זכויות במסגרת הקצאת מגרשים

להלן פסק דין בנושא זכויות במסגרת הקצאת מגרשים:

פסק-דין

ההרחבה במושב "חרב לאת"

1.     עניינה של תביעה זו הוא זכויותיה של גב' אלה לפיד (להלן: "התובעת") במסגרת הקצאת מגרשים להרחבה במושב "חרב לאת" בשנות התשעים (להלן: "ההרחבה").
מושב "חרב לאת" (להלן: "המושב") הוא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית.
התובעת היא בתו של מר ראובן פייביש, בעל נחלה וחבר במושב.
הקרקע שעליה מצוי המושב הועמדה לרשותו של המושב ע"י מינהל מרקעי ישראל (להלן: "המינהל").
בתחילת שנות התשעים איפשר המינהל למושבים לבצע הרחבות, והאסיפה הכללית של המושב החליטה לבצע הרחבה כזאת.

ביום 13.10.93 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה מס' 612, שהגדירה את התנאים להרחבה.
על פי החלטה 612, נפתחה ההרחבה למגורים הן לבני המקום והן לאחרים, תוך מתן זכות למושב לתת עדיפות לבני המקום.
"בן מקום" מוגדר בהחלטה 612: "צאצא - לרבות בן זוגו של מתיישב ביישוב שהינו בעל זכות חכירה של נחלה, של משק עזר או של מגרש מגורים, בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות בחמש השנים האחרונות, וגילו (של הצאצא) הינו 18 ומעלה".

2.     המינהל אישר למושב הרחבה של שישים מגרשים. בנוסף אושרה בקשת המושב ליתן בהקצאת המגרשים עדיפות ל"בני המקום".
החל ממועד קבלת ההחלטה, התקיימו דיונים רבים במושב, חלקם סוערים, בנושא ההרחבה. עקב הקריטריונים הנוקשים שנקבעו בהחלטה 612, נוצר מצב שבו אחדים מחברי האגודה לא היו זכאים לקבל מגרשים עבור צאצאיהם, ואילו אחרים יכלו לקבל יותר ממגרש אחד.
בסופו של דבר אושרה ההרחבה המתוכננת.

3.     ביום 31.12.93 פירסם המושב את דבר הקצאת המגרשים וכן את דבר הגשת המועמדות להשתתף בהגרלת המגרשים, בהתאם להחלטות האסיפה הכללית של המושב.
     על פי הודעת המושב שהופצה בין התושבים (נספח ב' לתצהירה של גב' מלכה לבקוביץ), ניתן היה להרשם עד יום 16.2.94.
גב' מלכה לבקוביץ, מזכירת המושב (להלן: מלכה) העידה כי היא עצמה הפיצה את ההודעה לכל תיבות הדואר האישיות של התושבים.
כמו כן נתלתה ההודעה על שני לוחות המודעות במושב, הן ליד הצרכניה הן ליד משרדי המזכירות, ונותרה תלויה שם במשך 45 יום.

עד יום 16.2.94 הגישו את מועמדותם ארבעים ותשעה מבני המקום.
מכיוון שמספרם היה פחות ממספר המגרשים שעמדו להקצאה (שישים במיספר), זכו כל הארבעים ותשעה שנרשמו במועד, במגרשים בהרחבה, במסגרת ההקצאה הראשונה.
בנסיבות אלה, לא היה צורך בהגרלה לשם קביעת עצם הזכות למגרש בהקצאה זו. ההגרלות שנערכו בין ארבעים ותשעה הנרשמים נועדו רק לקביעת המיקום של מגרשו של כל זוכה.

4.     אין חולק כי התובעת לא נרשמה במועד להקצאה זו.
לאחר ההקצאה הראשונה לארבעים ותשעה הנרשמים, נותרו לחלוקה אחד עשר מגרשים אשר על פי סעיף 29(ו) לתוספת להחלטה 612, יועדו גם לאחרים שאינם "בני המקום".
המושב פירסם מודעה בעיתון יומי (נספח ח' לתצהירה של מלכה), שבה פורטו תנאי ההרשמה לגבי המגרשים שנועדו להקצאה השניה.

כפי שעולה מסעיף 2 של המודעה, עמדו לחלוקה בהקצאה זו רק שמונה מתוך אחד עשר המגרשים שנותרו. המושב החליט להשאיר שלושה מגרשים כ"רזרבה".

5.     להקצאה השניה נרשמו שלושים וחמישה מועמדים שהתחרו על שמונת המגרשים.
     ועדת ההרחבה של המושב, ששימשה אף ועדת קבלה, מיינה את המועמדים ובחרה מתוכם את השמונה שיזכו במגרשים.
     מועמדותם של עשרים ושבעה הנותרים נפסלה בנימוק של אי התאמה למירקם החברתי.
התובעת היתה בין אותם עשרים ושבעה, והיא קיבלה הודעה כי מועמדותה נפסלה מהטעם האמור.

6.     נותרו שלושה מגרשים מתוך השישים של ההרחבה. המושב החליט, באמצעות האסיפה הכללית, להעמיד גם את שלושת המגרשים הללו לחלוקה בין שנים עשר בתי אב שבמושב, אשר לא נרשמו להקצאה הראשונית (בין מכיוון שאחרו להרשם, כמו התובעת, ובין מסיבות אחרות).

בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 26.6.94 (ת/ 3) מפורט התהליך וההצבעות, אשר בסופן נבחרו שלושת הזוכים במגרשים הללו.
התובעת נכללה בין שנים עשר המועמדים לקבלת שלושת המגרשים הנותרים, שעניינם עלה באותה אסיפה כללית, אך היא לא זכתה במגרש גם בהליך הקצאה זה.

7.     המינהל אישר את חלוקתם של חמישים ושבעה המגרשים בשתי ההקצאות הראשונות, אך פסל את חלוקתם של שלושת המגרשים האחרונים מהטעם שלא פורסמה לגביהם הודעה כנדרש, ומהטעם שועדת ההרחבה לא היתה רשאית להעביר את העניין להחלטתה של האסיפה הכללית.

ביום 17.12.95 קיבל המינהל את החלטה 737, אשר ביטלה את החלטה 612.
בכך הוסרו חלק מהקריטריונים הנוקשים שהיו בהחלטה 612, והורחב שיקול הדעת של המושב לגבי הקצאת מגרשי ההרחבה.

המושב חזר והיקצה את שלושת המגרשים הללו לאותם שלושה אנשים, אשר זכו בהם על פי החלטת האסיפה הכללית מיום 26.6.94.
(לעניין ביטול החלטה 612 על ידי החלטה 737, וקביעת קריטריונים יותר כלליים ופחות כובלים, לנוכח הקשיים שהתעוררו בהפעלתה של החלטה 612 - ראו ע"א 3962/97 בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ארד ואח', פ"ד נ"ב (4) 614; להלן: עניין בארותיים).

התביעה
     
8.     התובעת טוענת כי המושב נהג כלפיה שלא כדין, וכי כתוצאה מכך לא זכתה, בסופו של דבר, במגרש בהרחבה, באף אחת משלושת ההקצאות.
     עיקר טענותיה הן כי המושב נהג כלפיה הפלייה פסולה, בניגוד לחובה שחלה עליו, באשר להקצאת אדמות מינהל, לנהוג כרשות ציבורית, ללא שיקולים זרים וללא הפלייה.
     עוד טוענת התובעת כי המושב ביצע כלפיה גם עוולות של הפרת חובה חקוקה ושל תרמית.

9.     התובעת, ביחד עם שני תושבים נוספים במושב - אברהם זגורי ובנו שמואל
זגורי - הגישו כנגד המושב תובענה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ 2105/94 ).
המבקשים עתרו לפסק דין הצהרתי, כי כל אחד מהם זכאי לקבל זכות למגרש מגורים במסגרת הרחבת המושב.
המבקשים טענו כי המושב שלל מהם את זכותם למגרש בהרחבה, למרות שענו על הקריטריונים שעל פי החלטה 612, וכי העניק מגרשים למי שלא היו זכאים לכך.
כב' השופט, ד"ר קלינג, דחה את התובענה, בעיקר משום שהתבססה על החלטה 612, אשר בוטלה, כאמור, בשנת 1995 על ידי החלטה 737, ולא ניתן היה עוד לפעול על פיה.
על כן קבע כי תרופתם של המבקשים, אם בכלל, היא במישור הפיצויים, וכי ביכולתם להגיש תביעת פיצויים, לאחר שניתנה להם רשות לפצל את סעדיהם.

בהתאם לכך, הוגשה התביעה דנן לפיצוי כספי, ובה תבעה התובעת
999,999 ש"ח כפיצוי על אובדן האפשרות לזכות במגרש בהרחבה ולבנות בית במושב.
     

10.     בטרם אדון בתביעה לגופה, אתייחס לבקשתו של ב"כ התובעת, בסיפא של סיכומיו, להעניק לתובעת סעד שונה מזה שנתבע בתביעה, לאמור:
"... להורות לנתבעת להקצות לתובעת מגרש", וזאת מכיוון שבמהלך הדיון הסתבר כי יש למושב תשעה מגרשים להקצאה, נוסף על השישים של ההרחבה שבה דובר.
     ב"כ המושב התנגדו בתוקף לשינוי חזית זה, ולחלופין טענו כי יש לראות בקשה זו כמבטלת את הסעד המקורי של פיצוי כספי, שהתבקש על פי כתב התביעה.
     אני מסכימה עם ב"כ המושב כי אין ניתן לבקש סעד חלופי של "ביצוע בעין" לראשונה בסיכומים.
"מסגרת הסעד אשר בית המשפט רשאי לתיתו נקבעה בכתב התביעה ומעבר לזה לא יפסוק בית המשפט" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 1995 בסעיף 418 סיפא).

בכותרת של כתב התביעה הוגדרה מהות התביעה: "כספית, לפי דיני חיובים; שווי התביעה: 999,999 ש"ח".
בסיפא של כתב התביעה מבוקש שוב הסעד מושא התביעה: לחייב את הנתבעת "... לשלם לתובעת את מלוא נזקיה כמפורט לעיל, 999,999 ש"ח", בצירוף הוצאות המשפט.
     נכון כי בסעיף 23 של כתב התביעה נאמר: "ייאמר מיד, כי למרות שמדובר בתביעה כספית, ההעדפה היא לקבל מגרש". אולם הסעד שנתבע על פי כתב התביעה אינו נשאב מ"הערה" או "משאלה" כגון זו, אלא הוא הסעד שהוגדר בכתב התביעה, על פי כללי סדר הדין.
     נכון כי בשנים 1996 ו- 1999 הועמדו תשעה מגרשים נוספים להקצאה בהרחבה.
     המושב הועיד מגרשים אלה להגרלה בין חמישה עשר בתי אב של בעלי נחלות, שלא זכו במגרש באף אחת מההרחבות הקודמות (נוסף להרחבה שבה עסקינן, היתה הרחבה אף בשנות השבעים); ובעדיפות שניה - לכאלה שזכו בעבר רק במגרש אחד בהרחבות (סעיף 8.10 לתצהירה של מלכה ונספחים י"ז ו-י"ח לתצהיר זה).
     קריטריון זה, לגבי תשעת המגרשים, מצביע על כוונה של המושב ליצור שיוויון בין בעלי הנחלות ולהקצות את המגרשים הנוספים באופן צודק.
אין חולק, כי המושב הציע לתובעת להשתתף בהגרלה לגבי אותם מגרשים, למרות שאינה עומדת בקריטריון האמור, מכיוון שמשפחתה זכתה כבר בשני מגרשים בהרחבות, אך זאת בתנאי שתבטל תביעה זו. התובעת דחתה את ההצעה (ראו בעמ' 21 לפרוטוקול).
     
     על כל פנים, אם חפץ ב"כ התובעת לבקש סעד של הקצאת מגרש בעין, מתוך אותם מגרשים, היה עליו לבקש תיקון של כתב התביעה.
     לו עשה כן, היה המושב מעלה - ובצדק - טענה של חוסר סמכות עניינית, כפי שהבהירו ב"כ בסיכומיהם, שכן מדובר בתביעה לזכות במקרקעין, שאינה בסמכותו של בית משפט השלום.

ב"כ התובעת לא ביקש כלל סעד זה בכתב התביעה, ואף לא ביקש לתקן אותו, אלא העלה את הבקשה לסעד בעין לראשונה רק בסיכומיו.
     אני מסכימה עם ב"כ המושב, כי יש לדחות בקשה זו על הסף, הן בשל הדרך שבה הועלתה והן בשל חוסר סמכות עניינית.

     ב"כ המושב טענו עוד, כי פסק הדין שניתן בהתדיינות בין הצדדים, ב-ה.פ. 2105/94, יוצר ביניהם מעשה בית דין, שאף הוא מעמיד כלפי התובעת מניעות מלבקש מגרש בעין.
     הדבר נכון, בכל הנוגע להקצאת מגרשים על פי החלטה 612.
     אותו מעשה בית דין אינו עומד, אמנם, לגבי המגרשים שהוקצו, לאחר שהחלטה זו בוטלה, אולם כאמור - אני סבורה כי אין בידי להיזקק כלל לבקשה לסעד של מגרש בעין, מהטעמים שמניתי לעיל.

     (הערה: ב"כ הצדדים הגישו, לאחר הסיכומים, בקשות ותגובות בנוגע להגשה כראייה של פסק הדין בהמרצת הפתיחה האמורה. לא ירדתי לסוף דעתם בעניין זה, שכן אין כל מחלוקת לגבי ההליך ופסק הדין שניתן באותו עניין; פסק הדין עצמו הוגש בהסכמה עוד בישיבת בית המשפט ביום 11.10.99, וב"כ התובעת לא התנגד להסתמכותו של המושב עליו).

11.     להכרעתי עומדת איפוא התביעה, כפי שהוגשה מלכתחילה.
השאלות שבמחלוקת הן: האם פעל המושב כלפי התובעת שלא כדין, בכל הנוגע להקצאה של 60 מגרשי ההרחבה, או הפר כלפיה חובה חקוקה; האם כתוצאה מכך נשללה מהתובעת האפשרות לקבל מגרש בהרחבה; ואם התשובות לשתי אלה חיוביות - מה הפיצוי שמגיע לה בגין נזקה.

     על מנת להשיב על השאלות הללו, אבדוק אם המושב הפר חובה כלשהי כלפי התובעת, באופן שבו הוקצו המגרשים בהרחבה.

ההקצאה הראשונה

12.     כאמור, להקצאה זו הועמדו שישים מגרשים, ומספר המועמדים מ"בני המקום", שנרשמו במועד, היה ארבעים ותשעה בלבד. על כן כל מועמד שנרשם קיבל מגרש בהקצאה זו.
ההגרלות שנערכו לאחר מכן נועדו רק לבחירת מיקומם של המגרשים, ועל כן אינן דרושות לענייננו.

     כאמור, ההודעה על ההרשמה התפרסמה ביום 31.12.93, ולפיה המועד האחרון להרשם היה עד יום 16.2.94.
     התובעת נרשמה זמן ניכר לאחר סגירת ההרשמה, רק ביום 26.4.94 (המסמך נ/ 1).

     למרות זאת טוענת התובעת, כי המושב היה צריך לכלול אותה בהקצאה הראשונה (במועד שבו נרשמה התובעת, טרם נערכה ההגרלה הראשונה למיקום המגרשים של הזוכים).
     אני דוחה טענה זו, ממספר טעמים:
     א. התובעת לא הראתה כל טעם מדוע היה המושב צריך לאפשר השתתפותה בהקצאה זו, למרות שאחרה את מועד ההרשמה.
     המועד של סגירת הרשימה לא נקבע רק "לתפארת המליצה", אלא נועד לקיום, הלכה למעשה. התובעת לא הראתה כל טעם או נסיבה יוצאי דופן, אשר יצדיקו שלא לקיים את האמור בהודעת המושב.

     ב. התובעת לא הראתה סיבה מוצדקת לאיחור שלה להרשם במועד.
     התובעת היא בתו של מר ראובן פייביש - בעל נחלה וחבר במושב, שלמשפחתו הוקצה מגרש בהרחבה בשנות השבעים, וזכה בו מר דב פייביש, אחיה של התובעת. בנו של דב פייביש, גיל פייביש, נרשם במועד להרחבה קא עסקינן, ובהתאם לכך אף זכה במגרש בהקצאה הראשונה.

לפיכך וודאי שאין מקום לטענה כאילו קופחה משפחתה של התובעת ביחס לבתי אב אחרים במושב.
ההקצאה הראשונה היתה פתוחה לבני המקום.
משפחתה של התובעת (אביה ואחיה) ידעו היטב, יחד עם שאר תושבי המושב, על ההרשמה להקצאה זו (הא ראייה: בן אחיה נרשם במועד וקיבל מגרש).
התובעת עצמה אינה מתגוררת במושב עוד משנת 1981 (עדותה, בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 17).
היא טענה, כי בני משפחתה לא מסרו לה במועד על ההרשמה, אך טענה זו אינה יכולה לעמוד כנגד המושב.
המושב יצא ידי חובתו בפירסום נאות של ההודעה על ההרשמה, כפי שפורט לעיל.
התובעת ואחיה דב פייביש טענו, כאילו תיבות הדואר במושב היו פרוצות, אולם לא מצאתי ממש בטענה זו: מלכה העידה, כי היא עצמה שמה את ההודעות בתיבות הדואר האישיות של התושבים, וכי הן היו תקינות, וזאת - בנוסף לתליית המודעה על שני לוחות המודעות במקומות ציבוריים ובולטים.
יתרה מזאת, במכתב של אבי התובעת, שבו ביקש לרשום אותה להרחבה (התובעת העידה, בעמ' 14 לפרוטוקול, שורה 12, כי מכתב זה נכתב למעשה על ידה), לא נטען כלל, כי האב לא ידע על ההרשמה, אלא כי היו לו לגביה "אי הבנות", שאותן לא פרט.
התובעת העידה, כי היא נפגשת עם אביה ואחיה פעם-פעמיים בחודש ומשוחחת עמם כפעמיים בשבוע בטלפון. על כן לא היתה כל סיבה שלא תדע בעוד מועד על ההרשמה למגרשים בהרחבה. אם בני משפחתה לא מסרו לה על כך, וודאי שאין זו אשמת המושב.

זאת ועוד: אבי התובעת לא הגיש תצהיר ולא העיד בבית המשפט, למרות שבכל הנוגע לידיעה על ההרשמה - ידיעתו שלו היא החשובה, מכיוון שהוא ראש "בית האב" שמכוחו יכלה התובעת להרשם להרחבה.
התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי "שתיקת" אביה והשיבה כי לא היתה כל מניעה שיעיד בבית המשפט (בעמ' 18 לפרוטוקול, שורה 16).
על כן, עצם המנעותו של מר ראובן פייביש מלהצהיר ולהעיד בעניין הגעת מודעת ההרשמה להרחבה אליו או לידיעתו - היא בגדר "שתיקה רועמת", שמשמיטה את הבסיס מתחת לטענת התובעת, כאילו היה פגם כלשהו בהבאת המידע הדרוש לידיעת אביה, אשר יש בו כדי להצדיק את האיחור שלה להרשם.

ג. התובעת לא היתה היחידה שאחרה את מועד ההרשמה.
     היו שבעה מועמדים נוספים, שאחרו אף הם להרשם (שמותיהם פורטו בתשובה 4 לתשובותיו של יו"ר ועד המושב, מר גל יהואר, במענה לשאלון שהציג ב"כ התובעת).
לאף אחד מהם לא איפשר המושב לקבל מגרש בהקצאה הראשונה, למרות האיחור, ואת כולם כאחד דחה - לגבי הקצאה זו - מהטעם שאחרו את מועד ההרשמה.

אף נסיבה זו מראה, כי בכל הנוגע להקצאה הראשונה, התובעת היא שאחרה את מועד ההרשמה, ואין לה להלין בכך אלא על עצמה (או על בני משפחתה).
אין חולק, כי לו אך נרשמה התובעת להקצאה זו במועד - היתה זוכה במגרש, כמו כל יתר הנרשמים.
המושב לא הפר כל חובה כלפי התובעת בעניין זה ולא נהג כלפיה בהפלייה, לעומת דומים לה, או בכל דרך פסולה אחרת.

          ההקצאה השניה

13.     להקצאה זו העמיד המושב שמונה מגרשים מתוך אחד עשר הנותרים.
הקצאה זו היתה "חיצונית" (על פי המודעה שפורסמה בעיתון), ולא נועדה לבני המקום בלבד.
כפי שצויין, להקצאה זו הוגשו שלושים וחמש בקשות ממועמדים שונים, וביניהם התובעת.

     התובעת אמנם לא הגישה קורות חיים, כפי שנדרש במודעה, והמושב טוען כי די היה בכך כדי לפסול את מועמדותה להקצאה זו.
     למרות זאת, לא הודיע המושב לתובעת כי מועמדותה נפסלה, מכיוון שלא הגישה קורות חיים, אלא מכיוון שנמצאה בלתי מתאימה למירקם החברתי של המושב.
     המושב נהג, אמנם, כלפי התובעת לפנים משורת הדין, בעצם הכללתה בין המועמדים, למרות שלא הגישה קורות חיים כנדרש, אולם משעשה כן - שוב אינו יכול לטעון, כי התובעת אינה נחשבת כמועמדת להקצאה זו, וכי אינה יכולה להעלות טענות לגבי האופן שבו נבחרו שמונת הזוכים.

     
התובעת טענה עוד, כי לא הוקמה כלל ועדת קבלה לצורך בחינת המועמדים.
     מר אהרון סיני, שהיה יו"ר ועדת ההרחבה עד תחילת מאי 1994, העיד כי ועדת ההרחבה שימשה גם ועדת קבלה, כי לאחר שהתפטר מראשותה החליף אותו יו"ר ועד המושב, מר ישראל בן ארצי (בעמ' 38 לפרוטוקול).
     מלכה מסרה בתצהירה (בסעיף 4.3.2.11), כי ועדת הקבלה מנתה את החברים: בן ארצי, חן שולי, שוחט גינה, חג'בי עזרא, שני יגאל.
     טענת התובעת בדבר אי-קיומה של ועדת קבלה (בדומה לרוב טענותיה העובדתיות) לא באה מפיה, מכיוון שהיא עצמה אינה חיה במושב כבר שנים רבות, אלא מפי אחיה דב פייביש.
     במהלך עדותו של דב פייביש הסתבר כי טענתו, כאילו לא היתה קיימת ועדת קבלה, מבוססת על עדות שמיעה בלבד (ראו בעמ' 30 לפרוטוקול).
     הצהרתה של מלכה אודות קיומה של ועדת הקבלה והרכבה לא הופרכה, איפוא, על ידי התובעת.
     על כן איני מקבלת את טענתה של התובעת כאילו ועדת קבלה לא היתה קיימת.

14.     הקריטריון שעל פיו מויינו המועמדים בהקצאה זו היה: התאמה למירקם החברתי.
     התובעת טוענת, כי לא היתה הצדקה לפסול אותה על פי קריטריון זה.
     טענתה מכוונת, באופן ספציפי, כלפי שלושה מבין השמונה שנבחרו, אשר לטענתה היו קשישים בני קרוב לשמונים שנה, ואין זה ברור מדוע הם "מתאימים למירקם החברתי" יותר ממנה.

     הקריטריון של "התאמה למירקם החברתי" אינו ניתן, מעצם טבעו, להגדרה מדוייקת, אך הוא קריטריון קיים ומקובל, כשמדובר במושב שיתופי, שהוא קהילה קטנה, אשר חלק מרכוש חבריה מתנהל במשותף, ותיפקודה מבוסס על מידה רבה של שיתוף פעולה ומכנה משותף בין החברים.
     עמד על כך כב' השופט אור בעניין בארותיים, בהתייחסו להחלטה 737: "בהתאם לכך, נקבעה מדיניות אשר תכליתה לאפשר לכל יישוב ויישוב לשמור על אופיו וצביונו המיוחד גם בעקבות ביצוע ההרחבות. לכך מיתוסף עוד שיקול אחד. קיים קושי יסודי בכל ניסיון לקבוע מראש אמות מידה פרטניות, אשר יהיו יפות במידה שווה לקבוצה גדולה של יישובים, אשר מטבע הדברים עשוי להיות שוני ניכר ביניהם. על רקע זה, ההנחה

המתבקשת היא כי לכל יישוב ויישוב הכלים הטובים ביותר לבצע את המיון והסינון הראשוניים של המועמדים להתיישבות במסגרתו. המדיניות שנבחרה מבטאת הנחה זו.
     ...
"חלוקת עבודה" זו (בין המושב, כממליץ על מועמדים, לבין המינהל, כבעל הסמכות להחליט אם להחכיר את המגרש לאותו מועמד - י.ק.) מצויה במתחם הסבירות. במסגרתה, ניתנה לכל יישוב ויישוב היכולת להשפיע על דמותו ואופיו של היישוב, בדרך של סינון המועמדים המומלצים להתיישב במסגרת ההרחבה של היישוב. עמדת המינהל היא, כי לכך יש חשיבות, נוכח העובדה שמדובר ביישובים קטנים יחסית, בהם יש חשיבות רבה לחיי הקהילה... והן נוכח האינטרס הברור והישיר של כל יישוב ויישוב בכך שהמועמדים שייבחרו יתאימו למסגרת הקהילתית של המושב בכלל, ולמושב המסויים בפרט" (פ"ד נב (4), בעמ' 620, 622).

מהדברים הללו עולה כי השיקול של התאמה למירקם החברתי הוא שיקול לגיטימי, שעומד במבחן הסבירות; אולם ברור שאף יישומו הלכה למעשה צריך להיעשות בתום לב וללא שרירות או הפלייה פסולה.
     עקרון השיוויון צריך להיות נר לרגלי המושב בבואו ליישם את החלטות המינהל בנושא הרחבת המושב. בהחלטה 612 של המינהל נאמר במפורש כי הקריטריונים הנוספים שייקבעו על ידי האגודה צריכים לעמוד במבחן סבירות ציבורי.
"גם המלצה על חלוקת מקרקעי הלאום במסגרת החלטה 737 צריכה לעמוד בעיקרון השיוויון ולא להיות החלטה מקפחת" (דברי כב' השופטת נאור
ב- ע"א 8223/99 ברוך ניר ואח' נ. עזריאל - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פורסם באתר בית המשפט העליון באינטרנט; בסעיף 19 של פסק הדין).
בדומה, נקבע על ידי כב' השופטת גרסטל (בית המשפט המחוזי בתל-אביב), כי "גם על פי המסגרת הנורמטיבית שבהחלטה 737 צריך המושב לפעול בסבירות, בתום לב ובאופן התואם את תקנת הציבור" (ה.פ. (ת"א) 800/94, הדברים פורסמו ב"סקירה משפטית", חוברת 243).

ב"כ המושב טענו בסיכומיהם (בסעיף 19), כי האגודה אינה רשות ציבורית, ודיני המשפט הציבורי והמינהלי אינם חלים עליה. האגודה מהווה רק "גורם ממליץ" לפני המינהל, שהוא אשר קובע בסופו של דבר למי יחכיר את המגרש.

זו טענה מיתממת, ככל שמדובר ב"המלצות" של המושב בשאלה: מי יזכה במגרש בהרחבה.
גם אם אין כאן - מההיבט של המשפט המינהלי - "אצילת סמכות" מהמינהל למושב (ראו לעניין זה בהרחבה בפסק-דין בארותיים), בכל זאת ברור כי למעשה, המושב הוא שבוחר במתיישבים שיאכלסו אותם מגרשים.
מכיוון שמדובר בקרקע של הלאום, ששייכת למינהל, הרי מעמדו זה של המושב הוא שהביא את בתי המשפט לחייב אותו לנהוג - בכל הנוגע ל"המלצותיו" בדבר הקצאת מגרשים בהרחבות - על פי הכללים המחייבים רשות ציבורית, קרי: בתום לב, בהגינות, בשיוויון ובאופן שתואם את תקנת הציבור.
על כן אין צורך שאקבע מסמרות לגבי הטענה הגורפת בדבר מעמדו של המושב, כפי שהוצגה על ידי באי-כוחו.
לענייננו - עניין הקצאת מגרשים בהרחבה במושבים - נקבע במפורש בפסיקה (זו שצויינה לעיל ופסיקה נוספת בעניין זה), כי על המושב לנהוג על פי כללי המינהל התקין כפי שצויין לעיל.

15.     אשר להקצאה השניה (של שמונת המגרשים) במושב דנן:
האנשים שזכו במגרשים אלה הם: פולט בן חיים, משה נחשון, מיקי אוליאל, כרמלה סעדה, מייקל רחין, אריה אסטרייכר, סולומון לוץ ואהרון דרורי.

     התובעת תקפה את הבחירה של רובם בטענה כי אינם "בני המקום", אולם כפי שנאמר לעיל - הקצאה זו היתה פתוחה גם למי שאינם "בני המקום". על כן טענה זו נופלת.

טענתה העיקרית של התובעת לגבי הפלייה פסולה הופנתה כלפי שלושה מבין הזוכים: אריה אסטרייכר, סולומון לוץ ואהרון דרורי, אשר לדבריה היו קשישים, קרובים לגיל 80.
עוד טענה, לגבי אסטרייכר - כי סבל ממחלה ששיבשה את צלילות דעתו והיה במצב סיעודי; ולגבי סולומון - כי חי בדרום אפריקה, וכי בעת שזכה במגרש היה חולה סופני במחלת סרטן.
לטענת התובעת, שלושת הקשישים הללו היו בעלי נחלות במושב, אשר לא היו להם צאצאים שענו על הגדרת "בן המקום" בהחלטה 612.

החלטת המושב לזכות את שלושת הקשישים הללו במגרשים בהקצאה השניה, נועדה למעשה להעניק את המגרשים, כנכס כלכלי, לבני משפחותיהם.
על כל פנים, אותם שלושה קשישים וודאי אינם מתאימים יותר מהתובעת לקריטריון של "המירקם החברתי", שלפיו נבחרו הזוכים במגרשים בהקצאה זו.
     בתצהיר התשובות לשאלון, על ידי גל יהואר, אישר המושב (בתשובה 8 ה') כי שלושה מבין הזוכים אכן היו מעל גיל 70, אך לא אישר אף אחת מהטענות האחרות שהועלו על ידי התובעת.
כאמור, התובעת עצמה אינה חיה במושב כבר שנים רבות, ולא יכלה להעיד ממקור ראשון על העובדות שטענה להן.
העד מטעמה היה למעשה אחיה, דב פייביש, אשר הצהיר על העובדות הללו בסעיף 6 לתצהירו.
ב"כ המושב התנגדו לכל טענה שמבוססת על עדות שמיעה, וב"כ התובעת הסכים שבית המשפט "יתעלם מכל דברים של עובדות שלא הוכחו ממקור ישיר ועצמאי" (בעמ' 24 לפרוטוקול).
ואמנם, בעדותו של דב פייביש לא נמצא ביסוס לאותן טענות עובדתיות לגבי שלושת הקשישים, מעבר לעדויות שמיעה, והתובעת לא הביאה כל ראייה אחרת להוכחתן.
על כן, לא אוכל לקבל כעובדה מוכחת אלא את גילם של אותם שלושה אנשים: מעל 70 שנה, עובדה שאושרה על ידי גל יהואר מטעם המושב, בתשובות לשאלון.

עדיין עומדת השאלה: כיצד זה אותם שלושה קשישים נמצאו "מתאימים למירקם החברתי" של המושב יותר מהתובעת.
לשאלה זו לא נתן המושב כל הסבר ענייני.
בסעיף 7.3 לתצהירה של מלכה הובא הסבר כללי מדוע סברה ועדת הקבלה, כי התובעת אינה מתאימה למירקם החברתי של המושב: "... הרי שוועדת הקבלה סברה, בין שאר שיקוליה לאור היכרות של חלק מחברי ועדת הקבלה עם התובעת, כי הגב' לפיד אינה מתאימה למירקם החברתי של המושב, וכי יש להעדיף המועמדים האחרים שנתקבלו, שהגישו את קורות חייהם, ואשר הועדה סברה כי הם מתאימים יותר למירקם החברתי של המושב".
אין בדברים הללו פירוט, למה באופן ספציפי הכוונה, ואין בהם תשובה לשאלה מדוע התובעת מתאימה למירקם החברתי פחות מאותם שלושה מועמדים בגיל מתקדם.

למען האיזון ראוי לציין, כי גיל מתקדם אינו - כשלעצמו, ובכל הנסיבות - מצביע בהכרח על אי התאמה.
כך, המלומד גדעון ויתקון מציין, בהקשר זה: "המינהל הסכים שבהקצאה ראשונה של קרקע למגורים תינתן עדיפות לתושבי המושב, בנים וקשישים. ההנמקה לעדיפות היא שהקרקעות הנדרשות לבינוי נלקחו מתוך משבצת הישוב" (ג. ויתקון: "הזכויות בקרקע חקלאית", הוצאת חושן למשפט, התשנ"ו - 1966, בעמ' 233; ההדגשה אינה במקור).
גיל מתקדם אינו מקים, איפוא, בהכרח, "אי התאמה" למירקם החברתי, אך עם זאת הציפיייה היא, לפחות על פני הדברים, כי במסגרת ההרחבות צופה המושב פני עתיד, וכי ישאף להזרים תושבים צעירים אל שורותיו ויעדיף אותם על פני קשישים.

כאמור, המושב לא המציא כל הסבר ענייני, מדוע הועדפו אותם שלושה קשישים על פני מועמדים אחרים, ובהם התובעת.
ב"כ המושב הדגישו בסיכומיהם (בעמ' 26 - 27), כי המינהל בדק את הליכי ההקצאה של המגרשים הללו ואישר אותם.
עצם מתן אישורו של המינהל, עדיין אין בו כדי לספק תשובה עניינית לגבי העדפת הקשישים על פני מועמדים צעירים, ואין הוא יכול להוות תחליף להסבר שמתבקש, לגופו של עניין, ואשר לא ניתן כלל על ידי המושב.
על כן מצאתי טעם בטענתה של התובעת, כי בחירתם של שלושה זוכים אלה - על פי הקריטריון של "התאמה למירקם החברתי" - אינה עומדת במבחן של סבירות ושל חובתו של המושב לפעול על פי שיקולים ענייניים בלבד.

אולם גם אם אקבל את טענת ההפלייה של התובעת, לגבי אותם שלושה קשישים, עדיין נותר על שכמה נטל ההוכחה, בקשר להקצאה של שמונת המגרשים, כלומר:
על התובעת להראות, כי לו נגרעו שלושת הקשישים מבין הזוכים במגרשים - היתה היא עצמה צריכה להיכלל לפחות באחד משלושת המקומות, שהיו מתפנים בדרך זו.
על התובעת היה להראות, כי על פי הקריטריון של "התאמה למירקם החברתי", היא המתאימה ביותר, מתוך עשרים ושבעה המועמדים שנדחו, או
לפחות - שהיא בין השלושה המתאימים ביותר מתוך קבוצה זו.

התובעת לא הביאה כלל ראיות לעניין זה, וכמו כן - לא הראתה כי היא מתאימה למירקם החברתי יותר מחמשת המועמדים, פרט לשלושת הקשישים, אשר זכו במגרשים בהקצאה זו.

על כן, למרות ההצדקה של טענת התובעת כנגד בחירתם של שלושת הקשישים, היא לא הרימה את הנטל שעליה, להראות כי אלמלא בחירתם - היתה היא זוכה במגרש בהקצאה זו.

ההקצאה השלישית:

16.     להקצאה זו עמדו שלושת המגרשים שנותרו מתוך השישים, והיא בוצעה על ידי האסיפה הכללית של המושב שנערכה ביום 26.6.94 (פרוטוקול האסיפה: ת/ 3).
מעיון בפרוטוקול זה עולה כי להחלטת האסיפה הכללית לגבי שלושת המגרשים הללו הוצגו ".... החברים והתושבים שהגישו בקשות לקבלת מגרשים לאחר תאריך היעד: 16.2.94. הגישו בקשות 12 איש".
(כפי שצויין לעיל, על פי תצהיר התשובות לשאלון של יו"ר ועד המושב, היה מספר המאחרים להרשם שמונה, ואילו לפני האסיפה הוצגו שנים עשר "מאחרים". המושב לא נתן הסבר לשוני זה במספר המאחרים, אך מן הסתם - השנים עשר כוללים את השמונה, שנמנו בתצהירו של גל יהואר, ובהם אבי התובעת).

מפרוטוקול האסיפה עולה כי התקיים בה הליך של מיון ובחירה בן מספר שלבים, תוך הצבעה של כל המשתתפים, עד לבחירת שלושת הזוכים במגרשים.
האסיפה החליטה פה אחד להקצות למשק שרעבי יוסי מגרש ללא הגרלה. הנימוק שניתן לכך הוא העובדה כי משקו של שרעבי יוסי מעולם לא קיבל מגרש בהרחבות שנעשו בעבר (עדות מלכה, בעמ' 62 לפרוטוקול, שורה 22).
נשארו אם כן שני מגרשים, ועליהם התמודדו ארבעה בתי אב שנמצאו ראויים ביותר.
הארבעה היו: קופרברג, פוקס, ויזל וזגורי. בהצבעת המשתתפים באסיפה הכללית זכו חיים ויזל ועידן פוקס בשני המגרשים (בסיכומי ב"כ המושב, בסעיף 14.4.9, צויין כי משפחות

ויזל ופוקס לא קיבלו בעבר מגרש בהרחבה, דבר שמסביר את זכייתם בעדיפות באסיפה הכללית).
בין ארבעת המתמודדים היה גם אברהם זגורי, שהגיש יחד עם התובעת את התובענה ב-ה.פ. 2105/94. הוא זכה בהצבעה במקום השלישי, ב - 13 קולות, קול אחד פחות מעידן פוקס, אשר הגיע למקום השני וזכה באחד המגרשים.
עובדה זו מצביעה על כך שהמושב לא נקט מדיניות של "נוקם ונוטר" כלפי זגורי, למרות שפתח כנגדו בהליך משפטי, אלא מועמדותו הגיעה אפילו לשלב הגמר, והוא "כמעט זכה" במגרש, על פי הצבעת המשתתפים באסיפה הכללית.
אף נסיבה זו שוקלת כנגד טענתה של התובעת בדבר הפלייה פסולה כלפיה.
מתוך הפירוט שבפרוטוקול נראה, כי מבחינה עניינית, לא היה בהליך זה דבר בלתי תקין. אדרבא: העמדת ההקצאה של שלושת המגרשים להצבעה, בת מספר שלבים, של כל הנוכחים באסיפה הכללית, היה בה כדי להבטיח מפני שיקולים זרים ושרירות, אף יותר מאשר לו התקבלה ההחלטה על ידי ועדת ההרחבה בלבד.
     אף ההחלטה שהתקבלה באסיפה פה אחד, לגבי יוסי שרעבי, מצביעה על חתירה לעשיית צדק בחלוקת המגרשים במסגרת ההרחבה.
ניתן להפנות, בהקשר זה, לפסק דינה של כב' השופטת גרסטל ב-ת.א (ת"א) 1225/96 דבוש ליאון ואח' נ. מושב זיתן (דווח בסקירה חודשית, חוברת 243), שבו אושרה כתקינה ומוצדקת החלטה של המושב שלא להקצות מגרשים נוספים בהרחבה, באופן שלחלק מהמשפחות יהיו שני מגרשים ולחלק - מגרש אחד בלבד.

     כפי שצויין, הקצאת שלושת המגרשים האחרונים נפסלה על ידי המינהל, בעיקר מהטעם שועדת ההרחבה לא היתה מוסמכת להעביר עניין זה להחלטת האסיפה הכללית.
עם ביטולה של החלטה 612 והחלפתה בהחלטה 737, נקבע כי מגרשי המגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו על ידי האגודה, ובלבד שהמגרש מיועד למגורים והמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר בישוב או בישוב אחר.
     לאחר כניסתה לתוקף של החלטה 737, חזר המושב והיקצה אותם שלושה מגרשים לאנשים שזכו בהם על פי החלטת האסיפה הכללית שפורטה לעיל.

17.     התובעת טענה כי בעת הקצאת המגרשים באסיפה הכללית האמורה טרם מלאו 18 שנה לזוכה עידן פוקס.
     מר גל יהואר לא ציין במפורש, בתשובותיו לשאלון, מה היה גילו של עידן פוקס בעת הגשת מועמדותו לקבלת מגרש.
מלכה, שהיא דודתו של עידן, אמרה בחקירתה הנגדית (בעמ' 59 לפרוטוקול, שורה 15), כי ככל הזכור לה הוא יליד 1978, דבר התומך לכאורה בטענתה של התובעת.
     תשובת המושב לטענה בדבר גילו של עידן פוקס היא, כי ההקצאה של שלושת המגרשים על ידי האסיפה הכללית בוטלה על ידי המינהל, וכי כאשר הוקצו המגרשים הללו במועד מאוחר יותר, נעשה הדבר כבר במסגרת החלטה 737, ובאותה עת כבר מלאו לעידן פוקס 18 שנה.
     תשובה זו אינה מרפאת את הפגם שבהקצאת המגרש לעידן, בשנת 1994, כאשר החלטה 612 היתה עדיין בתוקף, ועל פיה נדרש כי המועמד יהיה בן 18 לפחות.
     גם אם ההקצאה משנת 1994 בוטלה, הרי בהקצאה המאוחרת יותר פעל המושב, למעשה, על פי אותה החלטה של האסיפה הכללית, ועל כן נותר פגם זה בעינו.

     דא עקא, שעצם קיומו של פגם זה עדיין אינו מזכה את התובעת באחד משלושת המגרשים שהוקצו באותה אסיפה כללית.
     על מנת להראות שאלמלא בחירתו של עידן פוקס היתה התובעת זוכה במגרש, היה על התובעת להוכיח כי זכותה לקבל את המגרש שהוקצה לפוקס, עולה על מידת זכאותם של כל יתר האנשים, מבין שנים עשר "המאחרים" שהוצגו לפני האסיפה הכללית.
     התובעת לא הביאה כל ראיה לעדיפותה על פני כל יתר המועמדים בהקצאה זו.
     אדרבא: שלושת המשפחות, שבניהן זכו במגרשים, היו כאלה שלא קיבלו אף פעם מגרש בהרחבות, בעוד שמשפחת התובעת זכתה כבר בשני מגרשים כאלה. על כן אין זה סביר, כי התובעת היתה זוכה באחד משלושת המגרשים האחרונים.
     התובעת לא הראתה, איפוא - גם לגבי ההקצאה השלישית והאחרונה - כי הופלתה לרעה, באופן שהיה מזכה אותה במגרש במקום עידן פוקס, לו בוטלה זכייתו.

     (על מנת לסבר את האוזן: לו עמד אברהם זגורי בנעלי התובעת, היה יכול לטעון, במידה רבה של צדק, כי הוא היה "הבא התור" לאחר עידן פוקס, על פי הצבעת משתתפי האסיפה (בהפרש של קול אחד בלבד), ועל כן היה זוכה במגרש, לו בוטלה זכייתו של פוקס.

     התובעת לא הראתה כי היתה לה "מידת זכאות" קרובה לזו, או כי נפל פגם בהחלטתה של האסיפה הכללית לגבי שלושת המועמדים, פרט לעידן פוקס, שהתמודדו על שני המגרשים שנותרו, לאחר ההקצאה פה אחד של מגרש למשק יוסי שרעבי).

18.     נמצא, אפוא, כי התובעת לא הצליחה להראות - לגבי כל אחת משלושת ההקצאות - כי הופלתה לרעה באופן שאלמלא אותה הפלייה, היתה זוכה במגרש בהרחבה.
     התובעת טענה עוד, כי חלק מהאנשים שזכו במגרשים הם קרובי משפחה של חברי וועדת ההרחבה, דבר שמצביע - לשיטתה - על שיקולים זרים.
     טענה זו אינה יכולה, בכל מקרה, לעמוד לגבי ההקצאה הראשונה, מכיוון שלו טרחה התובעת להרשם במועד להקצאה זו - היתה זוכה במגרש מניה וביה.
     יתרה מזאת, כל המגרשים שהוקצו לבנים של חברי ועדת ההרחבה, הוקצו באותה הקצאה ראשונה, זו שבה יכלה אף התובעת לזכות בנקל במגרש, לו אך נרשמה אליה במועד (סעיף 17.1.3 לסיכומי המושב).
     המושב טען עוד, כי במקום קטן כמושב זה, חלק גדול מהתושבים מילאו, לאורך השנים, תפקיד זה או אחר במוסדות הציבוריים של המושב (מזכירות, גזברות, ועדות שונות וכד'), ועל כן אין כל רבותא בכך שחלק מהזוכים במגרשים הם בעלי קירבת משפחה לאותם ממלאי תפקידים.
     בהקשר זה יש לציין כי אחיה של התובעת, דב פייביש, מילא בתקופה הרלוונטית למחלוקת את התפקיד של רכז ביטחון שוטף.
     על כל פנים, התובעת לא הראתה כי קירבת משפחה של חלק מהזוכים אל חברי ועדת ההרחבה (או אל ממלאי תפקידים אחרים במושב) היא שהביאה לזכייתם במגרשים, ולא הראתה כי קופחה עקב עניין זה.
     לאור כל האמור, לא מצאתי ממש בטענה זו.
     
19.     כזכור, טענה התובעת גם לעוולה של היפר חובה חקוקה.
ב"כ התובעת טען כי המושב הפר את חובתו כלפיה על פי פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה, ובין היתר, את החובה הנגזרת מהגדרתן של מטרות האגודה, בסעיף 4 לפקודה.
ב"כ התובעת לא הצביע על חובה ספציפית שהופרה, וכיצד הופרה.
הסתמכותו על המטרות הכלליות שבסעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות, שהן: טיפוח החיסכון, עזרה עצמית ועזרה הדדית - אינה ממין העניין.

כאמור, אין חולק כי על המושב לנהוג בעניין הקצאת מגרשים בהרחבה על פי אמות מידה של מינהל תקין, כלומר: בדרך סבירה, הוגנת וצודקת, ללא הפלייה וללא משוא פנים, ועל אלה נסב הדיון.
אך מעבר לחובות כלליות אלה, לא הצביע ב"כ התובעת על הוראת דין ספציפית, אשר הופרה באופן שמקים עילה של הפרת חובה חקוקה.
בכל מקרה, גם לעניין עילה זו היה על התובעת להוכיח קשר סיבתי בין הנזק שהיא טוענת לו: הפסד האפשרות לזכות במגרש בהרחבה, לבין מעשה ההפרה הנטען.
"אין קיומו של נזק בגדר המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ועל התובע להוכיח בראיות את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק, ואין הוא נהנה משום חזקה" (ע. בר שירה, "הפרת חובה חקוקה", דיני הנזיקין והעוולות השונות, ג' טדסקי עורך, עמ' 41).
לאור האמור, לא מצאתי שהתובעת הוכיחה עילה זו.

עוד טענה התובעת לעוולה של תרמית, בכך שהמושב יצר מצג שוא של הגינות וחלוקה צודקת של המגרשים, בעוד שבפועל סילף החלטות ופרוטוקולים, באופן שהועלם דבר מתן עדיפות, תוך הפליה פסולה, לצאצאיהם של בעלי תפקידים במושב.
על פי המפורט לעיל, נפל פגם בארבע מתוך ההקצאות של שישים המגרשים בהרחבה, אולם התובעת לא הראתה כי נתקיימו יסודות עוולת התרמית, על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, היינו: מה העובדות שהמושב הציג לה כהיצג כוזב ביודעין; כיצד פעלה התובעת על פיהן; ומה הקשר הסיבתי בין המצג ופעולת התובעת על פיו, לבין הנזק הנטען.
     
יש לציין כי ב"כ התובעת לא חזר, בסיכומיו, על שתי העילות הללו שנטענו בכתב התביעה.
     ב"כ המושב טענו בסיכומיהם, ואף הביאו אסמכתאות, כי די בכך כדי לדחות את התביעה בכל הנוגע לאותן עילות שנזנחו בסיכומים.
     גם ללא טיעון אחרון זה, מצאתי כי בכל מקרה, העילות הללו לא הוכחו, לגופן.

התנהגותו של המושב כלפי התובעת:

20.     המושב הלך לקראת התובעת, לפנים משורת הדין, בכך שכלל את מועמדותה להקצאה השניה, למרות שלא הגישה קורות חיים, כפי שנדרש במודעה שפורסמה לקראת אותה הקצאה.

     בהתכתבות עם ב"כ דאז של התובעת, עו"ד חרל"פ, הבטיח המושב להעלות לפני האסיפה הכללית את בקשתה של התובעת למגרש בהרחבות (מכתב המושב, נספח ז' לתצהירו של יעקב סיני).
     במכתב זה, מיום 30.5.94, נאמר כי התובעת נמנית "על קבוצה גדולה של בקשות אשר אחרו את המועד בהגשת בקשתם בקבלת מגרש. גורל בקשתה של מרשתך יועבר להחלטה של האסיפה הכללית של האגודה, ביחד עם בקשותיהם של האחרים הנמצאים במעמד דומה לשלה, מן הבחינה דלעיל".
     ב" כ התובעת טוען, כי המושב לא קיים הבטחה זו, אך כנגד טענה זו עומד הפרוטוקול ת/ 3 של האסיפה הכללית מיום 26.6.94, אשר לפניה הוצג עניינם של כל מי שהגישו בקשות למגרשים באיחור, ביחס למועד ההרשמה המקורי.
     כפי שצויין, אין מחלוקת כי ראובן פייביש, אבי התובעת, נמנה עם המאחרים להרשם, וזאת על פי תשובה 4 של גל יהואר לשאלון בתיק זה.
     מלכה, שרשמה את הפרוטוקול של אסיפה כללית זו, לא זכרה בעדותה, באופן ספציפי, אם עניינה של התובעת הועלה באותה אסיפה, אך נוסח הפרוטוקול שצוטט בסעיף 16 לעיל, מצביע בבירור על כך שהיה מדובר בכל החברים והתושבים שהגישו בקשות באיחור. כאמור, אין מחלוקת כי התובעת (ולמעשה: אביה, עבורה) נכללו בקבוצה זו.

     במכתב אל עו"ד חרל"פ הבטיח המושב להעלות את עניינה של התובעת, ביחד עם קבוצת המבקשים האחרים שאחרו להרשם.
     מפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 26.6.94 עולה כי כך נעשה (ב"כ התובעת עצמו הגיש אותו כראייה).
     על כן איני מקבלת את טענת התובעת, כאילו המושב הפר את הבטחתו להביא את בקשתה לפני האסיפה הכללית.

21.     אחיה של התובעת, מר דב פייביש, קיבל מגרש בהקצאה בשנות השבעים, וזאת למרות שאביו - בעל הנחלה שמכוחה זכה במגרש זה - לא ניצל את זכותו להעניק למי מילדיו זכות של בן ממשיך בנחלה, כפי שעשו בעלי נחלות אחרים.
     בדרך זו זכתה משפחת פייביש במגרש בהרחבה, כבר בשנות השבעים, נוסף על האפשרות להעניק זכות של "בן ממשיך" בנחלתו של אבי המשפחה.
     המשפחה זכתה במגרש נוסף בהרחבה קא עסקינן, עבור בנו של דב פייביש, גיל, שנרשם במועד להקצאה הראשונה.
משפחתה של התובעת קיבלה איפוא שני מגרשים בהקצאות השונות שבוצעו במהלך השנים.
התובעת עצמה יכלה בנקל לזכות במגרש (שלישי), לו אך היתה נרשמת במועד להקצאה הראשונה.
משפחתה של התובעת, ואף היא עצמה, לא קופחו איפוא, ולא הופלו לרעה.
     
     בנוסף, ניתנה לתובעת - לפנים משורת הדין - האפשרות להשתתף בהגרלה של תשעה מגרשים אחרים, כפי שפורט בסעיף 10 לעיל.
     לא למותר לציין כי בהצעה זו היתה פגיעה בסיכוייהם של חמישה עשר המועמדים האחרים, שמשפחתם לא זכתה בעבר במגרש, או זכתה רק במגרש אחד. כפי שצויין לעיל, התובעת דחתה הצעה זו.

22.     המושב נהג שלא כשורה בעניין בחירת שלושת המועמדים הקשישים כמועדפים - על פי הקריטריון של התאמה למירקם החברתי - בהקצאה השניה; וכן - בכך שהעלה את מועמדותו של עידן פוקס לקבלת מגרש בהקצאה השלישית, למרות שלא קיים את התנאי של גיל 18 לפחות, על פי החלטה 612 שהיתה אז בתוקף.
     כאמור, אין די בפגמים אלה, כשלעצמם, לזכות את התובעת במגרש, או בפיצוי כספי תמורתו, אלא היה עליה להראות, כי לו בוטלו אותן ארבע הקצאות, היתה היא זוכה במגרש.
     ודוק: התובעת נכללה בין המועמדים, הן להקצאה השניה והן לשלישית. על כן אינה יכולה לטעון כי נשללה ממנה האפשרות להשתתף כמועמדת בהקצאות הללו.
כזכור, גם להקצאה הראשונה לא היה דבר שמנע בעד התובעת מלהרשם, ולו נרשמה במועד - היתה זוכה במגרש ללא הגרלה.

בשתי ההקצאות האחרות היה מספר המועמדים גדול במידה ניכרת ממספר המגרשים שעמדו להקצאה, ועל כן בכל מקרה היו רוב המועמדים נדחים.
     תביעתה של התובעת לפיצוי כספי בגין כך שלא זכתה במגרש יכלה לעמוד, רק לו הוכיחה שאלמלא הפגם שנפל בפעולות המושב לגבי הקצאת המגרשים, היא היתה זוכה במגרש.
עניין זה רלוונטי רק לגבי ההקצאה של אחד עשר המגרשים, בשתי ההקצאות האחרונות.
התובעת הצביעה אמנם על פגמים שנפלו בארבע הקצאות מתוכן, אך מעבר לאותם ארבעה מקרים ספציפיים, היא לא הראתה כי המושב נקט, כשיטה, מדיניות פסולה בדרך שבה בחר בזוכים במגרשים ולא הוכיחה, כי לו בוטלו אותן ארבע הקצאות פגומות, היתה דווקא היא, מכל יתר המועמדים, זוכה במגרש.

על כן, בסופו של דבר, לא הוכיחה התובעת את זכותה לפיצוי בגין אי-זכייתה במגרש בהרחבה, ודין תביעתה להידחות.

יש לציין כי התובעת לא הביאה ראיות כלשהן גם לגבי סכום הנזק שתבעה, אך לנוכח דחיית תביעתה לגבי עצם החבות - אין צורך להיזקק לעניין זה.

     חיוב בהוצאות על פי תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984:
(בש"א 11580/00)

23. ב"כ התובעת הגיש בקשה (בש"א 11580/00) לפסוק לה הוצאות על פי תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לאחר שביקש מהמושב להודות בעובדות מסויימיות, ולא נענה.
     בהחלטתי מיום 19.3.01 קבעתי כי ההחלטה בבקשה זו תינתן לאחר הסיום של שמיעת הראיות בתיק העיקרי.
העובדות אשר ב"כ התובעת ביקש כי המושב יודה בהן הן העובדות שהתובעת טענה לגבי שניים משלושת הקשישים: מר אסטרייכר ומר סולומון, ואשר פורטו כבר לעיל.
עוד ביקש ב"כ התובעת כי המושב יודה, לגבי עידן פוקס, שהיה כבן 16 במאי 1994, וכן - כי נפלט משירות צבאי בגין אי הסתגלות, וכי המגרש שזכה בו נמכר מייד לאחד הזכייה.

בתגובתו לבקשה כתב ב"כ המושב כי העובדות הללו אינן בידיעתו של המושב, שכן הן נוגעות לעניינים הפרטיים של האנשים שמדובר בהם, ואינן מסוג העובדות שמצויות בידיעת האורגנים של המושב (טיעון זה יכול לעמוד לגבי מרבית העובדות מושא הבקשה, אך ספק אם הוא עומד לגבי מכירת המגרש של עידן פוקס).
הטענה העיקרית, והנכונה, של ב"כ המושב היתה, כי התובעת לא הביאה כל ראיות לגבי העובדות מושא הבקשה, ועל כן סבר כי התובעת זנחה את כוונתה להוכיח עובדות אלה.
טענה נוספת היתה, כי היה על התובעת להגיש את הבקשה לא יאוחר מהישיבה השלישית והאחרונה של קדם המשפט, ביום 14.5.00, ואילו הבקשה הוגשה רק ביום 12.6.00; מבלי שב"כ התובעת העלה אותה כלל במהלך שלוש ישיבות ארוכות של קדם משפט שהתקיימו בתיק זה.

אני מסכימה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מהטעם המכריע, כי התובעת לא הביאה כלל ועיקר ראיות להוכחת העובדות שבמחלוקת, אשר המושב לא הודה בהן.
ממילא, אין מקום לדבר על הוצאות כלשהן לצורך הוכחתן של אותן עובדות.
לפיכך לא מצאתי כל בסיס לבקשה ב-בש"א זו, ואני דוחה אותה.

הוצאות:
     
24.     ב"כ המושב ביקשו לחייב את התובעת בהוצאות הממשיות של שכר הטרחה, שנגרמו למושב בגין ניהולה של תביעה זו, לרבות הצורך להגיב על מהלכים בלתי מקובלים של ב"כ התובעת, מבחינת סדרי הדין, ובעיקר: הבקשה המפתיעה לסעד בעין, שהועלתה רק בשלב הסיכומים וכן הבקשה חסרת הבסיס ב-בש"א 11580/00.
     ב"כ המושב צרפו לסיכומיהם עותקים של חשבוניות מס, לגבי תשלומים של שכר הטרחה, שכבר נפרעו, ושלושה חשבונות עיסקה דולריים שטרם נפרעו.
     סך כל הסכומים על פי המסמכים הללו הוא כ- 137,300 ש"ח, ולכך ביקשו להוסיף את שכר הטרחה עבור הכנת הסיכומים, בסך כ- 20,000 ש"ח, שלא נכלל בחשבוניות המס ובחשבונות.
     בנוסף, ביקשו ב"כ המושב לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה, בשל אופן ניהול התביעה, שלקה לדעתם ברשלנות ובחוסר תום לב.

25.     מדובר בתביעה על סך מיליון ש"ח (חסר שקל אחד), אשר נדחתה לאחר שלא הוכחה כנדרש.
     אני מסכימה שהמושב זכאי לפסיקת הוצאות בגובה שכר הטרחה הממשי ששילם על מנת להתגונן מפני התביעה, והתחשבתי בכך שהמושב שילם את החלק הארי של שכר הטרחה החל מאוקטובר 1999, ובמשך שנת 2000, וכן כי נותר עוד שכר טרחה לתשלום.
     איני רואה מקום לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה.
     היא כשלה אמנם בהוכחת תביעתה, אולם לנוכח הפגמים שמצאתי בארבע הקצאות של המגרשים; ובהתחשב בהוצאות "שאינן לדוגמה", שבהן אחייב אותה - איני סבורה שיש מקום לחייבה, בנוסף, גם בהוצאות לדוגמה.

     התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 160,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל (החשבוניות והחשבונות שהוצגו כוללים כבר את ה-מע"מ).
     הוצאות אלה כוללות את ההוצאות בגין דחיית בקשתה של התובעת ב-בש"א
     11580/00.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מסירת מגרש

  2. הקצאת מגרשים לבדואים

  3. הקצאת מגרשים בבית שמש

  4. קניית מגרש ללא גבולות

  5. הקצאת מגרשים לבני מקום

  6. חלוקת מגרש לחלקים שווים

  7. הבטחה מנהלית להקצאת מגרש

  8. מימוש אופציה לרכישת מגרש

  9. בקשת היתר כניסה למגרש פינתי

  10. תנאים לביצוע הגרלת מגרשים

  11. החזר דמי הרשמה קניית מגרש

  12. החזר דמי הרשמה לקניית מגרש

  13. זכויות במסגרת הקצאת מגרשים

  14. בקשת חייב לביטול מכירת מגרש

  15. סכסוך בין בעלי בתים באותו מגרש

  16. נוכח צורתו של המגרש, לא ניתן לממש את זכויות הבנייה הקיימות

  17. הגדלת מס' יחידות דיור במגרש, שינוי קו בניין אחורי לקו בניין 0

  18. הערכת שווי דירת המגורים בשים לב להשפעתן של זכויות בנייה נוספת במגרש

  19. מגרש למגורים בבנייה רוויה ברחוב המאופיין בבנייה מעורבת של צמודי קרקע

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון