עתירה לביטול הפקעה

להלן פסק דין בנושא עתירה לביטול הפקעה: פסק דין העותרים, משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"), מנהל מקרקעי ישראל ורשות הפיתוח על-ידי מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), עתרו כנגד החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל (להלן: "הועדה המקומית") להפקיע חלק מחלקה 4 בגוש 10678 (להלן: "החלקה") לטובת עיריית טירת הכרמל (להלן: "העירייה", או במתכונתה הקודמת "המועצה המקומית"). לשם הנוחות ייקראו העותרים במקובץ "המדינה". העותרים מבקשים, כי יוצהר דבר בטלותן של שתי החלטות בדבר הפקעה: החלטת הועדה המקומית בדבר הפקעת החלקה כולה (י.פ. 3978 מיום 27.2.92) (להלן: "ההפקעה הראשונה") וכן החלטה מאוחרת יותר בדבר הפקעת חלק מהחלקה (י.פ. 2769 מיום 17.6.99) (להלן: "ההפקעה השניה"). א. העובדות. גבולותיה של החלקה הוגדרו בהליך של איחוד וחלוקה בשנת 1977. טרם הליך זה, היה מספרה של החלקה 67, בגוש 10714. סמוך להקמת המדינה, הוקנו החלקה והמבנה שעליה לרשות הפיתוח. ביום 1.10.51 מסר אגף הדיור הממשלתי מטעם רשות הפיתוח, חלק מן המבנה למועצה המקומית לשכירות של 12 שנים (להלן: "החלק המושכר"). השכירות הייתה ללא תמורה, אך כנגד השבת השקעותיה של רשות הפיתוח במבנה (להלן: "הסכם ההרשאה"). ביום 22.3.56 נחתם הסכם בין המועצה המקומית שהוגדרה כמשכיר לבין ועדת הדיור המרכזית, בשם ממשלת ישראל (שהוגדרה כשוכר), בנוגע לשימוש בחלק המושכר לצורכי תחנת משטרה (להלן: "הסכם השכירות"). מהסכם השכירות (המצורף לתצהירו של מר ישראל סקופ, סגן מנהלת מחוז חיפה ומנהל מקרקעי ישראל כנספח ב2/), עולה כי למשטרה נמסר השימוש בחמישה חדרים, מחסן וחדר שירותים במבנה, למשך 3 שנים מיום 1.8.54, תמורת 480 ל"י לשנה. עוד נקבע, כי השכירות תוארך מעת לעת לתקופות של שנה בכל פעם, אלא אם יודיע צד מן הצדדים על סירובו להארכה. 5. במרוצת השנים השתנתה חזקת המשטרה במבנה ובשנת 1960 החזיקה בשני חדרים בלבד. 6. עם הקמת המנהל בשנת 1961, והעברת החלקה לניהולו, פנתה אליו המועצה המקומית בבקשה לרכוש את המבנה כולו, כולל החדרים שבשליטת המשטרה, תוך סיווגם כחדרים התפוסים על-ידי דייר מוגן, או תוך הוצאת החדרים ממסגרת הסכם הרכישה. בנוסף ביקשה המועצה כי דמי השכירות מהם פטורה המועצה מתוקף הסכם ההרשאה למשך 12 שנים - יופחתו מדמי החכירה. 7. ואכן, ביום 27.6.61 החכיר המנהל 1,450 מ"ר משטח החלקה למועצה המקומית ל- 99 שנים (עד ליום 12.3.2059). בהסכם חכירה זה (המצורף לתצהירו של מר סקופ כנספח ד', ושיכונה להלן: "הסכם החכירה") הוצא מפורשות אותו חלק מן המבנה המצוי בשליטת המשטרה (בהסכם החכירה מדובר ב- 2 חדרים בקומה א', ראה האמור ב"הואיל הראשון" להסכם החכירה). מכתב תגובה מטעם המנהל (נספח ה2 לתצהיר), שהוצא לבקשת עמידר (נספח ה1 לתצהיר), מצהיר כי הסכם החכירה אינו כולל את החדרים שהוחזקו על-ידי המשטרה. 8. מההיבט התכנוני: חלק החלקה עליו הוקם המבנה יועד בתכניות הרלבנטיות לצרכי ציבור, והמבנה אכן שימש ומשמש למטרה זו. גם תכנית המתאר המקומית מכ298/ (להלן: "התכנית"), ייעדה חלק זה לבנייני ציבור. התכנית קבעה, כי הועדה המקומית תפקיע את השטחים שיועדו לבנייני ציבור, ושטחים אלה יירשמו על-שמה של המועצה המקומית טירת הכרמל. יתר השטחים בתכנית יועדו לבנייה למגורים. על התכנית האמורה הוחלט בועדה המקומית ביום 26.12.88 והיא הועברה לועדה המחוזית עם המלצה להפקדה. הועדה המחוזית החליטה על הפקדת התכנית והדבר פורסם בי.פ. 3781 מיום 12.7.90. ביום 12.11.90 החליטה הועדה המחוזית על אישור התכנית. 9. מכוח התכנית האמורה, הופקעה בשנת 1992 החלקה נשוא תיק זה במלואה (להלן: "ההפקעה הראשונה"). הודעה על ההפקעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הרכישה") וכן לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: "חוק התכנון והבניה") פורסמה בי.פ. 3978 ביום 27.2.92 (נספח ט1/ לתצהיר). ביום 29.6.92 נרשמה החלקה מכוח ההפקעה האמורה על-שם המועצה המקומית בלשכת רישום המקרקעין (נסח הרישום צורף לתצהיר כנספח ט2/). יצוין, כי בשנת 1997 בוטלה ההפקעה על-ידי הועדה המקומית בשל כך שנכללו בה בטעות שטחים שיועדו על-פי התכנית למגורים. 10. בשנת 1993 נטלו המדינה והעירייה על עצמן פרוייקט של שיפוץ המבנה שבחלקה, תוך נשיאה משותפת ושווה בעלותו. 11. החלקה הופקעה שנית בינואר 1999, אך למרות שבהפקעה זו הופקע רק חלק מן החלקה, הבעלות במלוא החלקה נותרה רשומה על-שם העירייה, חלק על פי ההפקעה הראשונה וחלק לפי ההפקעה השניה. הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הרכישה ביחס להפקעה השניה פורסמה בי.פ. 4769 מיום 17.6.99. 12. המנהל פנה למשיבות בבקשה לבטל את ההפקעה (במכתב מיום 8.3.94 מטעם אדריכלית אורית סגיב למהנדסת הועדה המקומית, המצורף לתצהיר כנספח י1/). 13. בעקבות חליפת מכתבים בין המנהל וראש המועצה המקומית (המצורפים לתצהיר כנספחים י2/ וי3/), הודיע ראש המועצה למנהל במכתב מיום 11.5.97 על נכונותו לוותר על החלקה לטובת רשות הפיתוח (נספח י"א לתצהיר). הוא הוסיף וציין כי יפעל להשלמת העברת הבעלות על-שם רשות הפיתוח. 14. גם הועדה המקומית הודיעה למנהל ביום 9.6.97, כי ההפקעה נעשתה בטעות, וכי יש לפעול לביטולה (נספח יב2/ לתצהיר), אך למרות זאת לא הועברה החלקה לבעלותה של רשות הפיתוח. 15. בשנת 1993 ערכו ביניהן המשטרה והעירייה הסכם לשיפוץ והרחבת תחנת המשטרה. הוסכם כי העירייה והמדינה יישאו בעלות השיפוץ במשותף ובחלקים שווים. עוד הוסכם כי גם לאחר השיפוץ תמשיך המשטרה לפעול במקום במתכונת שהייתה מקובלת על הצדדים עד כה - דהיינו השימוש במבנה על-ידה ייעשה ללא תשלום שכר דירה. 16. למרות הסיכום האמור, עם תום השיפוץ ולאחר שאגף הדיור הממשלתי שיגר לעירייה כתב הרשאה לשימוש ללא תמורה ביחס לחלק של המשטרה במבנה, הודיעה העירייה כי אינה מוכנה להסדר זה, וכי השימוש במבנה זה ייעשה מעתה בתמורה, לפי הערכת שמאי. 17. משהתנגדה המדינה לדרישות העירייה, הגישה העירייה תביעה לבית-משפט השלום לתשלום שכר-דירה בגין שימוש המשטרה במבנה בין השנים 1994-1996, בסכום של 542,862 ש"ח (ת"א 5156/97, בפני כב' השופט לבנוני, להלן: "פסק-הדין"). המדינה כפרה בתביעה זו וטענה בין היתר, כי לעיריה אין זכויות קניניות בחלקה, שכן הליכי ההפקעה היו פגומים וחסרי תוקף. השופט לא התיחס לטענה זו משום שלדבריו הטענה לא הועלתה בשלבים קודמים של הדיון. ביום 27.2.01 ניתן פסק-דין מנומק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, ונפסק כי המועצה המקומית זכאית לשכר-הדירה המבוקש. בין היתר קבע השופט, כי אינו מוכן להתיחס לטענות המדינה. במהלך הדיון בתיק בבית-משפט השלום בוצעה ההפקעה השניה. המדינה הגישה ערעור על פסק-הדין. ב. טענות המדינה. בטלות ההפקעה הראשונה: 1. ההפקעה הראשונה בוצעה בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה ובניגוד להחלטת הועדה המקומית להפקעת חלק מן החלקה בלבד, ולפיכך בוצעה בחריגה מסמכות - והיא בטלה. בטלות ההפקעה השניה: 2. ההחלטה להפקיע מקרקעין שונה מן ההחלטה לשנות את ייעודם לצרכי ציבור ומורכבת משיקולים אחרים. גם אם שונה ייעודם של המקרקעין לצרכי ציבור, אין זה מחויב המציאות לאשר את הפקעתם למימוש אותו צורך. על הועדה המקומית לבצע בחינה נקודתית של המקרקעין, ולוודא כי ההפקעה מגשימה את התכלית שבבסיסה - המטרה הציבורית, וכן כי ההפקעה סבירה ומידתית. בהקשר זה מפנה המדינה לספרו של א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית, 1990), בע' 62 (להלן: "קמר"). 3. למרות שהתכנית מאפשרת למוסד התכנון להפקיע את כלל המקרקעין שייעודם למטרה ציבורית, הרי ששומה עליו להשתכנע כי ההפקעה נחוצה להשגת מטרה זו. במידה וניתן לממש את הייעוד הציבורי מבלי להפקיע את החלקה - יש לפעול בהתאם ולהימנע מלהפקיע את החלקה. נדרש קשר סיבתי ברור בין הפקעת המקרקעין לבין מימוש הצורך הציבורי. 4. הועדה אינה יכולה לנהוג כאילו היתה רק "שלוחה" של העירייה, וכי קיומה של הוראת ההפקעה בתכנית - לא פטרה אותה מהחובה להפיעל שיקול דעת באשר לצורך ולהצדקה להפקיע את החלקה או חלק ממנה. 5. הפקעת החלקה אינה עומדת בכללים היסודיים של הליך ההפקעה כפי שנקבעו בבג"צ 307/82 לוביאנקר נ' שר האוצר, פ"ד ל"ז (2) 141, 147-148. בביצוע הפקעה נדרש צורך ציבורי, אשר לטענת המדינה אינו קיים במקרה זה. תכלית ההפקעה המסורה בידי מוסדות התכנון אינה להעשיר את קופת הרשות המקומית שלטובתה יופקעו המקרקעין, אלא רק להגשים את הצורך הציבורי הדרוש. בענייננו, עד כה ובמשך שנים ארוכות הופעלה בחלקה תחנת משטרה, העירייה אף נתנה ידה לשיפוצים ולהרחבות שבוצעו במבנה שבחלקה, ולא נראה כי ההפקעה מבקשת לשנות את אופי השימוש בחלקה. מכאן, שאין כל קושי להגשים את ייעוד המקרקעין גם שלא באמצעות ההפקעה, כאשר העירייה נותרת חוכרת בלבד של החלקה. 6. העירייה נקטה בצעד קיצועי ותמוה. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות המינהל כלפי העיריה שמעולם לא היה פורמליסטי ביחסו כלפי העירייה. הוא לא דרש כי תעמוד בתנאי חוזה החכירה ותצמצם שליטתה לחלק שהוחכר לה בלבד, ואיפשר לה לגלוש לשטחים שלא הוחכרו לה. כמו כן לא תבע המנהל מהעירייה את דמי החכירה המגיעים לו בגין החלקה המוחכרת. הפקעת "מקרקעי ישראל": 7. לטענת המדינה, בשל העובדה כי החלקה הינה מקרקעין של המדינה, היא אינה ברת הפקעה. קביעה זו נובעת הן מן הפן הלשוני של המושג "הפקעה", הכולל גם מרכיב חיוני, לפיו הרכישה הכפויה היא של זכויות פרטיות במקרקעין, והן מן הפן המהותי, כפי שעולה מסעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל (להלן: "חוק היסוד"). סעיף זה אוסר מפורשות על העברת בעלות במקרקעי ישראל, אם במכר ואם בדרך אחרת. 8. חוק היסוד מושתת על מספר עקרונות מהותיים, וביניהם השאיפה לרכז את השליטה במקרקעי ישראל בידי המדינה כדי למנוע נפילתם בידי גורמים עוינים; הרצון למנוע הקפאתם של המקרקעין; שמירה על עקרונות של צדק חברתי ושוויון; וכן סיוע בקליטת עליה ושמירת הקשר בין הארץ לבין יהודי התפוצות (וראה י' ויסמן חוק המקרקעין, חלק כללי (1993), עמ' 216-218 (להלן: "ויסמן") וכן י' ויסמן "הפרטה מוסווית של מקרקעי ישראל" עיוני משפט כ"א (3) 525, 527). 9. מכיוון שההוראות ביחס לשמירת מאגר הקרקעות בישראל מעוגנות בחוק יסוד, הזוכה למעמד חוקתי, הפגיעה בו אפשרית רק באמצעות הוראה הכלולה בחוק היסוד עצמו, או באמצעות מכניזם אחר הקבוע בו (ובהקשר זה מפנה המדינה לע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מ"ט (4) 221, 298-299. 10. בסעיף 2 לחוק היסוד נקבע, כי האמור בסעיף 1 "לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עיסקאות שנקבעו לענין זה בחוק". לאיסור מפורש זה נקבעו מספר חריגים בסעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל, התש"ך1960- (להלן: "חוק מקרקעי ישראל"). חריגים אלה מקפידים לשמור על מלאי קרקעות קבוע בידי המדינה, למעט שניים מהם, אשר מתירים הפחתה, מוגבלת מאוד, במלאי זה. העברת מקרקעי ישראל בדרך של הפקעה ע"י רשויות תכנון אינה נמנית על חריגים אלה, ולכן אין כל אפשרות חוקית להפקיע את מקרקעי ישראל בסיטואציה נשוא תיק זה. 11. האיסור להעביר בעלות במקרקעי ישראל פורש בפסיקה ככולל גם איסור על העברת בעלות במקרקעין הנוגדת את רצונה של המדינה (ראה ע"א 520/80 מ"י נ' שיבלי ואח', פ"ד מ"ו (2) 81, 85 (להלן: "פרשת שיבלי"), וכן ספרו של ויסמן, מעמ' 195). פרשנות זו ניתנה בהתאמה לתכלית חקיקתו של חוק היסוד, כפי שהוצגה לעיל. 12. כדי להדגים את חוסר ההגיון שבהשקפה לפיה ניתן להפקיע מקרקעי ישראל, מציגה ב"כ המדינה את השאלה, האם היא רשאית להפקיע חזרה מן הרשות המקומית, שטח שהאחרונה הפקיעה מידי הראשונה? שאם לא כן, ניתן לומר שה"גולם קם על יוצרו", בכך שלזרוע הביצועית של המדינה במישור המקומי כוח רב יותר מזה המסור למדינה עצמה. 13. שאלת האפשרות להפקיע את מקרקעי ישראל הועלתה גם בתובענה התלויה ועומדת בפני בית-משפט זה (כב' השופטת וסרקרוג), בה"פ 30354/97 מנהל מקרקעי ישראל נ' המועצה המקומית פרדס חנה והועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז שומרון. במסגרת בירור התובענה בפני כב' השופטת וסרקרוג, נדרש היועץ המשפטי לממשלה לשאלת האפשרות להפקיע מקרקעי ישראל, וביום 12.4.01 פרסם הנחיה, הקובעת כי אין לועדות המקומיות סמכות להפקיע את הבעלות במקרקעי ישראל, וסמכות כזו תינתן במקרים חריגים לועדה המחוזית בלבד. בסעיף להנחיה נקבע, כי ההנחיה חלה בשינויים המחייבים גם על תכניות קיימות. ההליך בת"א 30354/97 טרם נסתיים. ההפקעה הינה משיקולים זרים ולמטרה זרה: 14. לטענת המדינה, ההפקעה הינה למטרה זרה. חלק מן החלקה משמש לתחנת משטרה, שהינה צורך ציבורי לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבניה, ותחנה זו מופעלת על-ידי המדינה ולא על-ידי העירייה. כפי שכבר צוין, העשרת הקופה הציבורית של העירייה, באמצעות תביעת תשלום שכר-דירה בדיעבד מן המדינה ולאחר שהמדינה נשאה בהוצאות שיפוץ המבנה, אינה מטרה ציבורית, ונגועה בשיקולים זרים. 15. לשון אחרת, אין בנמצא קשר סיבתי מהותי בין מטרת ההפקעה לבין מימוש מטרה ציבורית. בעניין זה מפנה המדינה לבג"ץ 392/72 ברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז חיפה ואח', פ"ד כ"ז (2) 764, 769-770, שם נדונה עתירה בדבר הפקעת נכסיה של עותרת, אזרחית גרמניה, ונקבע כי בבסיס החלטת ההפקעה עמדה מטרה פסולה, והיא מניעת נפילת הנכס לידי הגרמנים ומשכך - בטלה ההפקעה. מידתיות וסבירות ההפקעה 16. הפקעת החלקה מידי המדינה, המפעילה את תחנת המשטרה, שהיא כאמור צורך ציבורי, לוקה בחוסר סבירות קיצוני, באשר העירייה אינה מתכוונת לשנות את השימוש שנעשה בחלקה משימוש ציבורי של תחנת משטרה לשימוש אחר. המדינה מציינת עם זאת, כי כל אימת שביקשה העירייה לבצע שינוי כלשהו בחדרים המוחזקים על-ידי המשטרה היא נענתה בחיוב. מעבר לכך, יש להניח כי כאשר המדינה רואה לנכון להקצות מקרקעין לרשות מקומית לשם מילוי אחר צורך ציבורי כלשהו, היא עושה כן, וזאת מבלי שנדרש אקט של הפקעה. ואכן, ביחס למקרקעין נשוא תיק זה, המדינה ראתה לנכון להחכיר לעירייה חלק מן החלקה, זולת החדרים שהוצאו במפורש מן החכירה, כאשר גם השימוש בהם הוא למטרה ציבורית. 17. כמו כן נדרש, כי ההפקעה תעמוד בדרישת המידתיות. על המוסד התכנוני להראות, כי אין דרך פוגעת פחות להגשים את הייעוד הציבורי שבהפקעה. בעניין זה מפנה המדינה לבג"ץ 3956/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה (לא פורסם) וכן לבג"ץ 3028/94 מהדרין נ' שר האוצר (לא פורסם). העיריה לא עמדה בנטל זה. משמעות הפגמים בהחלטת ההפקעה: 18. לטענת המדינה, קבלת טענותיה בדבר הפגמים השונים שנפלו בהחלטת הועדה המקומית על הפקעת החלקה מחייבת תוצאה של בטלות ההחלטה: מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה; על-ידי הגוף שנפגע ממנה; אי ביטול ההחלטה יגרום נזק לכלל הציבור של אזרחי המדינה ויפגע גם באינטרס החוקיות וההגינות, החייב להדריך את הרשויות המקומיות. 19. לשיקולי ההסתמכות של הועדה המקומית והעירייה על העובדה כי המדינה לא הגישה את עתירתה מוקדם יותר אין משקל רב בהחלטה אם יש לבטל את ההפקעה הפסולה. מועד הגשת העתירה: 20. המדינה טוענת, כי המועד ממנו יש למנות את הימים להגשת העתירה הינו מועד המצאת פסק-הדין של כב' השופט לבנוני, ביום 13.3.01. זאת, משום שההפקעה הראשונה בוטלה וההפקעה השניה נעשתה תוך כדי הדיון, ומתוך ידיעה כי המדינה חולקת על סמכותה של הועדה המקומית לעשות כן. 21. לחילופין מבקשת המדינה להאריך את המועד להגשת העתירה, וזאת לאור השתלשלות העניינים וקיומו של הליך משפטי קודם בין הצדדים. 22. כמו כן, מבקשת המדינה כי ייקבע, שעתירתה אינה נגועה בשיהוי כלשהו מצידה, וכי מחד לא הייתה התרשלות או הזנחה בטיפול בעתירה ומאידך לא הייתה הסתמכות מצד העירייה. אין לזקוף לחובת המדינה את העובדה שלא הגישה עתירתה זו כבר במהלך הדיון בבית-משפט השלום, משום שהיא לא הייתה מעונינת בריבוי הליכים משפטיים וציפתה לסיים את הסכסוך בהליך האמור. המדינה טוענת, שהעילות שבבסיס העתירה (סוגיית חוקיות ההפקעה ושאלת הזכות הקניינית בחלקה) שונות מאלו של פסק-הדין בבית-המשפט השלום (עילות כספיות), ולכן אין כל מניעה להגישה כהליך נפרד. 23. באשר לטענה הנטענת כלפי המדינה, בדבר מעורבותה והסכמתה לתכנית שאפשרה את הפקעת החלקה טוענת המדינה, כי כאמור לא די היה בקיומו של סעיף בתכנית המתיר הפקעה עקרונית, ותקיפת החלטת ההפקעה יכולה הייתה להתבצע רק ממועד קבלת ההחלטה להפקיע בפועל. 24. המדינה מסתמכת על ה"פ 102/96 נעמי קריסטל נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה ואח' (לא פורסם), עמ' 14-15, שם נקבע כי בבדיקת שיהוי העתירה יש לתת את הדעת גם על השפעת התוצאה הסופית על הצדדים וגם על סוג העילות המצוי בבסיס העתירה. במקרה זה יש לקחת בחשבון, כי המנהל הינו נאמן של הציבור בישראל, ולא ניתן לטעון כי הוא ויתר על זכויותיו. אם כשל בתפקידו כמגן הקרקעות בישראל, אין בכך כדי להתיר קבלתן של החלטות פסולות משורש ובלתי חוקיות. 25. לסיכום מבקשת המדינה לקבל את העתירה ולהורות על ביטול ההפקעה. ג. טענות הועדה המקומית. 1. לטענת הועדה המקומית, התכנית מייעדת את החלקה נשוא תיק זה לצורכי ציבור, ובתוך כך היא קובעת כי יש להעביר את החלקה על שמה של המועצה המקומית. התכנית הוכנה בין היתר ביוזמתו של המינהל, ולכן אין הוא יכול להלין על האמור בה. 2. זמן מה לאחר ההפקעה נתברר, כי נפלה טעות בהפקעת החלקה, עקב הכללת שטח המיועד למגורים במסגרת השטח המופקע. לפיכך, בהחלטת המליאה מיום 9.6.97 הוחלט כי יש לבטל את ההפקעה ולבצעה מחדש. בשנת 1999 הופקעה החלקה בשנית, והוכללו בה השטחים הרלוונטיים בלבד. 3. לטענת הועדה המקומית, סעיף 13 לתכנית נוקט לשון מפורשת, המחייבת את הועדה המקומית להפקיע את השטחים המוזכרים בה; סעיף זה אינו מותיר בידי הועדה שיקול דעת ביחס להפקעת השטחים האמורים. אילו הייתה הועדה המקומית נמנעת מלהפקיע את החלקה, הרי שהייתה פועלת בניגוד לתכנית. בהקשר זה מביאה הועדה המקומית את דברי השופט חלימה בע"א 308/84 מזיאנה כהן נ' הועדה המקומית רמת גן, פ"ד מ"א (1) 325, 329-330 (להלן: "פרשת מזיאנה כהן"): "בפיסקה המודגשת לעיל מסעיף 189 מונח, לדעתי, היסוד לתשובה על ההשגה שבה עסקינן. שכן כאשר מחליטה הוועדה המקומית לבצע את ההפקעה בקרקע, שנועדה להפקעה במסגרת תכנית מאושרת, פועלת היא מכוח סמכותה הנגזרת מהוראותיה של התכנית. שהרי קודם שנתאשרה התכנית (בערעור שלפנינו: התכנית המתקנת) נשקלו נתוניה על-ידי הרשויות המוסמכות, וכן נשקלו ההתנגדויות שהועלו לגביה. ורק לאחר כל אלה מקבלת התכנית את אישורה הסופי. בע"א [1] 48/76 עמד בית-משפט זה על יחס הגומלין בין אישורה של תכנית מסוימת לבין ביצועה של הפקעה שנקבעה במסגרתה לגבי אזור מסוים. מפי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז) אנו קוראים את הפיסקה להלן, המצוטטת מעמ' 12 מול אות השוליים ז: הנה-כי-כן למדים אנו מנוסחו של החוק כי הסמכות לבצע את ההפקעה היא בידי הוועדה המקומית. בטרם תעשה כן זקוקה היא לאישור של הוועדה המחוזית אשר יכול שיינתן מפורשות או לחלופין שיינתן מכללא, וזאת כאשר ההפקעה כלולה כבר, מעיקרה, בתכנית המיתאר או התכנית המפורטת" (ההדגשה שלי - א' ח'). ובהמשך, בעמ' 13 מול אות השוליים א, נאמרו הדברים הבאים: "...יצויין כי אזכור של תכנית המיתאר ושינוייה מצביעים כבר בבירור - על עילת ההפקעה ויסודה"... בערעור שלפנינו לא העלו המערערים טענות כלשהן באשר לתקפותה של התכנית המתקנת, וטענתם מתמקדת אך בנושא ביצוע ההפקעה, שנקבעה באותה תכנית. בכך טמונה חולשתה של הטענה. שכן אין החוק מחייב את הוועדה המקומית לשוב ולבחון מחדש מדי ביצוע תכנית מאושרת (וגם תכנית מתקנת במשמע) את שיקולי ההפקעה, כאשר איש מהנוגעים בדבר לא התנגד להפקעה במועד המתאים, בעת אישור התכנית... העולה מן האמור: טענה שהחמיצו המערערים, שלא נטענה בשעתה כנגד התכנית עצמה "...אין היא יכולה להעלות עתה דרך הדלת האחורית" (בג"צ 2[ 189/83], במ' 221 מול אות השוליים ה)". 4. לגופו של עניין, תחנת המשטרה המצויה במבנה מהווה חלק זניח מן החלקה, ומובן כי אין אפשרות טכנית ומעשית להפקיע רק חלק מן מהמבנה. שיהוי: 5. העתירה המנהלית שהוגשה על-ידי המדינה הוגשה בשיהוי רב, ובחריגה עצומה מן המועד להגשת עתירה הקבוע בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדר דין), התשס"א2000-, העומד על 45 יום מיום היוודע העילה. דבר קיומה של העילה התגלה, או צריך היה להתגלות כבר בעת ביצוע ההפקעה הראשונה, או בעת הגשת התביעה לבית-משפט השלום, או לכל המאוחר בשנת 99', כאשר תוקנה ההפקעה, בידיעתה המלאה של המדינה. מכל מקום, חזקה כי מיום פרסום דבר ההפקעה ברשומות מתחיל מניין הימים להגשת העתירה, מה גם שהמדינה הייתה מעורבת בהליך הפקעה וידעה על ההפקעה בפועל. המדינה לא הגישה כל התנגדות להליכי ההפקעה השונים בחלקה, וכן לא פנתה בצינורות אחרים כלשהם לתקוף את דבר ההפקעה. 6. לטענת הועדה המקומית, מאחר והיא לא הייתה צד לתביעה שהוגשה בבית-משפט השלום בדבר תשלום שכר הדירה, אין לראות בהגשת תביעה זו נימוק להארכת המועד להגשת העתירה. התביעה הוגשה על-ידי העירייה וטענת אי חוקיות ההפקעה הועלתה על-ידי המדינה כטענת הגנה בלבד. המדינה לא הגישה עתירה זו בשלב מוקדם יותר, כי ציפתה שהתביעה בבימ"ש השלום תידחה. משנתקבלה התביעה, מבקשת המדינה לעקוף את התוצאה, באמצעות הגשת העתירה דנן. 7. השיהוי במקרה זה, הוא שיהוי של שנתיים ימים לפחות. העותרת לא הציגה טעמים מיוחדים להצדקת שיהוי זה. שיקולים זרים: 8. הועדה המקומית דוחה את הטענה בדבר קיומם של שיקולים זרים בקבלת החלטת ההפקעה על-ידה. לטענתה, התכנית שעל בסיסה הופקעה החלקה הוכנה על-ידי המינהל ומשרד הבינוי והשיכון, והועדה אינה זוכה לכל טובת הנאה ממנה. כל שעושה הועדה הינו הפעלה דווקנית של הוראות התכנית. 9. לסיכום טוענת הועדה המקומית, כי יש לדחות את העתירה על הסף כאמור מטעמי שיהוי ולחילופין לגופו של עניין, באשר לא הועלו טעמים ענייניים כנגד ההחלטה להפקיע את החלקה. כמו כן מבקשת הועדה המקומית לחייב את המדינה בהוצאות הליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף ריבית ומע"מ כחוק. ד. טענות העירייה. העתירה הוגשה בחוסר תום-לב מצד המדינה, וכל מטרתה ניסיון להתחמק מתשלום שכר-דירה לעירייה. בטענתה זו מסתמכת העירייה על דבריו של השופט לבנוני בפסק-הדין בבית-משפט השלום, המובאים באריכות בטיעוניה. קיימות טעויות יסודיות בפרטי ההפקעה ובמטרתה כפי שהובאו על-ידי המדינה, שיש בהן כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. גודלו של השטח המופקע (חלקה 4 בגוש 10678) פורט במדויק בי.פ. 4769, מיום 17.6.99 בעמ' 3924 (התוספת) והועמד על 2,957 מ"ר. משרדי המשטרה מהווים רק חלק מזערי מכל השטח המופקע (428 מ"ר), ולא ניתן להפריד בינם לבין השטחים האחרים המופקעים למטרות ציבוריות במבנה, דוגמת מסגריה עירונית, חניון, גינה ועוד. אין אפשרות חוקית ומעשית להפקיע קומה בלבד מתוך מבנה שלם. 5. הכנת התכנית להפקעת החלקה המופקעת והליכי ההפקעה בפועל נעשו בהסכמת רשות הפיתוח באמצעות המנהל ואף ביוזמתה. המדינה ידעה, כי התכנית מקנה את הבעלות בשטחים שיופקעו לפיה לעירייה והיא מנועה מלטעון טענות כנגד התכנית. 6. העירייה טוענת, כי בהפקעה הראשונה של החלקה נפלה טעות, משום שנכלל בה שטח של 1,021 מ"ר שייעודו למגורים. עם בירור הטעות, החליטה מליאת המועצה לתקן את ההפקעה ולהגבילה לשטחים המסווגים לייעוד ציבורי, שטל של 2,957 מ"ר. שיהוי והתיישנות: 7. העירייה מצטרפת לטענות הועדה המקומית בנושא השיהוי. כמו כן היא מציינת, כי בע"ש (חי') 557/95 הד הקריות נ' מנהל הארנונה, תק-מח 96(2) 1067 נקבע במפורש, שמועד לערעור שנקבע בחוק, כמוהו כתקופת התיישנות. 8. העירייה מדגישה כי אין כל הצדקה עניינית לאפשר הארכת מועד להגשת העתירה, באשר חלף זמן רב מן המועד האחרון להגשתה. שינוי במצב הקיים עלול לגרום לנזק ממשי לעירייה, שכן זו השקיעה כ- 400,000 ש"ח לשיפוץ משרדי המשטרה. 9. המדינה העלתה טענות כנגד תקפות ההפקעה בדיון בהליך שהתנהל בפני בית-משפט השלום, אך טענות אלו התיישנו זה מכבר לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח1958-. נחיצות ההפקעה: 10. הפקעת החלקה נחוצה לצורך ציבורי, וראיה לכך היא בתיקון לסעיף 188(ב) לחוק התכנון והבניה, שכלל בהגדרת "צרכי ציבור" גם תחנת משטרה. תחולת חוק היסוד: 11. מכוח סעיף 2 לחוק היסוד ניתן לשלול את תחולת החוק ביחס לסוגי מקרקעין ולסוגי עסקאות שנקבעו בחוק. בהתאם לחוק, חוק היסוד אינו חל במקרה שלפנינו, בשים לב לנתונים הבאים: (א) העברת הבעלות בחלקה עומדת בתנאי סעיף 2(7) לחוק מקרקעי ישראל, המוציא מתחולת חוק היסוד העברות בעלות במקרקעי המדינה או במקרקעי רשות הפיתוח שהם קרקע עירונית, המוגדרת בסעיף 1 כ-"מקרקעין הנמצאים בשטח תכנון עיר, להוציא תכנון גלילי": "העברת בעלות במקרקעי המדינה או במקרקעי רשות הפיתוח למטרת פיתוח לא-חקלאי, או העברת מקרקעין כאלה שהם קרקע עירונית, ובלבד ששטח כל ההעברות מכוח פיסקה זו יחד לא יעלה על מאה אלף דונם; ובלבד שהעברת בעלות במקרקעי הקרן הקיימת לישראל לא תיעשה אלא באישורה." (ב) הזכויות בחלקה נרכשו על-ידי האפוטרופוס הכללי, מכוח חוק נכסי נפקדים, תש"י1950-, והועברו לרשות הפיתוח, בניהולו של המנהל. לפי הוראות סעיף 3(10) לחוק רשות פיתוח (העברת נכסים), תש"י1950- (להלן: "חוק רשות הפיתוח") מוסמך המנהל לעשות כל פעולה במקרקעין אלה, בכלל זה גם העברת הבעלות בהם: "לבצע כל סמכות מסמכויותיה ביחד או בשותפות עם מוסדות המדינה, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, הקרן הקיימת לישראל, רשויות מקומיות, חברות, אגודות שיתופיות וגופים או אנשים אחרים. כל פעולה במקרקעי ישראל לפי סעיף זה תיעשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל." בסעיף 3(4) לחוק רשות הפיתוח ניתן למצוא חיזוק לדברים אלה, שכן הוא אינו אוסר על העברת בעלות במקרקעין של רשות הפיתוח כאשר מדובר בקרקע עירונית: "למכור נכסים, להעבירם בדרך אחרת, להשכירם, להחכירם ולשעבדם; ואולם רשות הפיתוח לא תהא רשאית למכור מקרקעי ישראל, כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאינם קרקע עירונית וששטחם עולה על 100 דונם, להעביר את הבעלות בהם בדרך אחרת, להשכירם או להחכירם, אלא באישור מועצת מקרקעי ישראל;" (ג) סעיף 6 לחוק המקרקעין קובע, כי: "עיסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה". מאחר וההפקעה לא נעשתה בכפיה אלא בהסכמת המדינה, הרי שמדובר בעסקה תקפה במקרקעין. 12. קיים נוהג, לפיו מחזיקות רשויות מקומיות בזכויות בעלות במבני ציבור לצורך ניהולם לתועלת הכלל. להנחיות היועץ המשפטי לממשלה אין תחולה רטרואקטיבית, מה גם שההנחיות מתירות הפקעת מקרקעי ישראל בהחלטה של ועדה מחוזית, ובענייננו התכנית אכן אושרה על-ידי ועדה מחוזית. לסיכום מבקשת העירייה לדחות את העתירה, בין מחמת התיישנות ובין מחמת הטעמים המהותיים שהועלו, ולחייב את המדינה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. ה. דיון ומסקנות. 1. בטרם אדון בתובענה לגופה, עלי לציין שהיא הוגדרה כעתירה מנהלית, אך למעשה אין מדובר באחד מהנושאים הנכללים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מנהליים. ממילא לא חלים עליה תקנות סדרי הדין בבתי המשפט המנהליים, אלא סדר הדין האזרחי - הרגיל. לכך יש השלכות, למשל לענין אי תחולת המועד של 45 יום הקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי המשפט המנהליים. 2. עם זאת, מאחר והתובענה היא מנהלית מבחינת תוכנה, אין מנוס אלא להזקק לטענת השיהוי המועלית על ידי המשיבים, בלי קשר לתק' 3 הנ"ל. 3. מוסכם על שני הצדדים, כי ההפקעה הראשונה בוטלה, ולכן מועד ההפקעה הראשונה אינו רלוונטי לעניין בדיקת טענת השיהוי. טענה זו צריכה להבדק בהקשר להפקעה השניה. אכן, התקיים כאן שיהוי "סוביקטיבי", אך לדעתי אין מדובר ב"שיהוי אוביקטיבי" באשר אין להבין ממנה זניחת הטענה, בפרט שהיא הועלתה בהגנה בתביעה בפני בית-משפט השלום. כמו כן, המשיבות לא שינו מצבן בעקבות השיהוי. למעשה, מצב הדברים בפועל לאחר ההפקעה היה זהה למצב שקדם לה. המדינה פעלה במקום כשוכרת של החלק במבנה עליו הייתה ממוקמת המשטרה. בבית-משפט השלום נפסק, כי על המדינה לשלם לעירייה שכר-דירה בגין השכירות במבנה. פס"ד זה, ככל שהדבר נוגע לשכר הדירה, מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים. יתר על כן, התובע שבפני, מעלה שאלות עקרוניות נכבדות. אם צודקת המדינה בטענותיה, הרי ההפקעה פוגעת בעקרון שלטון החוק (השוה לענין סוגיית השיהוי, פסק דינו העקרוני של כב' השופט זמיר בבג"צ 2285/93 בשג"צ 5138/95 אוסי נחום נ. ראש העיר פ"ת, פד"י מ"ח (5) 630). ראוי גם להזכיר את פסה"ד בבג"צ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, תק-על 99(3) 212 בו נאמר: "מכל מקום הכלל הוא, כי גם כאשר עלול להיפגע אינטרס ציבורי חשוב עקב שיהוי, אין בכך כדי להצדיק מעשה מנהלי פגום אם הפגם הוא מן הסוג הפוגע בעקרונות שלטון החוק במידה ובאופן המחייב את התערבותנו (ראו: בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, פ"ד מח(5), עמ' 630; בג"צ 170/87 אסולין נ' עירית קרית גת, פ "ד מב(1) עמ' 678). אופיין של הטענות שמעלה איגוד הבנקים בעתירתו נגד החלטת הממשלה, מצדיק בחינת הטענות לגופן, ומקים עילה חדשה לביקורת שיפוטית, הגם שהפסקת הנפקות אגרות החוב לקופות הגמל התרחשה לפני זמן רב". (פסקה 16 לפסק-הדין. ההדגשות שלי ד.ב.). בבג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מ"ב (1) 678, 685, קובעת השופטת נתניהו, כי כאשר העתירה מכוונת כנגד החלטה שלטונית שניתנה בחוסר סמכות, אין זה ראוי כי שיהוי ישמש מחסום בפני בית-המשפט להיזקק לעתירה לגופה: "לדעתי שהוי בהגשת עתירה אינו חייב להכשיל עתירה שעילתה אי חוקיות ברורה של פעולת הרשות. בעצם אינני רואה סיבה מדוע יהיה דין מעשה מנהלי שנעשה ללא סמכות שונה מהליך שפוטי שנעשה ללא סמכות ענינית והוא חסר תקף. אפילו השתהה הצד לטעון טענת חסר סמכות ואפילו לא העלה אותה הצד כלל, יעורר אותה בית המשפט מיזמתו. מסקנתי היא לכן כי שהוי אם חל בהגשת העתירה כנגד הטלתה וגביתה של הארנונה החורגות מסמכותה של הרשות אינו צריך לשמש שקול לדחית העתירה, בהעדר סבות מיוחדות במינן." (ההדגשות שלי ד.ב.). לפיכך, אין מקום לדחות התובענה בשל שיהוי. הפקעת מקרקעין לפי תכנית: 4. בבואנו לבחון את חוקיות הפקעת החלקה, יש לברר תחילה אם סעיף 13 לתכנית אשר קובע, כי "השטחים המיועדים בתשריט לצרכי ציבור יופקעו בהתאם לסעיף 88, 89 לחוק התו"ב 1965 וירשמו בספר המקרקעין ע"ש המועצה המקומית טירת הכרמל", מחייב את הועדה המקומית להפקיע את השטחים המיועדים להפקעה, או שמא נותר בידי הועדה שיקול דעת אם לבצע את ההפקעה, אם לאו. 5. סעיף 189 לחוק התכנון והבניה קובע: "הועדה המקומית רשאית, בכל עת לאחר תחילת תקפה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התכנית, כשהפקעתם דרושה, לדעת הועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית האמורה, והיא חייבת לעשות כן אם הועדה המחוזית, לאחר התייעצות אתה, דרשה זאת ממנה; אם בתכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הועדה המחוזית" (ההדגשות שלי ד.ב.). מלשון הסעיף נראה, שקיימות מספר חלופות: (א) בתכנית מתאר מקומית המקרקעין לא נועדו במפורש להפקעה, אך הם נועדו למטרה ציבורית והועדה המחוזית סבורה שההפקעה דרושה למען אותה מטרה ציבורית. (ב) הנסיבות כמו בחלופה הראשונה אך בנוסף לכך הועדה המחוזית, לאחר התיעצות עם הועדה המקומית, מפנה לועדה דרישה לבצע הפקעה. (ג) בתכנית נקבע במפורש שהקרקע מיועדת להפקעה. במקרה זה אין מעורבות של הועדה המחוזית. מלשון סעיף 89 עולה לדעתי, כי בסיטואציות א' ו-ג' נותר בידי הועדה המקומית שהוסמכה להפקיע, שיקול דעת, אם לגשת להפקעה הלכה למעשה אם לאו. שיקול דעת ניתן להלמד הן מלשון "רשאי" שברישא לסעיף 89 והן מרעיון של מידתיות, לפיו אם ניתן להשיג את המטרה הציבורית שביסוד התכנית בדרך פוגעת פחות, למשל ע"י רכישה בהסכמה או בדרך אחרת, יש להמנע משימוש בצעד הדרסטי של הפקעה. רק במקרה והועדה המחוזית (כמובן לאחר שהיא מפעילה שיקול דעת העונה לקריטריונים של המשפט המינהלי והתיעצות עם הועדה המקומית) "דורשת" את ההפקעה (סיטואציה ב' לעיל). לא נותר עוד בידי הועדה המקומית מרחב של שיקול דעת והיא חייבת לציית לדרישה ולבצעה. הרציונל שבבסיס הסמכות שבחובה (סיטואציה ב'), כי מקום ששקלה הועדה המחוזית את מכלול השיקולים הרלוונטיים ביחס לאפשרות ההפקעה של מקרקעין המצויים בתחום התכנית, אין טעם לשקלם בשנית, מטעמי יעילות, חסכון בזמן ובמשאבים אחרים ומטעמים נוספים. במצב דברים כזה, סמכותה של הועדה המקומית היא סמכות של הוצאה לפועל של הקבוע בתכנית, זאת ותו לא. 6. המקרה לפנינו נכנס למסגרת הסיטואציה השלישית ולא השניה. כלומר, בתכנית עצמה נקבע במפורש כי יש להפקיע את הקרקע ואין דרישה של הועדה המחוזית להפקיע. ההוראה בתכנית אינה מסתפקת בהוראה הנחזית לכאורה להיות קטיגורית בדבר הפקעה, אלא בסעיף 13 נאמר במפורש שההפקעה היא בהתאם לסעיף 188; 189 לחוק התכנון והבניה וכאמור סעיף 189 משאיר שיקול דעת אם לבצע את ההפקעה הלכה למעשה. בכל מקרה, אין התכנית יכולה לגבור על הוראות החוק ומקום שהחוק קובע ומצפה שטרם מימוש יעוד ההפקעה יופעל על-ידי הועדה המקומית שיקול דעת, אין ועדת התכנון לא המקומית ולא המחוזית, יכולות ליטול שיקול דעת זה ממנה. ויודגש, כי אישור התכנית על-ידי הועדה המחוזית, אין בו "דרישה" להפקעה במובן הסיטואציה השניה דלעיל, עליה מדבר סעיף 189 הנ"ל. 7. במקרה הנדון, אין כל נחיצות בשלב זה לבצע את ההפקעה, שכן השטח המיועד להפקעה נחכר על-ידי העיריה והוא מושכר ממילא למדינה ומשמש למטרה ציבורית שגם הרשות המקומית מעונינת בה, והיא קיומה של תחנת משטרה. אם יפסיק המקום לשמש תחנת משטרה, תוכל ממילא העיריה כחוכרת לעשות בו שימוש לכל מטרה ציבורית שתחפוץ בה. לפיכך, ההחלטה להפקיע את החלק של החלקה או את כולה אינה במתחם הסבירות, אינה מידתית, ואני קובע שאין לה תוקף. 8. נוכח האמור, אין עלי להכריע בשאלה החשובה אם בכלל ניתן להפקיע מקרקעי ישראל ולכן אסתפק במספר הערות: (א) סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל אוסר איסור מוחלט להפקיע את מקרקעי ישראל. איסור זה חל הן על העברה רצונית של המקרקעין, והן על העברה כפויה שלהם (למשל - בעקבות התיישנות). בעניין זה ראה האמור בפסק-הדין בפרשת שיבלי, בעמ' 86: "חוק-יסוד: מקרקעי ישראל (להלן - חוק היסוד), אשר פורסם ב- 29.7.60, קובע, בסעיף 1, כי - "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". בסעיף 2 לחוק היסוד נאמר, כי - "סעיף 1 לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עסקאות שנקבעו לענין זה בחוק". ואכן קבע סעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל, תש"ך1960-, סוגי עיסקאות, שסעיף 1 לחוק היסוד לא יחול עליהן. סעיף 78 לחוק אינו נזכר בין סעיפיו הקטנים של סעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל... בבואנו לפרש את סעיף 1 לחוק היסוד עלינו לחתור להגשמת מטרתו ולהעדיף פירוש, שיתיישב עם מטרת חקיקתו ולא יביא לידי סיכולה של מטרה זו. מטרתו הברורה של חוק היסוד היא למנוע העברת הבעלות במקרקעי ישראל (פרט לחריגים שקבע המחוקק) לידיים פרטיות, בבחינת "והארץ לא תמכר לצמיתות". אם בא חוק היסוד לשרת מטרה זו, על שום מה עלינו ליתן לסעיף 1 שבו פרשנות מצמצמת ולומר, כי לא נתכוון סעיף זה אלא לאסור העברה רצונית של הבעלות ולהתיר העברת בעלות שאינה לרצונה של המדינה (או של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל)?" (ההדגשות שלי ד.ב). לדעת המלומד קמר (בעמ' 18 לספרו), נשוא ההפקעה יכול להיות זכויות פרטיות בלבד במקרקעין, להבדיל מזכויות השייכות למדינה. (ב) יחד עם זאת, לדברי פרופ' י' ויסמן במאמרו "מקרקעי ישראל" משפטים כא 79, 103: "אין לשלול מראש תחולת חוק-היסוד על העברת בעלות שמכוח הדין. יש לבדוק כל העברת בעלות שמכוח הדין על רקעה ומטרותיה". ואכן, יש לברר, אם הפקעת החלקה נופלת בגדרי אחד או יותר מן החריגים לאיסור על הפקעת מקרקעי ישראל. (ג) בכל מקרה, אין להתיר העברת בעלות במקרקעי ישראל, זולת לפי החריגים המצומצמים הקבועים בחוק. גם היועץ המשפטי לממשלה ראה לנכון לפרסם הנחיה, הקובעת כי אין לועדות המקומיות סמכות להפקיע את הבעלות במקרקעי ישראל, למעט במקרים חריגים, ובתנאי שהסמכות תהא מסורה לועדה המחוזית. (ד) יש לבחון את שאלת ההפקעה של מקרקעי ישראל על רקע היחס הנכון שצריך לשרור בין הסמכויות השלטוניות של השלטון המרכזי והסמכויות של השלטון המקומי. הנטיה כיום בניגוד לתקופת המנדט הבריטי, להעניק אוטונומיה מרחיקת לכת לרשויות המקומיות (ראה לענין זה גם ד"ר א. וינוגרד, דיני רשויות מקומיות חלק א' ע' 3 ואילך). עם זאת, יש לזכור, שיש למנוע בכל מחיר מצב ענינים שבו אינטרסים לוקאליים צרים יגברו וידחקו אינטרסים לאומיים כלליים. רוב מקרקעי ישראל, אם לא כולם, מצויים מטבע הדברים מבחינה גיאוגרפית בתחומיהן של רשויות מקומיות ואזוריות שונות ואין זה רצוי שכל רשות מקומית תחליט בשיטת "תפוס ככל יכולתך" ליטול ממקרקעין השייכים לכלל תושבי המדינה ולהפקיעם לצרכי ציבור האזרחים המצומצם החי בתחומי אותה רשות. רק למדינה יש ראיה כוללת של צורכי הציבור וצורכי הלאום, וראוי על כן שהפקעות של קרקעות הלאום יעשו על-ידי המדינה ורשויותיה ולא על-ידי רשויות מקומיות אלה ואחרות. מה גם שלכאורה, לאחר הפקעת קרקעות על-ידי רשות מקומית אין מה שימנע הפקעה חוזרת על-ידי המדינה וחוזר חלילה, והשאלה היא אם רצוי מצב של "הורדת ידיים הדדית" מעין זו. לפיכך, צודק היועץ המשפטי עם כל הכבוד, בכך שהוא רואה בהפקעה של "מקרקעי ישראל" על-ידי רשות מקומית חריג שבחריג ובקובעו שראוי שמימוש הפקעה כזו (להבדיל מיעוד להפקעה גרידא) תוחלט ע"י ועדה מחוזית, שראייתה את צרכי הציבור היא מטבע הדברים, רחבה יותר מזו של הועדה המקומית. 9. אמנם, בעת שאישרה את תכנית המתאר, חזקה על הועדה המחוזית כי לקחה בחשבון את העובדה, שהחלקה המצויה בגדרי התכנית הינה קרקע בבעלות המדינה, והיא בבחינת "מקרקעי ישראל", אך שוב, יש לזכור שהתכנית רק מיעדת את הקרקע להפקעה, ואין באישור זה אישור על ביצוע ההפקעה הלכה למעשה. אמנם הפקעת החלקה נכנסת בגדרי החריג לאיסור על הפקעת מקרקעי ישראל, שכן סעיף 2(7) לחוק מקרקעי ישראל מקנה לרשות הפיתוח את האפשרות העקרונית להעביר בעלות בקרקע עירונית, אך המצאות המקרה בגדר החריג, עדיין אינה מצדיקה בהכרח את השימוש בחריג זה. בסיכום: אני קובע שאין תוקף להפקעה, שכן אין חובה להפקיע את החלקה ומבחינת השיקולים הראויים, אין בפנינו מקרה ראוי למימוש ההפקעה. המשיבות תשלמנה למבקשת (הקרויה העותרת) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. קרקעותביטול הפקעההפקעה