ' 382).

16.     דינו של פסק דין שניתן מחוסר סמכות עניינית ש"הוא בטל מעיקרו כאילו לא היה וראש ההוצל"פ יסרב לבצעו מכיוון שאיננו כלל פסק דין" ועל ראש ההוצאה לפועל לבדוק ולקבוע כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עקב חריגה מסמכות (ר' ד. בר-אופיר ההוצאה לפועל הליכים והלכות מה' 4, עמ' 149 פסקה 43 ופסקי דין שמובאים שם בעמ' 151, 152).

     לפיכך גם אם המערערת לא עוררה את שאלות הסמכות בהזדמנות הראשונה ( היא השתתפה בדיון והגישה סיכומים), גם אז במידה ולבית הדין אין סמכות עניינית לדון בביצוע הליכי הוצל"פ של פסקי הדין שלו, פסק הדין הוא בבחינת חריגה מסמכות.

17.     לפיכך אני קובע כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך שדן בתביעת המשיב לעכב את ביצוע פקודת המאסר ובכך שפסק, כי יש לעכב את ביצוע פקודות המאסר נגד המשיב בהוצאה לפועל; מכאן שפסק הדין של בית הדין הרבני הוא חסר נפקות; לראש ההוצאה לפועל אין סמכות לבצע את הוראותיו של פסק דין חסר נפקות.

18.     הדרך שעל המשיב היה ללכת בה היא להגיש בקשה לראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 69 (ד) ו- (ה) לחוק ההוצאה לפועל; במידה וראש ההוצאה היה משתכנע כי יש מקום לפרוס את פרעון חוב הפיגורים לתשלומים, הוא היה מפנה את המשיב לבית דין הרבני על מנת שזה ידון בפריסת חוב הפיגורים לתשלומים ("בית משפט" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל "לרבות בית דין דתי").
     במקרה ובית הדין היה קובע את השיעורים שבהם ישולם חוב הפיגורים, לא ניתן יהיה להוציא פקודת מאסר על סכום העולה על התשלום החודשי.

19.     לפיכך אני מקבל את הערעור וקובע כי החלטתה של כב' ראש ההוצאה לפועל שניתן בתיק הוצל"פ 01-00350-93-5 ביום 2.12.99 בטלה.

20.     המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.


21.     הגזברות תחזיר למערערת את הפיקדון.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון