תביעה לסילוק יד של מזנון

להלן פסק דין בנושא תביעה לסילוק יד: פסק דין 1. עסקינן בתביעה לסילוק ידו של הנתבע, ממקרקעין אשר בבעלות התובעת, הידועים כחלק מחלקה 8 בגוש 10012 בחדרה (להלן: "המקרקעין"). 2. לטענת התובעת, הנתבע הקים ו/או מפעיל ו/או מנהל מזנון על המקרקעין שלא כדין. 3. הנתבע איננו מכחיש כי הקים ומנהל מזנון, שמבנהו מצוי בחלקו על המקרקעין, אך עושה זאת ברשות וכדין כבר שנים ארוכות. 4. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. התובעת הינה הבעלים והמחזיקה של המקרקעין בחדרה, עליהם ממוקם המרכז הרפואי הלל-יפה (להלן: "המרכז הרפואי"). ב. באמצע שנות ה- 70 הציב הנתבע דוכן, או פתח קיוסק (להלן: "המזנון"), בשער הדרומי (הישן) של המרכז הרפואי (להלן: "השער הישן"). בדוכן זה מכר מוצרים שונים. ג. בתחילת שנות ה- 80, העתיק המרכז הרפואי את שער הכניסה למרכז הרפואי, צפונה לשער הישן (להלן: "השער החדש"), וגם הנתבע העתיק את המזנון בסמוך לשער החדש, ומדרום לו (להלן: "המיקום השני"). ד. לאחר מכן, ולאחר הליך משפטי שהתקיים בין הצדדים (ת.א. 2345/80 בבית-משפט זה) בסוף שנת 1980, הגיעו הצדדים להסכם פשרה בתיק הנ"ל (שהוגש וסומן ת/10) על-פיו יפנה הנתבע את המזנון שנותר (בשלמותו או בחלקו) בשער הישן, וכן יפנה את המזנון שבמיקום השני. בהסכם הפשרה גם נאמר שהיות והנתבע כבר העביר את המזנון שהקים במיקום השני ובעצם העבירו תוך כדי הדיון המשפטי בתיק הנ"ל למיקומו הנוכחי מצפון לשער החדש (להלן: "המיקום החדש"), לא תנקוט התובעת בהליכי הוצל"פ נגד הנתבע. ה. המזנון של הנתבע מצוי עד היום במיקום החדש, תוך שבמהלך השנים הנתבע שיפץ אותו. ו. אין מחלוקת בין הצדדים כי חלק ניכר ממבנה המזנון במיקום החדש, מצוי במקרקעין. אם נפרט נאמר כי שטחו הבנוי של המזנון הוא 91 מ"ר+פרגולה בשטח של 30 מ"ר. מתוך שטח זה של המזנון, 62 מ"ר+29 מ"ר פרגולה מצויים בתוך המקרקעין, והיתר בנוי על חלקה 7 בגוש 100012, אשר הוא בבעלות פרטית כלשהי, אך לא בבעלות התובעת. 5. טענות התובעת בתמיכה לתביעת הפינוי ו/או סילוק היד. בכתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת, היא טוענת נגד הנתבע כדלקמן: א. מתחילת הדרך, היינו מאמצע שנות ה- 70, הנתבע הציב את המזנון שלא כדין, תוך שהתובעת ניסתה לפנותו. ב. התובעת לא הסכימה לשהייתו של הנתבע במקרקעין מלכתחילה, ולאורך השנים ניסתה שוב ושוב לפנותו. ג. בחודש אוקטובר 2003 הגדיל הנתבע לעשות בכך שביצע עבודות בניה ו/או הריסה ו/או שיפוצים במזנון, באופן שנחזה כי משתרע על שטח גדול יותר מאשר היה עובר לעבודות השיפוצים. ד. הנתבע שוהה במקרקעין ו/או מנהל את המזנון במיקום החדש שלא כדין, תוך כדי הסגת גבול וללא הסכמת התובעת אשר הינה הבעלים של המקרקעין. ה. לחילופין טוענת התובעת כי אפילו יוכיח הנתבע שניתנה לו הרשאה לשהות במקרקעין, כי אז הרשאה זו פקעה ו/או באה לידי סיומה ו/או בוטלה, וזאת לנוכח מכתבים ששלחה לו בנדון לפנות את השטח. ו. התובעת גם טוענת כי אין לנתבע כל זכות קניינית ו/או חוזית שהיא במקרקעין, וכי המזנון נבנה ו/או מתנהל ללא רשיון ו/או היתר כדין. ז. התובעת גם טוענת שהמזנון נמצא בשטח המיועד, עפ"י תוכנית בניין ערים, להיות שטח ציבורי פתוח (להלן: "שצ"פ"), ועצם הימצאותו שם מהווה חריגה מיעודו עפ"י התוכנית הנ"ל. ח. התובעת גם טוענת כי מיקומו של המזנון, סמוך לשער הכניסה למרכז הרפואי, מהווה מטרד קשה עד כדי סיכון חיי אדם. 6. טענות התובעת בדבר חיוב הנתבע בדמי שימוש. א. התובעת גם טוענת כי, ללא קשר לסעד הפינוי הנתבע, חייב הנתבע לשלם לה, כבעלת המקרקעין בהם ממוקם המזנון, דמי שימוש ראויים, בגין 7 השנים שחלפו עד למועד הגשת כתב התביעה, בשיעור של 65,100 דולר, השווים בערכם, נכון ליום הגשת התביעה, לסך של 298,613.70 ₪. ב. התובעת גם טוענת כי היא זכאית לדמי שימוש כנ"ל, מיום הגשת התביעה ואילך, וכל עוד שוהה הנתבע במקרקעין. התובעת טוענת כי דמי השימוש הראויים, בהתאם לחוו"ד מומחה שצורפה, הינם בשיעור של 775 דולר לחודש בצירוף מע"מ כדין. ג. התובעת גם טוענת כי לדמי השימוש יש להוסיף מע"מ כדין. 7. טענות הנתבע. הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען כדלקמן: א. הנתבע פתח את המזנון באמצע שנות ה- 70 בסמוך לשער הישן של המרכז הרפואי, לאחר רשות שניתנה לו כדין ע"י מנהל המרכז הרפואי דאז ד"ר פלבניק, אמרכל המרכז הרפואי דאז מר יאיר נצר ויו"ר אגודת הידידים של המרכז הרפואי דאז מר יצחק פרנקל, וזאת לאחר שהוכר ע"י הרשויות הרלבנטיות (בראשן עיריית חדרה ומשרד העבודה והרווחה) כבר שיקום לאחר תאונת עבודה קשה בה נפצע בראשית שנות ה- 70. הרשות ניתנה לו כאמור לפתוח את המזנון, אותו הקים כמבנה טרומי ליד השער הישן, ובו מכר פרחים ומתנות. הנתבע אף ציין שעיריית חדרה ומשרד העבודה והרווחה סייעו לו במימון הקמת המבנה סמוך לשער הישן וברכישת הסחורה שנמכרה בו. ב. מס' שנים לאחר שהמזנון הוקם באישור וברשות עיריית חדרה והמרכז הרפואי בסמוך לשער הישן, הועתק שער הכניסה של המרכז הרפואי צפונה, בו הוא ממוקם גם כיום. במצב דברים זה העתיק גם הנתבע את המזנון בסמוך לשער החדש. בשלב זה ניסה המרכז הרפואי לפנות את המבקש במסגרת ת.א. 2345/80 המוזכר לעיל, אולם שם הושג בין הצדדים הסכם פשרה (ת/10) שקיבל תוקף של פס"ד, לפיו התחייב הנתבע לפנות את המבנה הטרומי בשער הישן, וכן להעתיק את המבנה החדש של המזנון ממיקומו השני למיקומו הנוכחי החדש, בסמוך לשער הצפוני, מיקום שהיה מקובל גם על נציגי המרכז הרפואי. ג. לא זאת בלבד שהמרכז הרפואי הסכים למיקום החדש, הנוכחי, בו מיקם הנתבע את המזנון, אלא שהעמיד לרשות הנתבע טרקטור כדי לסייע לו ליישר את השטח שהיה אדמת טרשים מכוסה עצים וצמחיה. ד. עם מיקום המזנון במיקום החדש, הנוכחי, שכאמור נעשה על דעתה של התובעת ובהסכמתה, השקיע הנתבע מכיסו ממון רב בהקמת מבנה המזון ובשיפורו. ה. התובענה הנדונה מתאפיינת בחוסר תום לב מובהק, באשר התובעת מנסה להתכחש להרשאות ו/או הסכמות מפורשות שניתנו ו/או הסכמות מפורשות שניתנו לנתבע ע"י נציגיה המוסמכים, בעניין מיקום המזנון, אשר מכוחן הנתבע מנהל את המזנון בסמוך לשער הכניסה של המרכז הרפואי למעלה מ- 30 שנה, ולאחר שהשקיע בשיפור מבנה המזנון, ציודו והתאמתו לדרישות הרשויות, תוך השקעת כסף וזמן רבים. הנתבע מציין כי ההרשאה ו/או ההסכמות של נציגי המרכז הרפואי, אשר הוא גוף ממלכתי, ושניתנו לו מתחילת הדרך ועד למיקום המזנון במיקום החדש, הן בגדר הבטחות שלטוניות, שניתנו לו תוך שהוא מסתמך עליהם ופועל לאורן במשך למעלה משנות דור. ו. הנתבע מכחיש כי שהותו במקרקעין היא שלא כדין, אלא טוען כי הינו בר רשות במקרקעין, והתובעת מנועה ומושתקת מכח התנהגותה בעבר מלהעלות טענה בדבר זכותו להחזיק במזנון במקרקעין. ז. באשר לעבודות השיפוצים שביצע הנתבע במבנה המזנון בשנת 2003, מציין הנתבע כי עבודות שיפוץ אלה נועדו לצורכי שיפור הגישה לעסק מטעמי בטיחות בלבד, ובמסגרת השיפוצים לא רק שלא הגדיל את שטח המזנון אלא אף הקטין אותו, משטח של 104 מ"ר לשטח של 90 מ"ר בלבד. ח. באשר לטענת התובעת כי המזנון מהווה מטרד קשה המסכן חיי אדם, טוען הנתבע כי טענה זו חסרת כל אחיזה במציאות והיא נטענת בחוסר תום לב על מנת להשחיר את פני הנתבע בעיני ביהמ"ש. ט. באשר לטענת התובעת כי המזנון ממוקם בשטח המיועד להיות שצ"פ, טוען הנתבע כי אין כל סתירה בין יעוד המקרקעין לשצ"פ לבין המשך שהייתו במקום. י. באשר לתביעת התובעת לתשלום דמי שימוש, טוען הנתבע כי התובעת מעולם לא התנתה את הסכמתה והרשאתה לישיבתו במקרקעין בתשלום דמי שימוש, והיא מושתקת ומנועה היום מלבוא ולתבוע בדיעבד דמי שימוש 7 שנים לאחור. בכל מקרה גם מכחיש הנתבע את הסכומים אותם תובעת התובעת ממנו כדמי שימוש. מוסיף גם הנתבע כי, בכפוף להסדרת המשך שהייתו במקרקעין בחוזה פורמאלי, אשר יעגן את זכויותיו ויבטיח את המשך ישיבתו במקרקעין, הוא יהיה מוכן לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים בגין מיקום המזנון במקרקעין, בערך ראלי. יא. לנוכח כל האמור לעיל, סבור הנתבע כי דין תביעת הפינוי ו/או תשלום דמי השימוש, שהגישה כנגדו התובעת בנדון, להידחות. דיון והכרעה. 8. לטעמי, אלה הן השאלות הדורשות הכרעה בתובענה זו: א. האם החזקתו של הנתבע במקרקעין, במסגרת ניהול המזנון, נעשתה ברשות או שמא הוא בגדר מסיג גבול? ב. בהנחה שהחזקתו של הנתבע במקרקעין כאמור נעשתה ברשות, האם רשאית התובעת לבטל את הרשות שניתנה לו להמשך שהייתו במקרקעין? ג. האם ניתנה לנתבע הבטחה שלטונית מטעם הנציגים המוסמכים של התובעת או מי מנציגי המרכז הרפואי, כי ימשיך להחזיק ולנהל מזנון במקרקעין לכל ימי חייו? ד. האם התובעת זכאית לדמי שימוש, לעבר ולעתיד? ה. בהנחה שביהמ"ש יחליט להורות על פינויו מהמקרקעין, האם זכאי הנתבע לפיצוי כלשהו? 9. סבורני כי מתן תשובות לחמש השאלות דלעיל, יכריעו את המחלוקת בתובענה זו. שאלה א' - האם הנתבע בר רשות במקרקעין או שמא משיג גבול? 10. כאמור, התובעת טוענת כי מתחילת דרכו של הנתבע בניהול המזנון (עוד מאמצע שנות ה- 70 כשהתמקם ליד השער הישן), הוא היה בגדר מסיג גבול. לחילופין, טוענת התובעת, אפילו נקבל את טענות הנתבע בנדון, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב הגנתו, כי אז הוא בגדר בר רשות ללא תמורה במקרקעין, אשר את ההרשאה שניתנה לו ניתן לבטל לאלתר, וכך היא עשתה. 11. הנתבע כאמור טוען כי לנוכח ההרשאות שניתנו לו להתמקם ליד שער הכניסה של המרכז הרפואי, במסגרת של מזנון שימכור בו מוצרים שונים, הרי הוא בגדר בר רשות. 12. במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי נוטה לגירסתו של הנתבע, על פיו הוא בגדר בר רשות במקרקעין. שוכנעתי מהמסמכים שהגיש הנתבע כראייה בתיק זה, כי קיבל רשות מנציגי המרכז הרפואי דאז, בעידוד ובתיווך עיריית חדרה, לפתוח מזנון סמוך לשער הכניסה של ביה"ח, וזאת כחלק ממאמצי שיקום לאחר תאונת עבודה בה נפצע בתחילת שנות ה- 70,. לאחר מכן, וכשעבר שער ביה"ח צפונה, למיקומו הנוכחי, העביר הנתבע את המזנון למיקום השני. בהמשך, בהסכמת נציגי התובעת (שיפורטו להלן) וב"כ התובעת דאז עו"ד גנות, העביר את המזנון למיקומו הנוכחי, מצפון לשער החדש. 13. למסקנתי זו הגעתי תוך עיון במסמכים הבאים: א. מסמך נ/7: מסמך נ/7 הוא תצהירו של מר יצחק פרנקל ז"ל, מיום 14.3.94, שניתן בתמיכה לטענותיו של הנתבע דנן, בהמרצת פתיחה 6479/92, אותה הגיש נגד התובעת דנן, במסגרת ההליכים שקיימו ביניהם בבימ"ש זה. בתצהיר זה ציין מר פרנקל (שכיהן במשך 3 קדנציות כחבר מועצת עיריית חדרה, סגן ראש עיריית חדרה ו- 14 שנים כיו"ר אגודת ידידי ביה"ח הלל-יפה) כי הותר למבקש להציג מזנון סמוך לשער הכניסה הישן של ביה"ח, במסגרת שיקומו לאחר תאונת עבודה בה נפצע בשנת 1973, ובתאום עם עיריית חדרה ורשויות הרווחה. בתצהיר זה גם ציין מר פרנקל כי לאחר ששער המרכז הרפואי עבר למיקומו הנוכחי, העביר הנתבע את המזנון בעקבותיו, ולאחר מכן, בהסכמת כל הגורמים שטיפלו באותה עת בעניין, לרבות בא כוחה של התובעת דאז עו"ד גנות, הוסכם כי הנתבע יעתיק את המזנון מהמיקום השני למיקום החדש, הוא מיקומו הנוכחי. מר פרנקל אף צירף לתצהירו את מכתבו של מר דוד שלזינגר (האחראי על נכסי משרד הבריאות באותה עת) מיום 9.11.80, בו ציין כי מיקומו הנוכחי של המזנון הושג בסיכום בין היועץ המשפטי של הפרקליטות מחיפה, יו"ר חוג ידידי ביה"ח, ומר נצר אמרכל ביה"ח באותה עת. בתצהיר גם מציין מר פרנקל כי המבקש העתיק את המזנון מהמיקום השני למיקום החדש, בסיוע פעיל של המרכז הרפואי אשר אף העמיד לרשותו טרקטור לישור השטח. ב. מסמך נ/8: מסמך נ/8 הוא תצהירו של מר יאיר נצר ז"ל, מיום 14.3.94, שגם ניתן בתמיכה לטענות הנתבע דנן בהמרצת פתיחה 6479/92 המוזכרת לעיל, ובו ציין דברים דומים לדברים שציין מר פרנקל בתצהירו (נ/7). יצויין כי מר יאיר נצר שימש בשנות ה- 80 כאמרכל המרכז הרפואי. הדברים שציין בתצהירו ברורים כדבריו של מר פרנקל בתצהירו, ואצטט מסעיפים 3-4 לתצהירו הנ"ל: "במסגרת תפקידי באתי בדברים עם המבקש (הנתבע דנן - ח.ש.) ועם מר יצחק פרנקל למציאת פתרון להעברת המתקן הטרומי שהקים, ליד הכניסה הצפונית של בית החולים (המיקום השני - ח.ש.), ולפינוי הדוכן שבשער הישן. הושגה הסכמה של מנהל בית החולים דאז ד"ר פלבניק ז"ל להעביר את המתקן הטרומי למקום הנוכחי בו הוא מצוי היום. להסכמה זו היה שותף גם עו"ד גנות, שייצג את משרד הבריאות בתביעת הפינוי נגד המבקש בת.א. 2345/80...". 14. יצויין כי הן מר פרנקל והן מר נצר נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם הנ"ל (ופרוטוקול חקירותיהם הוגש וסומן נ/9), אך האמור בהם לא רק שלא נסתר אלא אף חוזק. 15. יצויין כי בין המסמכים שהגישה התובעת (שסומנו ת/4) מצוי מכתבו של מר נצר מיום 26.10.80, המופנה למינהל מקרקעי ישראל בחיפה, על פיו "המקום החדש (מיקומו הנוכחי - ח.ש.) בו הציב מר מיימון את דוכנו, נמצא מחוץ לגדר בית החולים, לכן אין לנו התנגדות להקמתו שם". על מכתבו זה חתם מר נצר במסגרת תפקידו כאמרכל המרכז הרפואי. 16. במסגרת ת/4 גם מצוי מכתבו של מר נצר מיום 26.10.81, המופנה למנהל מחלקת נכסים ושירות במשרד הבריאות בירושלים, בו מציין כי "למרות מכתביכם אל מר מיימון בו הודעתם לו שעליו להסיר מאדמת בית החולים את המבנה שהקים בכניסה לבית החולים, מר מיימון ריצף את השטח במרצפות וכעת אף מגדרו בחומת אבן". לכאורה, מכתב זה סותר את גירסתו של מר נצר, כפי שבאה לידי ביטוי בנ/8. אלא שבנ/8 עצמו מסביר מר נצר כי "מכתבי למשרד הבריאות מיום 26.10.81 מתייחס לפינוי הדוכן שליד השער הישן, ולא לפינוי הקיוסק, במיקום הנוכחי דהיום" (סעיף 6 לנ/8). והדברים מדברים בעד עצמם. 17. הנתבע גם צירף כראייה את נ/3, אישור של עיריית חדרה המחלקה לשירותי רווחה וקהילה מיום 18.9.80, בו צויין כי "אחרי החלמתו שוקם ע"י קיוסק בכניסה לבית החולים הלל יפה. מחלקתנו עזרה לנ"ל במימון להקמת הקיוסק ורכישת הסחורה הדרושה ע"י מתן הלוואות ומענק ממשרד העבודה והרווחה. אישור זה ניתן עפ"י בקשתו של הנ"ל, על מנת להציגו בפני בית חולים הלל יפה". נ/3 בעצם תומך בגירסת הנתבע אודות נסיבות הגעתו להקמת מזנון סמוך לשער הכניסה של בית החולים. 18. מעבר לכל המסמכים הנ"ל, העיד הנתבע בפניי אודות השתלשלות העניינים עד הגעתו להקמת המזנון בסמוך לשער הכניסה של המרכז הרפואי, החל מאמצע שנות ה- 70 ועד למיקום הנוכחי, עדות שעולה בקנה אחד עם המתואר במסמכים המוזכרים לעיל (ראה עדותו עמ' 50-54 לפרו'). האמנתי לעדותו זו, למעט עדותו כי הרשות למקם את המזנון במקרקעין ניתנה לו לכל החיים, אך בכך אעסוק להלן. 19. מן העבר השני התובעת לא השכילה לסתור את גירסת הנתבע בנדון, כי שוהה במקרקעין ברשות. העד היחיד הרלבנטי בנקודה זו היה אמרכ"ל ביה"ח בהווה מר אמנון בן משה, שציין בחקירתו הראשית כדלקמן: "לשאלתך, האם ביה"ח הסכים אי פעם לשהייה שלו במקרקעין - לא". (עמ' 16 לפרו' שורה 18). "לשאלתך, מתוך המסמכים שבתיק, מה היתה עמדת ביה"ח באשר לשהייתו בשער הדרומי (זה בעצם בתחילת הדרך) - למעשה העמדה של ביה"ח היא עקבית. היא התנגדה לשהייה מאז ומתמיד. כך זה עולה מהתכתובת שראיתי". (עמ' 18 לפרו' ש' 6-8). "לשאלתך, כאשר הוא עבר לצד השני, לכניסה, לפני המיקום הנוכחי שלו, האם עמדת ביה"ח היתה זהה למה שאמרתי קודם, דהיינו מתנגדת לשהייה שלו - אם אני זוכר כן..." (עמ' 18 לפרו' ש' 10-11). 20. על אף עדותו הנ"ל של מר בן משה בחקירה הראשית, אינני סבור כי יש בכוחה לסתור את גירסת הנתבע שנסמכה במסמכים כמפורט לעיל, מהטעמים הבאים: א. הוא התמנה לאמרכל ביה"ח בחודש אוגוסט 1989, למעלה מעשור לאחר שהנתבע כבר שהה בשטח, וכל הידע שלו אודות העבר נשאב מתוך מסמכים הקיימים בתיק שקיים בביה"ח אודות הסכסוך עם הנתבע, שאותו אף לא טרח להביא במלואו לביהמ"ש על מנת שייבחן וייבדק ע"י ב"כ הנתבע (ראה עמ' 22 לפרו' ש' 10-16). יותר מזה - מכתבו של מר דוד שלזינגר מיום 9.11.80, המוזכר לעיל בהקשר של נספח 7, כלל לא הוצג לביהמ"ש ע"י התובעת במסגרת ת/4 (קובץ מסמכים מתוך תיק ביה"ח הנוגע לנתבע), הגם שהיה קיים בתיק ביה"ח האמור, ללא כל הסבר של ממש. בנדון ציין העד בן משה כי "לא אני החלטתי איזה ניירות יוגשו ואיזה לא" (עמ' 22 לפרו' ש' 8-11). עצם העובדה שלא הוצג לנתבע או לבא כוחו תיק ביה"ח האמור במלואו, ו/או לא הובא לביהמ"ש במסגרת ישיבת ההוכחות, אלא נבחרו להגשה כראוי רק מסמכים מתוכו לפי שיקול דעת של מאן דהוא מטעם התובעת, פועלת לחובת התובעת בכל הקשור לסתירת טענתו של הנתבע כי שוהה במקרקעין ברשות. ב. לעד בן משה לא היה כל הסבר להרשאות הלכאוריות שניתנו לתובע לשהות במקרקעין, כמפורט במסמכים שהוגשו ע"י הנתבע ופורטו לעיל, וציין: "... בניירת שלי שנמצאת אצלי לא ראיתי סיכום כזה. אני לא יודע להגיד מעבר למה שאני יודע" (עמ' 22 לפרו' ש' 6-7). לנוכח המסמכים שהוגשו לביהמ"ש, אני יכול לומר כי הניירת שמצויה בידי העד בן משה, לוקח בחסר, שכן לכאורה עולה מהמסמכים הנ"ל כאמור, שהרשות ניתנה למבקש לשהות במקרקעין מתחילת הדרך, ותשובתו הסתמית בנדון של העד בן משה רק מחזקת מסקנתי זו. ג. כשהופנה העד בן משה למסמכים המפורטים לעיל, ציין "למר פרנקל אין סמכות לקבל החלטות בענייני מקרקעין בביה"ח. גם לנו, להנהלת ביה"ח כשלעצמה, אין סמכות כזו" (עמ' 24 לפרו' ש' 13-14). אולם, לעד לא היתה תשובה כיצד מר פרנקל אמר בתצהירו (נספח נ/7) כי ההסכמה על המיקום הנוכחי של המזנון הושגה "בהסכמת כל הגורמים". בלשונו של העד בן משה: "אני לא יודע לענות לך" (עמ' 24 לפרו' ש' 16). בנדון אציין כי העד בן משה לא הוכיח לי שלמנהל ביה"ח (שאז היה ד"ר פלבניק), אמרכ"ל ביה"ח (שאז היה מר נצר), ב"כ התובעת דאז (עו"ד גנות), האחראי על נכסי משרד הבריאות דאז (מר דוד שלזינגר) ויו"ר אגודת ידידי ביה"ח דאז (מר יצחק פרנקל), לא היתה סמכות לתת רשות לנתבע לשהות במקרקעין לשם הפעלת המזנון במיקומו החדש לפחות. כאמור, כל הגורמים הנ"ל חברו יחדיו להסכמה, ליתן לנתבע רשות לשהות במקרקעין במיקומו הנוכחי לשם הפעלת המזנון, ולעד בן משה לא היה כאמור כל הסבר להסכמה זו. ד. יותר מזה - העד בן משה חי בטעות, עד למועד עדותו ביום 7.9.05, כי ההסכמה שהיתה בין הגורמים המפורטים לעיל, היתה למיקומו של הנתבע במיקום השני (כהגדרתו לעיל), אולם לא אודות המיקום החדש. רק במהלך הדיון דנן הבין (כנראה) שמדובר בהסכמה שהושגה אודות המיקום החדש (עמ' 25 לפרו' ש' 25-30; עמ' 26 לפרו' ש' 1-3). ה. עד שהיה יכול להאיר את עינינו בדבר הרשות שניתנה, אם ניתנה, לנתבע לשהות במקרקעין במיקום החדש, היה עו"ד גנות, שייצג את התובעת בהליך הקודם במסגרתו הושג הסכם הפשרה ת/10. עו"ד גנות, יבדל"א, עדיין בחיים, והתובעת היתה יכולה להביאו לעדות, אך לא עשתה כן ללא כל הסבר סביר (ראה עדותו של העד בן משה, עמ' 26 לפרו' ש' 10). בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. במקרה דנן, ומכח אותו כלל משפטי, ניתן לומר כי התובעת נמנעה מלהעיד את עו"ד גנות, שמא יתמוך בגירסתו של הנתבע לעניין הרשות שניתנה לו לשהות במקרקעין. 21. לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: א. הנתבע מיקם את המזנון מלכתחילה (ליד השער הישן של המרכז הרפואי) ברשות, ולא תוך הסגת גבול, וכך פעל גם במיקום המזנון במיקומו החדש. ב. בכל מקרה, ולו גם נותר ספק בלבו של מאן דהוא אודות הרשות שניתנה לנתבע מלכתחילה, הרי לטעמי, לנוכח דבריי לעיל ומסמכים נ/7, נ/8 ו- נ/9, ניתן לומר כי לפחות במיקומו החדש, ממנו מבקשת התובעת לפנותו במסגרת תביעה זו, מצוי התובע ברשות, ולא תוך הסגת גבול. שאלה ב' - ביטול הרשות שניתנה לנתבע. 22. כאמור, מסקנתנו לעיל היתה כי הנתבע, במיקומו הנוכחי, החדש, שוהה במקרקעין ברשות. 23. בנסיבות אלה, טוענת התובעת כי היות והנתבע לא שילם לה מעולם דמי שימוש ו/או דמי שכירות בגין שהייתו במקרקעין, כי אז הינו בגדר בר רשות בחינם, ואת הרשאתו ניתן להביא לסיום בכל עת. משכך, ומשפנתה התובעת לנתבע כי יסלק ידיו מהמקרקעין, ויפנה את המזנון, כי אז הודיעה לו על ביטול ההרשאה, ועליו לסלק את ידיו מהמקרקעין ולפנות את המזנון. 24. הנתבע אינו מכחיש כי לא שילם כל תמורה לתובעת בגין שהייתו במקרקעין. לטענתו, מעולם לא פנתה אליו התובעת לתשלום כאמור (ראה בנדון סעיף 7(י) לעיל; ראה גם עדותו של הנתבע עמ' 57 לפרו' ש' 3-5). 25. לנתבע טענות נגד פינויו מהמקרקעין, כאשר בכל הנוגע להרשאה שניתנה לו לשהות במקרקעין, טוען הנתבע כי ההרשאה היתה בלתי חוזרת לכל ימי חייו (לנתבע גם טענה בדבר הבטחה שלטונית לאי פינויו מהמקרקעין לכל ימי חייו, אולם בכך נעסוק להלן). 26. כאמור, קבעתי כי הנתבע הורשה לשהות במקרקעין, במסגרת הפעלת המזנון. היות והוא לא שילם כל תמורה בגין שהייתו זו במקרקעין, כי אז ניתן לומר שהוא בגדר בר רשות ללא תמורה. 27. התובעת בסיכומיה הפנתה לפס"ד ואף לספרי מלומדים, על פיהם בר רשות שלא נתן תמורה, ניתן לבטל את הרשות שניתנה לו לאלתר. כך הוא הדבר אף אם בר הרשות ללא תמורה שוהה במקרקעין, מכח אותה רשות, שנים ארוכות. בנדון די אם אציין את ע.א. 96/50, צינקי נ' כיאט, פד"י ה, 474, שטרם נס לחו. בפס"ד זה קובע ביהמ"ש כדלקמן: "... רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע ברצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". 28. במקרה דנן שוהה הנתבע במקרקעין כבר רשות ללא תמורה, וככזה רשאית התובעת, כבעלת המקרקעין, לבטל את הרשות שניתנה לו לאלתר. כך הוא המצב למרות ששוהה הנתבע במקרקעין שנים ארוכות כבר רשות ללא תמורה. 29. משכך הוא המצב (ובהתעלם מטענת הנתבע כי ניתנה לו הבטחה שלטונית לשהות במקרקעין לכל ימי חייו), אין מנוס מהמסקנה כי התובעת לכאורה רשאית לבטל את הרשות שנתנה לנתבע לשהות במקרקעין ולהפעיל את המזנון, גם במיקומו החדש, בכל עת. התובעת כאמור טוענת כי ביטלה את הרשות שנתנה לו במכתבים ששלחה לנתבע לפנות את ידו מן המקרקעין, אולם לנוכח השנים הארוכות שעברו ממועד שליחת המכתבים, אני יכול גם לומר שעצם הגשת התביעה הנדונה כמוה כהודעת התובעת לנתבע על ביטול ההרשאה שניתנה לו כאמור (ראה לעניין זה ע.א. 50/77 מזרחי נ' אפללו, פד"י לא (3), 433). 30. כנגד הנ"ל טוען הנתבע כי ההרשאה שניתנה לו לשהות במקרקעין, שלאורה אף השקיע זמן מרץ וכספים רבים בשיפוץ המזנון, היתה בלתי חוזרת לכל ימי חייו (ראה סעיף 6 לסיכומי הנתבע). לאחר ששקלתי ובחנתי טענה זו של הנתבע, איני מוצא מקום לקבלה מהטעמים הבאים: א. טענת ההרשאה הבלתי חוזרת, על אף חוזקה המשפטי, לא נטענה כלל בכתב ההגנה, אלא נטענה טענת ההרשאה גרידא. חסר זה פוגם במהימנות גירסת הנתבע בנדון. ב. בתצהירים שהביא בשעתו הנתבע בתמיכה בגירסתו באחד מן ההליכים שנקט נגד המרכז הרפואי (כשהכוונה לנ/7 ונ/8), לא העיד אף אחד מן המצהירים הנ"ל, אשר לכאורה הם אלה שהיו בין הגורמים שהרשו לנתבע למקם את המזנון במקרקעין, כי ההרשאה שניתנה לו היתה בלתי חוזרת ו/או לכל ימי חייו. תצהירים אלה לימדו לכאורה על הרשאה בלבד, ככל בר רשות אחר. בסיכומיו טוען הנתבע לנזק ראייתי שנגרם לו עקב השיהוי בהגשת התביעה הנדונה על ידי התובעת. אולם, אזכיר כי העדים שנתנו את התצהירים דלעיל (נ/7, נ/8), גם נחקרו חקירה נגדית על תצהירם הנ"ל (נ/9), ולא העידו על הרשאה בלתי חוזרת ו/או לכל ימי חייו של הנתבע. משנתנו עדים אלה תצהירים בזמנו ואף נחקרו עליהם חקירה נגדית, קשה לייחס משקל רב לטענת הנתבע כי נגרם לו נזק ראייתי עקב השיהוי בהגשת התובענה הנדונה, או לפחות בכל הקשור לטענת ההרשאה הבלתי הדירה. ג. בסיכומי התשובה של התובעת (סעיף 5), מציינת התובעת פסיקה ודעות מלומדים כי, היווצרותה של רשות בלתי הדירה מתקיימת רק במצבים נדירים ביותר, ומשיקולי צדק. גם דעתי בנדון היא כזאת, ולא מצאתי כי המקרה דנן הוא מקרה נדיר, ו/או כי שיקולי צדק מחייבים להסיק כי ההרשאה שניתנה בנדון היא הרשאה בלתי חוזרת. 31. משכך, ולו הנתבע לא היה טוען את טענת ההבטחה השלטונית כאמור (בה אדון להלן), הייתי מקבל את התביעה כבר בשלב זה ומורה לנתבע לסלק את ידו מן המקרקעין ולפנות מהמזנון הבנוי במקרקעין את כל החפצים ו/או המטלטלין שבבעלותו. אולם, משטען הנתבע את טענת ההבטחה השלטונית כאמור, אבחן כעת טענה זו. שאלה ג' - האם ניתנה לנתבע הבטחה שלטונית כטענתו? 32. טוען הנתבע כי ניתנה לו הבטחה שלטונית בלתי הדירה, מטעם הנציגים המוסמכים של התובעת או מי מנציגי המרכז הרפואי, להפעלת המזנון במיקומו הנוכחי לכל ימי חייו. 33. טרם אדון בשאלה אם בכלל מדובר במקרה דנן בהבטחה שלטונית, הרי אוכל לומר כבר כעת, ובהסתמך על דבריי בסעיף 30 לעיל, כי אפילו אסיק שמדובר בהבטחה שלטונית, כי אז לא מדובר בהבטחה שלטונית בלתי הדירה (להפעלת המזנון במיקומו הנוכחי לכל ימי חייו), מאותם טעמים שציינתי שם. 34. השאלה שנברר כעת היא, האם ניתן לראות בהסכמת הגורמים שפירטתי לעיל למיקום המזנון במיקומו החדש, הבטחה שלטונית, כטענת הנתבע? 35. עפ"י הפסיקה הבטחה מינהלית או שלטונית צריכה להיות ברורה, מוגדרת, מפורשת ובעלת לשון של התחייבות חד משמעית. כל לשון אחרת של אמירה מצד נציג מוסמך של רשות שלטונית או מינהלית, אין לראות בה כהבטחה שלטונית או מינהלית. לעניין זה ראה בג"צ 142/86 דישון כפר שיתופי להתישבות חקלאית נ' שר החקלאיות ואח', פד"י מ (4) 523; ע.א. 2019/92 משרד הבינוי והשיכון ואח' נ' מרדכי זיסר ואח', פד"י נ"ב (3), 208. 36. הפסיקה גם קבעה שלושה תנאים הקשורים לנותן ההבטחה אשר רק בהתמלאם יש בכח הבטחותיו בכדי להוות הבטחה שלטונית או מינהלית מחייבת. התנאים הם כדלקמן: א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה; ב. לנותן ההבטחה היתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; ג. נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה. (בנדון ראה בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פד"י מ (4) 523, 529; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פד"י נד (5) 451, 477-478; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י נו (2), 433, 456-457). 37. כשאני בוחן את המקרה דנן, סבורני שהסכמת הגורמים להרשות לתובע להימצא במקרקעין, על מנת להפעיל את המזנון, איננה עולה כדי הבטחה שלטונית, וזאת לנוכח התנאים דלעיל. אסביר את דבריי: א. כאמור, הבטחה מינהלית או שלטונית צריכה להיות ברורה, מוגדרת, מפורשת ובעלת לשון של התחייבות חד משמעית. לא הוכח לי ע"י הנתבע כי ניתנה לו הבטחה בנוסח זה. כל שהוכיח לי הנתבע כי ניתנה לו הרשאה לשהות בשטח ביה"ח, להבדיל מהבטחה שלטונית ברורה וחד משמעית כאמור. מתן הרשאה, דוגמת זו שניתנה לנתבע, איננה בגדר הבטחה שלטונית. ב. לא הוכח לי ע"י הנתבע כי לגורמים שנתנו לו את ההבטחה הנטענת, היה את הסמכות לתתה, זאת להבדיל מסמכותם למתן הרשאה בלבד לנתבע, להימצא במקרקעין לצורך הפעלת המזנון. 38. משכך, ובמענה לשאלה השלישית שהצגנו לעיל, ניתן להשיב כי, לנתבע לא ניתנה הבטחה שלטונית כטענתו, לשהות במקרקעין (להבדיל ממתן הרשאה כאמור), ובוודאי שלא הבטחה שלטונית בלתי הדירה, להפעלת המזנון במיקומו הנוכחי לכל ימי חייו. סיכום ביניים. 39. סיכום הביניים עד כה הוא כי לנתבע ניתנה הרשאה ללא תמורה לשהות במקרקעין לשם הפעלת מזנון במיקומו הנוכחי. משכך, הנתבע הוא בר רשות ללא תמורה, והתובעת ביטלה כאמור ההרשאה שניתנה לו. 40. משכך הם פני הדברים, ומשביטלה התובעת את ההרשאה שנתנה לנתבע לשהות במקרקעין ולהפעיל שם המזנון, אני מקבל את תביעת הפינוי לסילוק היד, ומורה לנתבע לסלק את ידיו מהמקרקעין לא יאוחר מיום 17.7.06, ולפנות ממבנה המזנון הקיים במקרקעין כל חפץ או מטלטלין אשר בבעלותו. בנדון, נתתי לנתבע כ- 4.5 חודשים להתארגנות, עד לסילוק היד בפועל מהמקרקעין, ולטעמי זהו זמן סביר להתארגנות כאמור. 41. בנדון לא נותר לי אלא לצטט מדברי כב' השופט אליקים רובינשטיין, בר.ע.א. 11889/04, חליל בן מוחמד אזברגה ואח' נ' מ"י-מינהל מקרקעי ישראל (החלטה מיום 15.6.05, פורסמה באתר האינטרנט של נבו), כדלקמן: "כאמור, המדובר במקרקעי מדינה. העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על ביהמ"ש לסייע למימוש האינטרס הציבורי". מילים אלה יפות למקרה דנן. איני יכול שלא להסיק מחומר הראיות שעמד בפניי, כי התובעת לא פעלה במהלך השנים בנחרצות הנדרשת לפינוי הנתבע מהמקרקעין. אולם, מחדל זה של התובעת לא צריך למנוע מביהמ"ש לסייע לתובעת למימוש האינטרס הציבורי, ולהחזיר את מקרקעי המדינה לידי בעליה, התובעת. בקביעתי זו איני מעלים עין ממצבו האישי הקשה של הנתבע, כפי שהציג בפנינו, אולם מצבו זה אינו שונה ממצבם של אלפים או עשרות אלפים אחרים הקיימים במדינתנו הקטנה. נכותו הרפואית הצמיתה היא בשיעור של 20% (עדותו עמ' 57 לפרו' ש' 21-23), אשר אינה נכות גבוהה במיוחד, ודי עשתה המדינה בעבורו כשהעמידה לרשותו את המקרקעין ללא תמורה במשך למעלה מ- 30 שנה. שאלה ד' - זכאות התובעת לדמי שימוש לעבר ועד למועד הפינוי בפועל. 42. התובעת גם עותרת בתביעתה זו לתשלום דמי שימוש, בהתאם לחוו"ד שמאי שהגישה, לעבר, 7 שנים עובר להגשת התביעה, ועד למועד סילוק ידו של הנתבע בפועל מהמקרקעין. 43. כאמור, הנתבע טוען כי התובעת מנועה מלתבוע דמי שימוש לעבר, שכן לא התנתה את הסכמתה והרשאתה לישיבתו במקרקעין בתשלום דמי שימוש, ואף לא דרשה דמי שימוש מהנתבע עובר להגשת התובענה דנן. 44. את התשובה לשאלת זכאות התובעת לדמי שימוש יש לחלק לשניים: א. בכל הקשור לתביעת התובעת לחיוב הנתבע בדמי שימוש 7 שנים רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה - דעתי כדעת הנתבע כי התובעת מנועה מלתבוע דמי שימוש, כיוון שהרשתה לנתבע לשהות במקרקעין כבר רשות ללא תמורה. ב. בכל הקשור לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום סילוק היד בפועל - התובעת זכאית לתבוע דמי שימוש מהנתבע. 45. נימוקיי לאמור בסעיף 44 לעיל הם כדלקמן: א. התובעת איננה יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו. מצד אחד טוענת התובעת כי הנתבע הוא לכל היותר בר רשות ללא תמורה במקרקעין, ולכן היא יכולה לבטל לאלתר את הרשות שניתנה לו, ולפנותו מן המקרקעין. מצד שני, לתבוע רטרואקטיבית דמי שימוש בגין שהייתו במקרקעין, טענה שיש בה בכדי להפוך את הנתבע לבר רשות בתמורה בכל הקשור לשהייתו ב- 7 השנים עובר להגשת התביעה (ואז יתכן ומסקנתנו אודות ביטול הרשות שניתנה לו היתה שונה). על כן, נתפסת התובעת על טענתה כי הנתבע הוא בר רשות ללא תמורה, עד למועד ביטול הרשות, אותה אני רואה (כאמור לעיל) כיום הגשת התביעה הנדונה בתאריך 17.11.03. מתאריך זה ואילך, משהביעה התובעת בפני הנתבע באופן ברור וחד משמעי את רצונה בביטול ההרשאה, לא ניתן לומר כי הנתבע הוא בר רשות ללא תמורה, ולכן יש מקום לחייבו בדמי שימוש לתובעת כבעלת המקרקעין. ב. כפי שציינו לעיל, הנתבע טוען כי הרשות לשהות במקרקעין ולהפעיל מזנון ניתנה לו כדרך לשיקומו לאחר פציעה בתאונת עבודה, בשיתוף פעולה עם עיריית חדרה ומחלקת הרווחה. ככזה, הסבירות היא כי הרשות ניתנה לו ללא תמורה לצורך שיקום. חיזוק למסקנה זו ניתן גם למצוא מעצם העובדה שמעולם, עד להגשת כתב תביעה זה, לא נדרש או נתבע הנתבע ע"י התובעת לשלם דמי שימוש בגין שהייתו במקרקעין (ראה עדותו של הנתבע עמ' 57 לפרו' ש' 3-5 שלא נסתרה). מכאן כי מנועה התובעת כיום מלדרוש תשלום דמי שימוש רטרואקטיביים, 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה. ג. שונה הדבר מיום הגשת התביעה הנדונה ואילך, בה הביעה התובעת במפורש את רצונה בסילוק ידו של הנתבע מהמיקום החדש, ואף תבעה לראשונה מהנתבע דמי שימוש ראויים. היות ומסקנתנו להלן היא שהנתבע הוא בר רשות ללא תמורה במקרקעין, כי אז עצם הגשת כתב התביעה כמוהו כביטול ההרשאה. על כן, מיום הגשת התביעה ואילך, ולנוכח תביעת התובעת במסגרת תובענה זו את הנתבע לדמי שימוש ראויים, זכאית התובעת לדמי שימוש כאמור. בסיכומי תשובתה, נסמכה התובעת, בין היתר, על ע.א. 1108/05 (מחוזי נצרת), בן חמו מרדכי נ' מ"י - משרד הבריאות ביה"ח פוריה (פס"ד מיום 27.12.05), לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים רטרואקטיבית. לטעמי, אין הנדון דומה לראייה, היינו - אין המקרה שם דומה למקרה פה. שם נחתם הסכם לשנה אחת בין הצדדים, אך כלל הוראה לפיה תוקפו יתחדש מפעם לפעם בשנה נוספת, כל עוד לא הביע מי מהצדדים רצון להפסיק את ההתקשרות. שם ביהמ"ש המחוזי צידד בגירסת המשיבה לחיוב המערער בדמי שימוש רטרואקטיבית, כיוון שהוכח לו שפנתה בעבר, בצורה מפורשת וחד משמעית, למערער שם, כי יפנה את המזנון, אולם הוא לא שעה לדרישתה. ציין ביהמ"ש כי משהביעה המשיבה רצונה לביטול ההרשאה, אך המערער לא פינה המקרקעין, יש מקום לחייבו רטרואקטיבית (ממועד הפניה) בדמי שימוש ראויים. המקרה דנן הוא שונה בכך שמאז שהרשות ניתנה לנתבע להתמקם במיקום החדש, לא ראיתי כל דרישה ברורה וחד משמעית מצד התובעת אל הנתבע בדבר ביטול ההרשאה ו/או דרישה כי יפנה את המקרקעין. דרישה כנ"ל נעשתה לראשונה, לאחר מיקומו של הנתבע במיקום החדש, במסגרת כתב תביעה זה. לכן, רק ממועד זה זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים. 46. משכך, מסקנתנו היא כי התובעת זכאית לקבל מהנתבע דמי שימוש בעבור התקופה שמיום הגשת התביעה בתאריך 17.11.03 ועד ליום הפינוי שקבעתי, בתאריך 17.7.06, סה"כ 32 חודשים. במידה והנתבע לא יסלק את ידו במועד שקבעתי בפסק-דין זה מהמקרקעין, כי אז תהא זכאית התובעת לקבל ממנו דמי שימוש עד ליום הפינוי בפועל. 47. מהו שיעור דמי השימוש הראויים? א. בנדון נחלקו המומחים מטעם הצדדים. ב. השמאי מטעם התובעת, מר עופר נקש, סבור בחוות דעתו (ת/2) כי דמי השימוש השנתיים הראויים לנכס בנדון, בגין מרכיב הקרקע בלבד, הינו סך של 9,300 דולר, בצירוף מע"מ. היינו - סך של 775 דולר בצירוף מע"מ לחודש. ג. השמאי מטעם הנתבע, מר רענן הלר, סבור בחוות דעתו (נ/1) כי דמי השימוש השנתיים הראויים לנכס בנדון, בגין מרכיב הקרקע בלבד, הינו סך של 2,976 דולר בלבד, בצירוף מע"מ. היינו - סך של 248 דולר בצירוף מע"מ לחודש. ד. המחלוקת העיקרית בין השמאים היא, האם השמאות צריכה להתייחס לנכסים בתוך ביה"ח (אודותם הנתבע ציין בהסתייגות כי הם נהנים ממעמד כמעט מונופוליסטי), כפי שעשה השמאי מטעם התובעת, או שמא מנכסים מחוץ לשטח ביה"ח, אך בסמיכות אליו, כפי שעשה השמאי מטעם הנתבע. ה. לאחר שעיינתי בדוחות שני השמאים, ובחקירותיהם הנגדיות, סבורני כי שיעור דמי השימוש הראויים לחודש לנכס הנדון, בגין מרכיב קרקע בלבד, היא 500 דולר בצירוף מע"מ, המהווה את הממוצע של שתי השומות של שני השמאים. למסקנה זו הגעתי, כיוון שסבורני שכל שיטת שמאות שהוצגה לי ע"י שני השמאים היא לגיטימית, ולכן ההערכה המדוייקת יותר היא הממוצע בין השתיים. ו. לנוכח כך, ולאור מסקנתי דלעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום סילוק היד עפ"י קביעתי לעיל, סה"כ 32 חודשים, סך של 16,000 דולר, בצירוף מע"מ כדין. ז. כפי שכבר ציינתי לעיל, במידה והנתבע לא יסלק ידו מהמקרקעין עד ליום 17.7.06, ישלם דמי שימוש בסך של 500 דולר לחודש בצירוף מע"מ, בש"ח לפי השער היציג ביום התשלום, עד למועד הפינוי בפועל. שאלה ה' - זכותו של הנתבע לפיצויים מהתובעת בגין סילוק ידו מהמקרקעין. 48. השאלה שנדון בה כעת היא האם לאור החלטתי בדבר סילוק ידו מפינויו של הנתבע מהמקרקעין, הוא זכאי לפיצוי כלשהו מהתובעת? 49. הנתבע בסיכומיו טוען (ודוק - בסיכומיו כי בכתב הגנתו לא העלה כל טענה בדבר פיצוי כלשהו המגיע לו) כי יש להתנות את הפינוי, במידה ויפסק, בתשלום פיצויים מראש לנתבע, הן בגין החזר השקעותיו בעסק והן בגין אובדן מקור פרנסתו מכאן ולהבא. ציין הנתבע בסיכומיו כי העסק הוא מקור פרנסתו היחיד של הנתבע, הושקעו בו כספים רבים ועבודה מאומצת במשך למעלה משנות דור (ראה סעיף 28 לסיכומים). 50. מן העבר השני טוענת התובעת כי הנתבע אינו זכאי לכל פיצוי בגין סילוק ידו מהמקרקעין, וזאת מהטעמים הבאים: א. הנתבע לא הגיש תביעה נפרדת לפיצויים במסגרת תיק זה (על דרך של תביעה שכנגד), ואף לא טען בכתב הגנתו לזכאות לפיצוי כלשהו. כל שטען בכתב ההגנה היה כי הוא זכאי להמשיך ולשהות במקום מכח רשות שניתנה לו. משכך, אינו זכאי לפסיקת פיצויים במסגרת תובענה זו. ב. הנתבע הפעיל את המזנון במשך שנים מבלי שהיה לו כל רשיון עסק ו/או ללא היתר בניה כדין למזנון, ואף בנה במקרקעין מזנון בניגוד לתב"ע שיעדה את המקרקעין לשצ"פ. מכאן כי לא יכול החוטא לצאת נשכר מחטאו. ג. הנתבע השקיע חלק גדול מהכספים בבניית המזנון או בשיפורו, במסגרת השיפוצים שהחל לבצעם בשנת 2003, על אף שהוצא נגדו צו מניעה, ואף תוך הפרת צו המניעה. בגין הוצאות שיפוץ אלה לא זכאי הנתבע לכל פיצוי, שכן ידע ששהותו במקרקעין נתונה במחלוקת משפטית. ד. בכל מקרה, בר רשות שהורשה לשהות בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה לו, אינו זכאי לפיצויים מכח הדין עבור הרשות. ה. הנתבע לא הוכיח את השקעותיו בנכס ואף טען בחקירתו הנגדית כי אין לו קבלות כלשהן. 51. לאחר ששקלתי את טענות הנתבע מול טענות התובעת בנדון, סבורני כי מן הראוי לפסוק לנתבע סכום פיצוי בגין סילוק ידו ופינויו מהמקרקעין והמזנון הבנוי בהם, שישקף את השקעותיו בבניית המזנון במהלך השנים. לעומת זאת - אינני סבור כי הנתבע זכאי לפיצוי, כטענתו בגין אובדן מקור פרנסתו מכאן ולהבא. נימוקיי הם כדלקמן: א. אכן צודקת התובעת כי הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד אודות פיצויים המגיעים לו בגין סילוק ידו ו/או פינויו מהמקרקעין, ואף לא טען אודות פיצויים אלה בכתב הגנתו. אולם, התובעת עצמה פתחה לו פתח לטעון לפיצויים כנ"ל, כאשר בחוו"ד השמאי שהגישה מטעמה (ת/2), ערכה תחשיב אודות החזר הוצאות הבניה של המזנון הקיים במקרקעין, לצורך פיצויו, במידה וביהמ"ש יפסוק לו פיצויים כנ"ל. לאור חוו"ד זו טרח הנתבע והגיש אף הוא חוו"ד שמאי מטעמו אודות עלות בניית המזנון שבמקרקעין (נ/1). שני השמאים נחקרו ארוכות אודות עלויות בניית המזנון במקרקעין, ללא כל הסתייגות מצד התובעת במהלך הדיון כי טענה זו של פיצויים מצד הנתבע כלל לא עלתה בכתבי הטענות, והיא בגדר הרחבת חזית אסורה. משכך, יש לראות את התובעת כמי שהסכימה להרחבת חזית זו, ובעצם פתחה את החזית בעצמה, ולכן מנועה מלטעון כיום אחרת. זאת ועוד מה שטוענת בעצם התובעת בטענתה הנוכחית הוא, שהנתבע יגיש תביעה נפרדת בדבר פיצויים המגיעים לו כאמור לטענתו. דעתי אינה כדעתה של התובעת בנדון, במיוחד לאור הרחבת החזית כאמור לעיל, ובכל מקרה סבורני כי לא רצוי לגרור את הצדדים הנוכחיים להליך משפטי נוסף נפרד, כאשר ביהמ"ש הנוכחי, בתובענה זו, יכול לפסוק גם בסוגיית הפיצויים האמורה. בכך ייחסך זמן ומשאבים לצדדים עצמם ולביהמ"ש, שיצטרך אחרת לדון בתביעה נפרדת בין הצדדים בסוגיית הפיצויים, ולשמוע, שוב, עדויות בנדון. ב. טוענת התובעת כי אין לפסוק פיצויים לנתבע, כיוון שלא הוכח שיש לו רשיון עסק, ו/או היתר בניה כדין למבנה המזנון, ו/או בנה המזנון במיקומו הנוכחי בניגוד לתב"ע הקיימת. אכן לא הציג הנתבע במהלך הדיונים רשיון עסק ו/או היתר בניה שניתן לו כדין מהרשויות המתאימות, אולם הנתבע הגיש לביהמ"ש מכתב ממנהל מחלקת רשיונות בעיריית חדרה מיום 11.9.75 (נ/4), בו ציין מנהל המחלקה כי אין צורך ברשיון לפי חוק רישוי עסקים על מנת למכור פרחים ומתנות בשער בי"ח. אמנם יתכן ובמהלך השנים הנתבע הרחיב עסקיו ואף מכר דברי אוכל סגורים במזנון, אולם לא ראיתי כי מחלקת רשיונות בעיריית חדרה, נקטה נגדו בכל הליך במשך עשרות השנים שם הוא שוהה. על כן, המחדל של העדר רשיון עסק לא צריך להפריע בכל הקשור בפיצויו בהתאם. באשר לאי הצגת היתר בניה כדין מצד הנתבע אודות מבנה המזנון ו/או בנייתו בניגוד לתב"ע הקיימת, הרי הנתבע הקים את המזנון במתכונת זו או אחרת במיקומו הנוכחי כבר לפני כ- 20 שנים, ולא ראיתי כי רשות כלשהי מהרשויות המתאימות נקטה נגדו בהליך משפטי כלשהו בגין כך, ו/או כי קיים צו הריסה כנגד המבנה. זאת ועוד, לעניין השיפוצים האחרונים שביצע הנתבע, טוען הוא כי בגין שיפוצים הוא אינו זקוק להיתר בניה (עדותו עמ' 63 לפרו' ש' 11-14). עדותו זו לא נסתרה. מכאן כי טענותיה של התובעת בנדון, כנימוק לשלילת פיצוי מהנתבע, אינן מקובלות עליי. ג. אמנם נכון כי הנתבע הוא בר רשות ללא תמורה, וככזה, ברגיל, אינו זכאי לקבל פיצויים על שלילת אחזקתו במקרקעין (ראה לעניין זה ספרו של א. קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שישית, עמ' 287). אולם, קשה להתעלם מהעובדה כי הנתבע מצוי ברשות במקרקעין, תחילה ליד השער הישן ולאחר מכן במיקומו הנוכחי, למעלה מ- 30 שנים. בכל התקופה הזו, לא עשתה הנתבעת מאמץ של ממש לפנותו מהמקרקעין (נקטה כנגדו הליך פינוי אחד נשוא ת.א. 2345/80 המוזכר לעיל). במיוחד בולט מחדלה של התובעת בנדון מיום מיקומו של הנתבע במיקום החדש, לפני למעלה מ- 20 שנה. לכל אורך שנים אלה, לא ראיתי כי הנתבעת עשתה מאמץ של ממש לפנותו מהמקרקעין. המאמץ הממשי הראשון שנעשה מאז הוא בהגשת התובענה הנדונה. מהלך השנים הנ"ל, בהן כאמור שהה הנתבע ברשות במקרקעין, יצרו אצלו תחושה, שהתבררה בסופו של עניין עפ"י קביעתי זו דלעיל כלא נכונה, כי הרשות נתונה לו לשהות במקרקעין לכל החיים. בגין כך השקיע זמן מרץ ומשאבים בבניית המזנון ושיפוצו לאורך השנים. הגדיר זאת הנתבע נכון בעדותו כדלקמן: "אני משפץ כבר 31 שנה. זה לא השיפוץ היחיד שעשיתי. אם במהלך השנים הוספתי עוד בלוק ועוד גינה..." (עמ' 62 לפרו' ש' 11-12). לטעמי אין ספק כי הנתבע נכנס להוצאות אלה עקב מחדלי התובעת בנדון, שלא פעלה לפנותו במהלך השנים, ובגין מחדל זה של התובעת מגיע לו הפיצוי האמור. הגדיר זאת יפה הנתבע בעדותו כדלקמן: "לשאלתך... אם הייתי יודע אז שבסופו של דבר... אין לי אישור והם לא מוסמכים לתת אישור, האם הייתי נשאר במקום ומשקיע את שהשקעתי - לא" (עמ' 57 לפרו' ש' 8-11). ד. טוענת התובעת כי הנתבע לא הוכיח את השקעותיו בבניית המזנון, ואף לא הציג קבלות בנדון, ולכן לא ניתן לפסוק לו פיצוי בנדון. אכן נכון כי הנתבע לא הציג קבלות בדבר הוצאותיו בבניית המזנון האמור, שנבנה לאורך שנים ושופץ לאחרונה שיפוץ נרחב בשנת 2003 (שיפוץ שנעצר בעקבות צו מניעה זמני שהוצא בנדון ע"י בימ"ש זה). אולם, שני הצדדים הגישו לביהמ"ש חוו"ד שמאים אודות עלות בניית המזנון במתכונתו הנוכחית, ואף נחקרו חקירות נגדיות על חוות דעתם האמורה. די בכך לטעמי בכדי שלביהמ"ש תהיה תמונת מצב מספקת ו/או נתונים מספיקים לצורך פסיקת הפיצוי העוסקת בעלות בניית המזנון האמור. ה. כאמור, סבורני כי הנתבע זכאי לפיצויים בגין השקעותיו בבניית המזנון על המקרקעין, אותו ייאלץ לפנות בעקבות פסק דיני בתובענה זו. אולם, ציינתי כי אינני פוסק לנתבע פיצוי בגין אובדן פרנסתו שתנבע מפינויו מהמקרקעין. כאמור, בר רשות ללא תמורה שהופסקה הרשאתו לשהות במקרקעין, איננו זכאי לפיצויים באופן עקרוני למעט מקרים חריגים (דוגמת המקרה הנדון בו פסקתי פיצויים לנתבע בגין עלות בניית המזנון, לאור מחדלי התובעת בפינויו לאורך השנים, והסתמכותו של הנתבע על הרשות שניתנה לו). לאור עקרון זה לא זכאי הנתבע לפיצוי בגין אובדן מקור פרנסתו. תוצאה זו גם צודקת, שכן בל נשכח שהנתבע שהה במקרקעין ללא תמורה במשך למעלה מ- 30 שנה, בעוד אשר, לו היה צריך לשלם לאורך השנים דמי שימוש ראויים (שהערכנו אותם על סך של 500 דולר לחודש בצירוף מע"מ), היה מוציא מכיסו סך של מאות אלפי שקלים. הוצאה זו נחסכה לו לאור הרשות שניתנה לו ע"י התובעת לשהות במקרקעין ללא תמורה, במסגרת שיקומו לאחר פציעתו בתאונת עבודה, ודי לו בזה. הוא אינו זכאי בנוסף גם לפיצוי אחר ונפרד בגין אובדן מקור פרנסתו. 52. מה שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין עלות בניית המזנון והמקרקעין? א. השמאי מטעם התובעת, מר עופר נקש, העריך בחוות דעתו (ת/2) את החזר הוצאות הבניה הישירות למזנון בסך של 24,800 דולר, לפי עלות של 400 דולר למ"ר בניה (שטח המזנון הוא 62 מ"ר). ב. לעומתו העריך השמאי מטעם הנתבע, מר רענן הלר, את עלות הבניה כאמור (בחוות דעתו נ/1), ברמת גימור מלאה כולל מיזוג אוויר, בשיעור של 800 דולר למ"ר, ובסה"כ סך של 49,600 דולר. ג. שני השמאים נחקרו חקירה נגדית בביהמ"ש. בחקירתו הנגדית ציין השמאי מטעם התובעת כי מאז שביקר במזנון לשם הכנת חוות דעתו השתנו הדברים, ויתכן ועלות 1 מ"ר בניה של המזנון במצבו הגמור צריכה להיות כ- 700 דולר למ"ר (עמ' 12 לפרו' ש' 19-21). ד. לנוכח כך, הפערים בין שני השמאים צומצמו בצורה ניכרת, ואני מעמיד את פיצוי הנתבע על 1 מ"ר של המזנון בשיעור של 700 דולר, כקביעת שמאי התובעת העדכנית. לא קיבלתי את הערכת השמאי מטעם הבניה כי עלות בניה של 1 מ"ר של המזנון הוא 800 דולר, כיוון שבכל אופן, מדובר במזנון הבנוי מפלטת בטון ועליה קונסטרוקציה ממתכת, הזולה יותר מעלות בניה של נכס מסחרי אחר הבנוי מבלוקים וכד' (ראה לעניין זה עדותו של השמאי מטעם התובעת עמ' 21 לפרו' ש' 10-12). ה. לאור כל האמור לעיל, אני יכול לקבוע כי הנתבע זכאי לפיצוי מהתובעת בשיעור של 43,400 דולר, וזאת בגין השקעותיו בבניית המזנון עד למצבו הנוכחי. סוף דבר. 53. לאור כל האמור לעיל אני מורה על סילוק ידו ופינויו של הנתבע מהמקרקעין עד ליום 17.7.06 (להלן: "יום הפינוי"), הכל כמפורט בסעיף 40 לעיל. 54. הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים עד ליום הפינוי בשיעור של 16,000 דולר בצירוף מע"מ כדין (הכל כמפורט בסעיף 47(ו) לעיל), ובסה"כ סך של 18,640 דולר. 55. התובעת תשלם לנתבע פיצוי בגין סילוק ידו מהמקרקעין, ופינויו כאמור מהמזנון הבנוי במקרקעין, בשיעור של 43,400 דולר (בש"ח לפי השער היציג ביום התשלום וכפי שיפורט להלן). 56. התובעת רשאית לקזז מסכום הפיצוי האמור את שיעור דמי השימוש הראויים שנפסקו לחובת הנתבע, כך שיתרת הפיצוי המגיעה לנתבע מהתובעת (בהנחה שיסלק ידו ויפנה את המקרקעין והמזנון הבנויים בו, לא יאוחר מיום הפינוי שקבעתי לעיל), בשיעור של 24,760 דולר. 57. התובעת תשלם לנתבע את הפיצוי כאמור תוך 30 יום מיום שיסלק ידו בפועל מהמקרקעין ומהמזנון הבנויים בו כאמור לעיל. בהנחה שהנתבע יפנה את המקרקעין בהתאם לפס"ד זה, כי אז מועד הפיצוי יהיה ביום 17.8.06, בהתאם לשער היציג של הדולר באותו יום. 58. במידה והנתבע לא יסלק ידו מהמקרקעין והמזנון הבנויים בו, תוך התקופה הנקובה בפס"ד זה, כי אז תהא רשאית כאמור התובעת לעכב את תשלום סכום הפיצוי לנתבע עד לאחר סילוק ידו ופינויו מהמקרקעין בפועל, ולנכות מסכום הפיצוי את שיעור דמי השימוש החודשיים הנוספים שיווצרו משהותו של הנתבע במקרקעין לאחר יום הפינוי (זאת בלי לפגוע בכל סעד אחר העומד לזכות התובעת לביצוע פס"ד זה לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין). 59. בנסיבות המקרה דנן, איני עושה צו להוצאות. סילוק יד