עורך דין מקרקעין בטייבה - הפקעת קרקעות בטייבה

להלן פסק דין בנושא הפקעת קרקעות בטייבה: פסק - דין 1. ההליך א. ביום 3.2.99 הגיש התובע תביעה כנגד עיריית טייבה, בה עתר כי זו תפצהו בגין הפקעת מקרקעין אותם החזיק. ב. ביום 21.12.00 הגיש התובע בקשה, בה עתר לאפשר לו לתקן את כתב-תביעתו, על-ידי צירוף הועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית טייבה כנתבעת נוספת (בש"א 21384/00). בקשה זו לא הוכרעה וביום 24.5.01 הגיש התובע בקשה דומה לתיקון כתב-תביעתו, בה עתר להחלפת הנתבעת מעיריית טייבה (להלן: "העירייה") לועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית טייבה (בש"א 12107/01). ביום 31.5.01 נענתה כב' השופטת צ'רניאק לבקשה זו. ג. הדיון בתיק זה החל בפני כב' השופטת אליעז-שטרנברג והועבר בפני ביום 1.6.03. 2. העובדות הצריכות לענין ואינן שנויות במחלוקת א. הנכס נשוא הדיון זו כולל מקרקעין בשטח של 183 מ"ר, המהווים חלק ממגרש 55/9, בחלקה 55 שבגוש 7842, ומצויים ברחוב הראשי של העיר טייבה (רחוב מס' 2) (להלן: "הנכס"). יצוין, ששטח חלקה 55 הוא 9,715 מ"ר, בעוד שטח המגרש 9 הוא 1,045 מ"ר. ב. ביום 19.8.71 פורסמה למתן תוקף תוכנית בנין ערים (להלן: תב"ע) ממ/25/560ב' (י"פ 1747), בה סומנה הפקעה מהנכס, לצורך הרחבת הדרך (הרחוב הראשי). אף בתב"ע נוספת, טב/2000, שפורסמה למתן תוקף ביום 19.7.84 (י"פ 3076) סומנה הפקעה של חלק מהנכס להרחבת דרך. ג. בשנת 1975 תפס התובע חזקה במחצית הנכס, אותו קיבל, ככל הנראה, בירושה. בשנת 1977 רכש הנתבע את המחצית השניה של הנכס, מקרוב משפחתו, ותפס חזקה מלאה בנכס בהתאם לכך. על הנכס היו אותה עת מבנים, אותם שיפץ התובע ואף הוסיף תוספות בניה, באופן, שכאשר נטלה הנתבעת חזקה בנכס, בסוף שנת 1989, היו במקום שלושה מבנים חד-קומתיים, בשטח כולל של 51 מ"ר: מבנה מרכזי, מבנה מקלחת, ומבנה בית-שימוש. יצוין, כי במהלך הדיון בתובענה, חלקה הנתבעת על בעלות התובע בנכס, אולם, טענה זו נזנחה על-ידה בסיכומיה, כנראה נוכח האמור בסעיף 17 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: "פקודת ההפקעות" או "הפקודה"), ועל כן, לא אדרש לה בפסק-דין זה. ד. כאמור, בסוף שנת 1989 תפסה הנתבעת חזקה בשטח שהופקע מהתובע. סה"כ הופקעו מהתובע 127 מ"ר מהנכס, בחזית הרחוב. המבנים שהיו במקום נהרסו ובמקומם נסלל כביש, שהרחיב את הכביש הקיים (להלן: "ההפקעה"). ה. הנתבעת מינתה שמאי מטעמה, מר נתן בן-חיים, על מנת יאמוד את שווי המבנים שנהרסו. ביום 11.12.89 העריך השמאי בן-חיים את שווי המבנה בסכום של 19,400 ₪ (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). ביום 25.3.90 החליטה הנתבעת לפצות את התובע בסכום זה, אולם, בפועל, הוא לא הועבר לתובע. ו. לתובע נמסר מכתב מיום 30.10.93, עליו חתום מהנדס עיריית טייבה, כמהנדס הועדה המקומית לתכנון ובניה, היא הנתבעת, אשר נרשם על-גבי נייר מכתבים של הנתבעת (נספח ה' לתצהיר התובע (להלן: "מוצג ה'"), שנוסחו: " הנדון: גוש/7842 חלקה/55/9 פיצוי על הריסה בשנת 1989 נכנסה עיריית טייבה והרסה מבנים וגדר שהיו בבעלותך בד בבד נערכה שומה לגודל הפיצוי אשר מגיע לך מאת עיריית טייבה, באותה הערכה שמאית לא נלקחו בחשבון השומה מספר מרכיבים כגון קרקע, פוטנציאל מסחרי של המבנה הקיים וכו' לכן אנו מסכימים שתיערך שומה מחודשת ע"י שמאי מוסכם אשר יתחשב בדברים אשר נמנו לעיל והפיצוי יהיה בהתאם לשומה החדשה המוסכמת." בפועל, לא מונה שמאי מוסכם כאמור והנתבעת לא הסכימה לשלם לתובע יותר מאשר הסכום האמור בסעיף ה' לעיל. ז. במכתבה מיום 6.7.97 פנתה ב"כ התובע אל הנתבעת בדרישה, כי תפצה את מרשה בגין ההפקעה (נספח ז' לתצהיר התובע), ובכלל זה, כי תשלם לו שווי הנכס ואובדן הפוטנציאל המסחרי שלו. 3. הפלוגתאות א. האם תביעת התובע התיישנה? ב. אם התשובה לס"ק א' שלילית, האם התובע זכאי לפיצוי על מלוא שווי הנכס שהופקע, בהתחשב בעובדה כי ההפקעה כללה פחות מ- 40% משטח החלקה, אך את מרבית הנכס? ג. נפקות מוצג ה' והאם התובע זכאי לפיו למלוא הפיצויים הנתבעים על-ידו? ד. הפיצויים המגיעים לתובע. 4. האם התביעה התיישנה? א. הנתבעת טוענת, כי התובענה שהגיש התובע התיישנה. לטענתה, עילת התביעה נוצרה במועד ביצוע ההפקעה, בשנת 1989, ומאחר שמדובר בתובענה כספית, הרי לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), זו מתיישנת כעבור 7 שנים ממועד ביצוע ההפקעה. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 3.2.99 ותוקנה ביום 31.5.01, הרי שבעת הגשתה התיישנה היא זה מכבר. לעומתה טוען התובע, כי בנושא הפקעת מקרקעין חל הסדר מיוחד, העדיף על ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות ודוחה אותו. לחילופין, טען התובע, כי מאחר שעילת התביעה נתגלתה לו רק כאשר נכתב מוצג ה', בשנת 1993, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל רק אז, ולפיכך, תביעתו לא התיישנה. ב. דומה, כי אין מחלוקת, שתביעה לתשלום פיצויים עקב הפקעה הנה תביעה כספית. דברים אלו נקבעו גם על-ידי בית-המשפט העליון בע"א 216/66 עירית תל-אביב-יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה (להלן: "פרשת אבו דאיה"), פ"ד כ(4) 522: "לית מאן דפליג, שבקשה להערכת הפיצויים בעניננו איננה תובענה לקיום זכות או טובת הנאה בקרקע, אף אם הפיצויים, אשר בית-המשפט מתבקש להעריכם, מגיעים למבקש בשל הפקעת זכויותיו בקרקע. לכל היותר ניתן לומר כי ההליך האזרחי, שעליו דובר בסעיף 9 לפקודה, מטרתו לממש את זכותו של בעל נכס מופקע לקבל תשלום של פיצוי כספי מאת הרשות המפקיעה, זכות שהוענקה לו בתוקף האמור בסעיף 3 סיפה לפקודה; וכן, שמבחינה זו, הבקשה היא, ביסודה, תביעה לתשלום החוב המגיע למבקש תמורת ההפקעה. הואיל וכך מחוייבת המסקנה שתביעת חוב שכזאת אין לראותה כ'תובענה במקרקעין' רק מפני שהנכס, אשר בעד הפקעתו נתבע הפיצוי הכספי, הוא מסוג מקרקעין, כשם שתביעת מחיר הקרקע המשמשת נשוא חוזה מכר שנעשה בין צדדים פרטיים, איננה 'תובענה במקרקעין'. אלא רואים אותה כתביעה כספית גרידא." (שם, בע' 529). עם זאת, השאלה, האם הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות של 7 שנים בתובענות כספיות חלה גם לגבי תביעות כגון דא, לא הוכרעה עדיין על-ידי בית-המשפט העליון. ג. המסגרת הנורמטיבית סעיף 9 לפקודה קובע את מסגרת סמכויות בית-המשפט להכריע בסכסוכים הנוגעים לפיצויים בשל הפקעה וזו לשונו: "אם לא הוגשה תביעה למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות במשך חדשיים מתאריך פרסומה של ההודעה - לפי סעיף 5 - ברשומות, או אם לא באו מגיש התביעה ושר האוצר לכלל הסכם בענין סכום הפיצויים שיש לשלמו בעד הזכות או טובת ההנאה באותה קרקע השייכת לאותו אדם, או אם אותו אדם לא הגיש הוכחות מספיקות לחיזוק תביעתו, או אם הוגשו תביעות נבדלות וסותרות ביחס לאותה קרקע, או אם טוענת הממשלה שהקרקע היא אדמת ממשלה פנויה, הרי סכום הפיצויים המגיע, אם מגיעים פיצויים כאלה, וכל סכסוך כזה בענין טובת ההנאה או הזכות, ייושב ע"י בית המשפט שיהא לו שיפוט לברר את כל הענינים הנזכרים בסעיף זה ולפסוק בהם לפי בקשה שיגישנה היועץ המשפטי לממשלה או לפי בקשת כל אדם שיש לו, או התובע, כל זכות או טובת הנאה בכל קרקע הנזכרת בכל מודעה כאמור לעיל." (ההדגשה שלי - ר.מ.) סעיף 16 לפקודה קובע הסדר ייחודי לגבי תביעות מסוג זה: "החלטת בית המשפט או במקרה שעורער על אותה החלטה, הכרעת בית המשפט לערעורים אזרחיים או הכרעת המועצה הפרטית בנוגע לכל פיצויים או לכל שאלה של טובת הנאה או זכות השנויה במחלוקת, תהא סופית ומחלטת ביחס לכל הצדדים שאליהם נשלחו הודעות על בקשה לפי סעיף 9 כאמור לעיל, או שהופיעו ותבעו או שבשמם תבע כל אדם שיש לו יפוי כוח לכך, כל קרקע או כל זכות או טובת הנאה עליה, אולם מותר לאנשים שלא נשלחו אליהם הודעות על בקשה לפי סעיף 9, או שלא הופיעו או תבעו, או שלא הוגשה כל תביעה בשמם, להגיש תביעה בכל זמן תוך שנה אחת לאחר תאריך ההחלטה הסופית; ולעולם, מקום שפסקו לשלם פיצויים, בין שהפיצויים יהיו בצורת סכום כסף או בצורת דמי חכירה שנתיים, הרי סכום הפיצויים הנ"ל, או הסכום של אותו חלק הימנו שחייבים בתשלומו תוך אותה תקופה של שנה אחת, יושלש בבית המשפט (חוץ אם נמסרה זכות קנין שרירה בכתב לקרקע או אם יורה בית המשפט אחרת) ובית המשפט לא ישלמו אלא כעבור אותה תקופה של שנה אחת מתאריך אותה ההחלטה הסופית, ולאחר מכן, לכשתוגש בקשה לבית המשפט ע"י כל אדם התובע כאמור לעיל כי הוא מעונין בו, ישולם לכל אדם שבית המשפט יצוה לשלמו לו, השלשת הפיצויים לבית המשפט או כשהפיצויים הם בצורת דמי חכירה - השלשת דמי חכירה אלה מדי הגיע התשלום לצדדים, יהא כוחה יפה כסילוק מוחלט ומלא הפוטר את שר האוצר מכל התביעות לגבי קרקעות אלה, אך אין בו כדי למנוע כל אדם הטוען כי זכותו עדיפה לקבלת הסכום הזה, מלהגיש לאח"כ תביעה נגד האדם שהפיצויים שולמו לו. בתנאי שכל אדם הטוען שהוא מעונין בכל פיצויים שהושלשו בבית המשפט (אם לא שלם בתי המשפט את הפיצויים האלה או חלק מהם) רשאי לתבוע בתוך שלוש שנים מתאריך ההחלטה הסופית ולא לאחר מכן, כי ישלמו לו אותם הפיצויים או חלק מהם. כל התביעות לפיצויים שישולמו ע"י בית המשפט, שהוגשו לאחר עבור שנים עשר חדש מיום ההחלטה הסופית של בית המשפט, תוגשנה ע"י מודעה בדרך המרצה, באופן שנקבע בתקנות בית דין הנוהגות באותה שעה והמסדירות את מסירת מודעות בדרך המרצה, בצירוף הצהרה בשבועה המפרטת את הנימוקים שעליהם מבוססת התביעה." (ההדגשה שלי - ר.מ.) בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות נקבע, כאמור, כי תקופת ההתיישנות לתביעה שאינה במקרקעין, כמו תביעה זו, יהיה 7 שנים. בנוסף, בסעיף 27 לחוק זה נקבע: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." ד. פרשת אבו דאיה כאמור, עד כה, לא הכריע בית-המשפט העליון בשאלת היחס בין ההוראות הנזכרות. פרשת אבו דאיה הנה, ככל הנראה, המקרה היחיד בו נדרש בית-המשפט לשאלת ההתיישנות, בתביעות לתשלום פיצויים בגין הפקעה, אולם, שם התמקד פסק-הדין ביחס שבין הוראת סעיף 1660 למג'לה, שהוא סעיף ההתיישנות שהיה רלוונטי לתיק שם, לבין הוראות הפקודה, תוך שבית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא אגרנט, קובע, כי: "השקפתי אני בנדון היא, שלפי המצב המשפטי שהיה קיים ערב כניסת החוק משנת תשי"ח לתקפו, לא היתה 'התובענה' לקביעת פיצויים, המוגשת במסגרת סעיף 9 לפקודה, נתונה להתיישנות כלשהי. הטעם לדבר הוא: סעיף 1660 למג'לה אינו חל על תובענה שכזאת ואף בפקודה אין זכר - למעט הדברים הכתובים בסעיף 16 לפקודה ושאינם שייכים לעניננו - להוראת התיישנות כלשהי. הואיל וכך. לא אראה צורך להחליט בטענתו המרחיקה לכת של בא-כוח המשיב, לפיה חוק ההתיישנות משנת תשי"ח אינו חל על תביעת פיצויים כגון דא." לפיכך, פסק-הדין בפרשת אבו-דאיה, אינו מכריע בשאלה שבמחלוקת במקרה דנן, אולם, הוא מהווה נקודת מוצא לדיוננו. בפסק-דינו המאלף סוקר הנשיא בקצרה את התפתחות מוסד ההפקעה, ובפרט, את רכיב הפיצויים, בשיטות המשפט השונות, תוך התמקדות במצב המשפטי באנגליה ובארצות-הברית. כך, באנגליה, כלל זה, כי אין הפקעה בלא פיצוי, התעורר לאור הסתירה בין העקרון לפיו "הפרלמנט הוא כל יכול", לבין העקרון כי בעל רכוש פרטי זכאי להגנה מלאה מטעם החוק על זכויותיו הקנייניות (ראו בפרשת אבו דאיה, בע' 534). בקונטיננט הרציונל העיקרי לחובת הפיצויים בשל הפקעה היה, כי: "... גם למדינה מוקנה הכוח, מפאת ריבונותה, לקחת מידי הפרט את רכושו למטרה ציבורית מפני שזכויות הבעלות הפרטית חייבות להיכנע בפני צרכי החברה, הרי תובעת שורת הצדק והיושר, בדרך כלל, שכל האזרחים ישאו יחדיו בנזק שנגרם לזה שרכושו נלקח על-ידי המדינה לצורך ציבורי ושהאחרים יתחלקו עמו בנזק זה בכך שישולם לו פיצוי הוגן מאוצר המדינה." (פרשת אבו דאיה, בע' 539) בארצות-הברית, חובת הפיצויים "עלתה מדרגה" והיא מצוינת מפורשות במגילת הזכויות ובתיקון החמישי לחוקה, בלשון בהירה: “…nor shall private property be taken for public use, without just compensation.” פסקי-דין שניתנו בארצות-הברית אף הדגישו, כי הפיצויים הם חלק בלתי נפרד והכרחי להפקעה. בעקבות התיקון ה- 14, שהופנה כידוע, בעקבות מלחמת האזרחים, למדינות עצמן, פסק בית-המשפט הפדרלי העליון שם (Burlington and Quincy Railroad Co. V. City of Chicago (1896), 41 Law Ed. 979), כי הפקעה, גם אם היא נעשית שלא על-ידי השלטון הפדרלי, חייבת להיות מלווה בפיצויים. הפיצויים, הן באנגליה והן בארצות-הברית, נקבעים לעולם על-ידי גוף שיפוטי או מעין שיפוטי (פרשת אבו דאיה, בע' 544). ה. הנשיא אגרנט סיכם את דבריו על חשיבות תשלום הפיצויים בגין הפקעה, בדברים הבאים: "הסיכום העולה מתוך הסקירה ההשוואתית הנ"ל הוא, כי בפנינו מוסד משפטי, אשר דרך התפתחותו והתגבשותו היתה מיוחדת במינה, והעומד כיום בפני עצמו. בולט הוא, כי חרף המקור 'הריבוני', ממנו שאבה המדינה בעבר את הכוח להפקיע את מקרקעיו של הפרט. מן הנמנע היה שתשתמש בו אלא לתכלית שהיא לתועלת הציבור וכנגד הבטחת זכותו של בעל הרכוש שהופקע - ותנאי מגביל זה הוא החשוב לעניננו- לקבל פיצוי נאות. זכות זו ראו אותה בכל אתר ואתר כ'אינצידנט' הכרחי של השימוש בכוח האמור, בחינת היותה 'העזר שכנגדו'; ואכן, כה נשתרשה הזכות, מטעמים 'עליונים' של צדק ויושר, במערכות המשפט של מדינות התרבות עד שהלבישוה - בחלק גדול מהן - באיצטלה של ערובה קונסטיטוציונית, ואילו באנגליה גופה לא נחקקו חוקי הפקעה זה מאתיים וחמישים שנה, בלי שנכללו בהן הוראות מפורשות, המסדירות את הבטחת התשלום הנדון. ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה - או כמעט על מדרגה - של 'זכות-יסוד', וזא ללא קשר להוראה קונסטיטוציונית המקנה לה את המעמד הזה, ואף אם מקומה יכירנה, כאן ושם, בהוראת חוק סטטוטורית בלבד. אכן, הזכות היסודית הזאת משתקפת גם בחוק המקומי, בכך שבסעיף 3 לפקודה הוטלה על הרשות המפקיעה החובה לשלם פיצויים לבעל הנכס שהופקע (בנתון למקרים יוצאים מן הכלל - ראה סעיף 20)" (פרשת אבו דאיה, בע' 546, ההדגשות שלי - ר.מ.) מכאן פונה הנשיא לניתוח הוראות המג'לה, שהיו רלוונטיות שם ואינן רלוונטיות כאן. הארכתי בדברים אלו של הנשיא אגרנט, מאחר שהנני סבורה, ועל כך עוד ארחיב בהמשך, כי בבואנו לפרש את הוראות חוק ההתיישנות ואת הזיקה בינו לבין פקודת ההפקעות, חובה עלינו, כפרשנים, לזכור את משקלן הכבד של הזכויות העומדות כאן על כפות המאזניים. כמו כן חשוב להזכיר, כי פסק-הדין ניתן לפני כ- 40 שנה, ולכן, ראוי לראות כיצד השינויים בדין הישראלי, ובפרט, במשקל זכויות הפרט בישראל, משפיע על הפרשנות האמורה, דבר אותו אעשה בהמשך. בסיום פסק-דינו חוזק הנשיא ומעיר: "יושם לב, כי בפקודה שלנו לא קבע המחוקק המנדטורי כל הוראת התיישנות מיוחדת לגבי הבקשה להערכת הפיצויים, המוגשת במסגרת סעיף 9 לפקודה. הדעת נותנת שהוא נמנע מלעשות כן, לא מפני שסמך על תקופת ההתיישנות הנזכרת בסעיף 1660 של המג'לה בנוגע ל'תביעות של חוב', אלא מפני שמצא דרך למנוע את התקלה שתיגרם לרשות המפקיעה על-ידי הזנחת הבקשה להערכת הפיצויים, והא: סעיף 9 לפקודה מורה, שגם היועץ המשפטי זכאי להגיש את הבקשה להערכת הפיצויים - ופירוש הדבר שיוכל להגישה בכל עת - ואילו בסעיף 16 נקבע, כי לאחר שניתן פסק-דין סופי בענין הפיצויים, זכאי כל מי שלא קיבל הודעה על ההליכים שבהם ניתן פסק-הדין או שלא הגיש תובענה לקביעת פיצוייו - לעשות כן תוך שנה אחת מתאריך פסק-הדין הנ"ל. שתי הוראות אלו תומכות בדעה, שהמחוקק המנדטורי יצא מתוך ההנחה, כי תובענה כנ"ל אינה נתונה - כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי כאמור - להתיישנות כלשהי; הווה אומר, שהוראת ההתיישנות של המג'לה אינה חלה לגביה. ולבסוף, יש להבין שגם מנסחי הצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957, נקטו גישת פרשנות דומה כתוב בדברי ההסבר להצעה זו (רשומות, הצעות חוק, תשי"ז-1957, ע' 284): 'יצויין כאן שתביעות בעניני הפקעות...אשר אפין שונה מכל סוגי יתר התביעות, אינן כלולות במסגרת החוק המוצע ובהן יישארו גם להבא תקופות ההתיישנות הקבועים בחוקים מיוחדים אלה (ראה סעיף 29).' שאלה אחרת היא, אם גישה זו משתקפת בנוסח הסופי של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כפי שהוא נתקבל בכנסת, כפי שנרמז לעיל, זוהי שאלה שאין בדעתי - וגם אין צורך - להכריע בה במסגרת הערעור הזה" (שם, בע' 550) נחרץ יותר, ובאופן שרלוונטי גם לענייננו, היה השופט (כתוארו דאז) לנדוי כשפסק: "...למעשה טמון בסעיף 16 הסדר מפורש בנוגע להתישנות תביעות לפי סעיף 9 של הפקודה. נקבעו שם תקופות של שנה מיום ההחלטה הסופית על תשלום הפצויים, בה עוד מותר להגיש תביעה לתשלום פצויים; ותקופה של שלש שנים מן ההחלטה הסופית, בה אפשר לתבוע פצויים שהופקדו בבית-המשפט וטרם שולמו לצד אחר. אכן, תקופות אלה אינן חלות אלא אם ניתנה החלטה סופית על-ידי בית-המשפט, והחלטה כזאת לא תנתן אלא על-פי בקשה בהתאם לסעיף 9. אבל את המנגנון של סעיף 9 יכול להפעיל גם היועץ המשפטי (או היוזם, לו הוקנתה סמכותו של היועץ המשפטי, לפי סעיף 22 (2), ובמקרה דנן העיריה המערערת). כדרך זו יכולה הרשות הרוכשת להביא לידי חסימת תביעות נוספות תוך תקופה קצרה יחסית, ובכך נתונה לה הגנה מספקת מפני תביעות בלתי-צפויות לפצויים אחרי זמן רב, העלולות להכביד על סדריה התקציביים. כל עוד מזניחה הרשות הרוכשת, היא עצמה, את הגשת הבקשה לפי סעיף 9, דין הוא שתהיה צפויה לתביעות ללא הגבלת זמן כלשהי." (פרשת אבו דאיה הנ"ל, בע' 552-553, ההדגשה שלי - ר.מ.) ו. כאמור, מאז פרשת אבו דאיה, נושא זה, כנראה, לא הגיע לדיון בפני בית-המשפט העליון. המלומד אריה קמר, בספרו דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית, תשס"א - 2001, להלן: "קמר"), 311-316), בדעה, כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, אינה חלה בתביעות פיצויים בשל הפקעה, תוך שהוא מביא מספר נימוקים לחיזוק השקפתו זו, ובהם, חשיבות זכות הפיצויים לאזרח, כרכיב נלווה לזכות ההפקעה עצמה של הרשות, האפשרות שנותן סעיף 9 לפקודה לרשות ליזום את הליך הפיצויים בבית-המשפט וכך לחסום תביעות עתידיות נגדה, העובדה, כי הקבוע בסעיפים 9 ו-16 לפקודה הוא הסדר ספציפי, הגובר על הוראות חוק ההתיישנות, דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, ההסדר החל בארה"ב, ותיקונים מאוחרים שנעשו בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד - 1964 (להלן: "החוק המתקן"), בהם צוין, כי הריבית תשולם עד תום עשר שנים ממועד הרכישה, דבר המעיד, אליבא דקמר, כי המחוקק סבר, שאין התיישנות על תביעה כזו לאחר 7 שנים. ז. בבתי-המשפט המחוזיים נסתמנו שתי גישות בעניין זה. חלק מהשופטים אימצו גישה דומה לזו של המלומד קמר, וקבעו, כי אין תחולה לחוק ההתיישנות בתביעות לפיצויים בשל הפקעה: כך, כב' השופט טלגם, שפסק, כי חוק ההתיישנות לא חל בשל "אופיה המיוחד של זכות הפיצויים בגין הפקעה, ואשר לה זכאי האזרח אשר זכות קניינו במקרקעין נשללה." (המ' 8240/85 אדוארד ארידור נ' עירית פתח תקוה, פס"מ תשמ"ו(3) 100, 102), תוך שהוא מיישם, לשיטתו, את פסיקת בית-המשפט העליון בפרשת אבו דאיה, גם לעניין זה. לשיטת השופט טלגם, בין השאר לאור ההלכה הנהוגה בדין האמריקאי בנושא, הדין הספציפי שבפקודת ההפקעות, גובר על הדין הכללי שבחוק ההתיישנות. דעה דומה הביע גם כב' השופט גרשון בת"ה (חיפה) 206/98 הועדה המקומית לתכנון נ' מבטחים המוסד הסוציאלי (לא פורסם), תוך שהוא מאמץ את דעתו של המלומד קמר בסוגיה. לדעה זאת הצטרפה כב' השופטת שיצר, רשמת בית-משפט זה (כתוארה דאז), בהחלטה מיום 29.11.01, שניתנה בבש"א 1195/99, במסגרת תובענה זאת. בהחלטה זו, דחתה כב' השופטת שיצר את בקשת הנתבעת לסלק על הסף את התובענה בטענת התיישנות, תוך שהיא מנמקת זאת בשני טעמים. הראשון, כי עילת תביעת התובע הנה טעות בשומת הפיצויים, וזו נתגלתה לו רק בשנת 1993, עם שליחת מכתב מהנדס הנתבעת (מוצג ה'). אומר כבר עתה, כי דעתי שונה מזו של השופטת שיצר. ראשית, נימוק זה אינו עולה מן העובדות שבפני, שכן, בתגובתו לבש"א 1195/99 (אליה לא צרף תצהיר) לא גרס התובע כלל כי הטעות נודעה לו רק בעקבות מכתב זה. ואכן, מתצהיר עדותו הראשית (מיום 12.5.03) ניתן ללמוד, כי התובע ידע על "טעות" זו עוד בשנת 1989 (ראו למשל את סעיף 12 לתצהיר זה). שנית, הועדה המקומית לתכנון ולבניה הנה, כידוע, אישיות משפטית עצמאית (ע"א 128/83 יחזקאל להבי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מ(4), 660 ,665), הבקשה לצירופה כבעל-דין בתובענה זו הותרה, כאמור, ביום 31.5.01. כידוע, על-פי תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, כאשר מוחלף בעל-דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש, כאילו החלו עם הגשת כתב-התביעה המתוקן. לפיכך, גם אם עילת התביעה נתגלתה לתובע בחודש אוקטובר 1993, הרי שזו התיישנה בחודש אוקטובר 2000 - כשבעה חודשיים לפני שהוגשה התובענה נגד הנתבעת (יוער, כי ביום 31.5.01 הותר לתובע להחליף בעלי-דין, אולם בפועל לא הגיש כתב תביעה מתוקן כנדרש, ונוסח כתב-תביעה זה, שצורף לבקשת התיקון, משמש ככתב-תביעה כנגד הנתבעת, בהסכמתה שבשתיקה). לפיכך, אם יש מקום להחיל את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות על המקרה דנן, הרי יש לקבוע שתביעת התובע התיישנה. אולם, כב' השופטת שיצר ביססה החלטתה גם על נימוק שני, בכך, שעל תביעות כגון דא כלל לא חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תוך שהיא מנמקת מסקנתה בפסיקת בית-המשפט העליון בפרשת אבו דאיה, בהחלטה האמורה בת"ה (חיפה) 206/98, בהשלכות חיקוק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בדברי המלומד קמר, ובדין הספציפי בפקודת ההפקעות. ח. מול הדעה הנזכרת, נשמעו גם דעות אחרות, אשר החילו את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, על תביעות פיצויים בשל הפקעה. כך פסק, למשל, כב' השופט ישעיה, בבש"א 2060/02 (תל-אביב-יפו) קרן קיימת לישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בת-ים (פס"מ תשל"ב 307), תוך שאי הסכמה עם דעת המלומד קמר בנושא. גם כב' השופטת גרסטל, קבעה - בבש"א (תל-אביב-יפו) 8115/03 - כי לא ניתן לראות באמור בפקודת ההפקעות משום הסדר ספציפי הגובר על האמור בחוק ההתיישנות, ולפיכך, ולאור המשמעויות הכלכליות הטמונות בהעדר האפשרות להעלות טענות התיישנות בתביעות מסוג זה, יש לפי השקפתה להחיל לגביהן את ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות. גם כב' השופטת פלפל תמכה בדעה זו, באמרה: "אכן, מודעת אני להיבטים המיוחדים הכרוכים בהפקעת מקרקעין מהאזרח על-ידי המדינה או מטעמה. המדובר בפעולה אשר נעשית באופן כפוי, הפוגעת באחת מזכויות היסוד של האדם היא זכות הקנין. מאידך, קיימים גם אינטרסים חשובים העומדים בבסיס הסדר ההתיישנות. כך למשל, אינטרס הציבור הוא, לאור העומס הרב המוטל על שכמי בתי-המשפט, ולאור היות עשיית הצדק משאב מוגבל, שתביעות ההווה תתבררנה, ולא תביעות העבר הרחוק. לא מן הנמנע שראוי כי ייקבע הסדר התיישנות ספציפי אשר מסדיר את נושא ההתיישנות של תביעות לפיצויי הפקעה תוך שקילת מכלול האינטרסים המונחים על כפות המאזניים. אולם, בהעדר הסדר חקיקתי מעין זה, לא יהא זה ראוי כי בית-המשפט יבטל במחייד את הסדר ההתיישנות הכללי החל בסוגיה זו." (ת.א. (תל-אביב-יפו) 3058/00 הועדה המקומית נ' בנק לאומי (לא פורסם)) לשם שלמות התמונה, אציין, כי בפני בית-המשפט העליון תלויים ועומדים ערעורים על שתי ההחלטות האחרונות - זו של כב' השופטת גרסטל (ע"א 5964/03), וזאת של כב' השופטת פלפל (ע"א 9294/03). ט. במחלוקת זו, אני מצרפת דעתי לעמדה הראשונה, לפיה, תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות אינה חלה על תביעות לפיצויים בשל הפקעת מקרקעין. אני מקבלת את מלוא נימוקיו של המלומד קמר בנושא, ואבהיר להלן אך כמה מהסיבות שהביאו אותי למסקנתי. י. כפי שיובהר גם בהמשך, לטעמי, לשון החקיקה מאפשרת את שתי הפרשנויות שהוצעו לעיל, ולכן, על מנת להכריע איזו פרשנות היא העדיפה מביניהן, ראוי לתת את הדעת לערכים ולאינטרסים המתנגשים במקרה דנן, ולאיזון הראוי ביניהם. פרטתי לעיל, ואפרט עוד בהמשך, את חשיבות הפיצויים, כרכיב הנלווה לפעולת ההפקעה. דומה, כי מערכת משפטית הדוגלת בהגנה על קניינו של אדם, אינה יכולה להשלים עם כוח הניתן לשלטון להפקיע קניין זה, בלא פיצוי הולם. אכן, הפקעת מקרקעין דרושה לשם קידום ענייני המדינה וחיי הכלכלה התקינים, ולא ידועה לי שיטת משפט, בה אין לשלטון כל זכות להפקיע את מקרקעיו של אדם, אולם, יש לראות בה רעה הכרחית, ולאזן את פגיעתה, על-ידי פיצויים. יחד עם זאת, למעשה, בחלק גדול מן התובענות האזרחיות, עותר התובע לפצותו על נזק שנגרם לזכות חוקתית שלו. אם זה למשל נפגע תאונת הדרכים, ששלמות גופו נפגעה, או קורבן הטעיה חוזית, הטוען כי קניינו נלקח ממנו שלא כדין, או מי שזוכה בדין, הטוען כי חופש תנועתו נשלל בתקופת מאסרו. ולמרות זאת, במקרים אלה קבועה בחוק תקופת התיישנות, החוסמת את דרכו של הנפגע לקבלת סעד מהמערכת המשפטית. הטעם לכך הוא, קיומם של שיקולים כבדי משקל המצדיקים חסימה זו, כפי שסיכם בית-המשפט העליון: "... יש לשוב לטעמים, העומדים ביסוד ההתיישנות (ראה י' ויסמן, 'ההתיישנות והמדינה' משפטים יד (תשמ"ד-מ"ה) 3). טעמים אלה הם בעיקר שלושה. ראשית, טעמים ראייתיים הקשורים בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה: 'הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בעמ' 558). שנית, טעמים הקשורים ב'מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו' (דברי ההסבר להצעת חוק התיישנות, תשי"ז-1957, בעמ' 283)... שלישית, טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, אשר משתמע מהם ויתור... בנוסף לשלושת טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין עצמם, יש להזכיר גם את הציבור כולו. 'האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליה הכלח' (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמ' 559). שיטות המשפט השונות מתחשבות בשיקולים אלה, ועל-פי המשקל היחסי הניתן להם, קובעים את דין ההתיישנות באותה שיטה. 'דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו'... כך, למשל, מקום שניתן משקל מיוחד לשיקולי הוויתור והמחילה, ההתיישנות עשויה להיות מהותית. לעומת זאת, שיטות משפט שעיקר הדגש בהן הוא במערכת השיקולים האחרים, נוטות לראות בהתיישנות עניין דיוני ." (ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 602-603) יש להזכיר, כי בשיטתנו המשפטית, ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, היא דיונית גרידא, ולכן, לשיקול הויתור או המחילה, הגם שהוא מופיע מדי פעם בפסיקה, יש לייחס משקל מועט יחסית, כפי שנאמר, באופן נחרץ, בדברי ההסבר להצעת חוק התיישנות, תשי"ז-1957, 280 (להלן: "דברי ההסבר לחוק"), 283-284): "....על יסוד הנימוק השלישי [שהשהיה ארוכה בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור -ר.מ.], מצויות כמה שיטות משפט המעניקות להתיישנות, מי פחות ומי יותר, תוקף מטריאלי, היינו ירידה לשרשה של הזכות עצמה וביטולה. לא זוהי דרכו של החוק הקיים בישראל, חוק זה גורס, מלבד בחלק מענייני התיישנות במקרקעין, התיישנות פרוצסואלית המונעת בעד התובע, אם הנתבע יטען זאת, מלהשתמש בסעד התביעה כעבור תקופת ההתיישנות, אך אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה הנשארת בידי בעליה. שיטה זו רואה בשני הנימוקים הראשונים, ובשני אלה בלבד, את הרקע לעקרון ההתיישנות. החוק המוצע מקבל אף הוא את העקרון שבחוק הקים, שכל כוחה של טענת התיישנות אינה אלא משום תקנת השוק, היינו בגלל הקושי בשמירת הראיות והצורך בידיעת מאזן הזכויות והחובות. נראה כי אין כל הצדקה, לא מבחינה משפטית ולא מטעמים מוסריים, להפקיע זכותו של אדם על סמך ההנחה המפוקפקת שיתכן וויתר עליה." (ההדגשה שלי - ר.מ.) אולם, די גם בשיקולים האחרים, כדי לקבוע, כאמור, כי באופן עקרוני, יש לאזן בין זכותו המהותית של התובע, אשר נפגעה לכאורה, לבין זכויותיו והאינטרסים הלגיטימיים של הנתבע ושל הציבור. דיני ההתיישנות הם המבצעים איזון זה, ולאורו נקבע, כי תביעה כספית תתיישן בחלוף 7 שנים מיום הולדת העילה. יא. אולם, דומה, כי בנושא הפיצויים על הפקעת מקרקעין, האיזון הראוי הוא שונה. ראשית, בולט כי פקודת ההפקעות, כוללת הסדר הנותן הגנה לאינטרסים הראויים של הנתבעים, עליהם מגן גם חוק ההתיישנות. לטעמי, השיקולים הכבדים ביותר, המצדיקים את דיני ההתיישנות, הם מתן האפשרות לנתבע שלא לשמור את ראיותיו לתקופה בלתי מוגבלת, והצורך לאפשר לו לכלכל את צעדיו, בלא שיחשוש מתביעות ישנות נושנות, שעדיין יכולות לקום עליו. למרות שאין זה מובן מאליו שהמדינה, על כל עוצמתה הכלכלית, תתקשה לכלכל את צעדיה אל מול האפשרות כי תוגשנה נגדה תביעות מסוג זה לאחר למעלה מ-7 שנים, הרי שסעיפים 9 ו- 16 לפקודה, מאפשרים לה להסיר מעליה לחלוטין חשש זה. אכן, אם למדינה אינטרס ממשי באי שמירת ראיותיה לתקופה ארוכה, וצורך אמיתי לאפשר לה לכלכל צעדיה, הרי שלפי סעיף 9 האמור, דרכה אל בית-המשפט פתוחה וסלולה, ויכולה היא ליזום את ההליך בעצמה, ולזכות, לאחר סיומו, ולאחר חלוף המועדים המצוינים בו, בחסימה מוחלטת של זכות התביעה כלפיה. שנית, וגם אם נראה ברציונל הויתור (קרי, הטענה כי בהשתהות בהגשת התובענה יש משום ויתור על הזכות) טיעון תקף, וכאמור, הדבר אינו נקי מספקות, הרי שדומה, כי במקרה דנן משקלו פחוּת יחסי. לאדם שמקרקעיו הופקעו נגרם נזק ממשי. זהות המזיק ברורה, והוא ישות משפטית סוברנית וחזקה. לכן, הגיוני, כי הלה ירצה פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. זאת ועוד, בתוך עמנו אנו יושבים ויודעים אנו כי הטיפול בנושא כזה עשוי להמשך תקופה ארוכה. בוודאי שבין פרסום התוכנית עד לנטילת החזקה וגם לאחר מכן. באופן, שעד הסדרת נושא הפיצויים עשויות לחלוף שנים, בהם הצדדים יתכתבו ביניהם ויחליפו הערכות כדי לקבוע את גובה הפיצוי. כאשר אחד מן הצדדים הוא גוף מדינתי, החשש כי הטיפול בנושא לא יהיה מהיר וזריז ביותר, הוא ממשי. בנסיבות אלו (ודומה כי נסיבות המקרה מדגימות טענה זו בצורה נאה), קשה לראות בהגשת תובענה לאחר 8,9 או 10 שנים ממועד ההפקעה, משום ויתור על זכות. לבסוף, יוזכר, כי בשיטתנו קיימת דוקטרינה אחרת לטיפול בסוגיה זו - השיהוי - שהיא, כפי שיובהר בהמשך, עדיפה בעיני. שלישית, הטיעון הציבורי, אשר לא מצא ביטויו בדברי ההסבר להצעת החוק ושאינו מתיישב בצורה כה "חלקה" עם האופי הדיספוזיטיבי של עקרון ההתיישנות (בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות), לפיו תקופת ההתיישנות נועדה "להגן" גם על מערכת בתי-המשפט, כדי שאלו יעסקו בסכסוכי ההווה, או למצער בעבר הקרוב, ולא בסכסוכים ישנים נושנים, הוא טיעון תקף. אולם, סבורני כי משקלו אינו גדול - לא בכלל ובפרט, לא במקרים מעין אלו. ראשית, הלכה למעשה, אני סבורה, כי גם אם יקבע שתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות לא חלה על תביעות לפי פקודת ההפקעות, איננו צפויים לגל תביעות אדיר, שיקצוף וישטוף את מערכת בתי המשפט. שהרי חוסר הבהירות המשפטית בסוגיה זו קיים מזה עשרות בשנים, בעוד הפסיקה בנושא מצומצמת מאוד. סביר לפיכך, כי, אם אומנם היו תובעים פוטנציאלים רבים, שתביעתם בגין הפקעה נתגבשה לפני למעלה מ- 7 שנים, הרי שאלו היו פונים לבית-המשפט, לאור האפשרות הממשית, כי בית-המשפט יסכים לדון בתביעתם, לאור הגישות השונות בנושא זה. בפועל, העובדה כי הדברים כמעט שאינם מתרחשים מלמדת, שככל הנראה, מספרם של תובעים אלו מצומצם. שנית, גם כאן, באותם מקרים בעייתיים, בהם החשש לבזבוז הזמן השיפוטי גבר, דומה, כי יקשה מאוד על התובע, משיקולים ראייתיים, לבסס את רכיבי תביעתו. ובאותה הקשה יאמר, כי לטעמי, באותם מקרים נדירים, הכוללים הגשת תביעה אחרי שנים רבות במיוחד, ניתן להרחיב את דוקטרינת הנזק הראייתי, להחילה גם על התובע, ולהכלילה כחלק מדוקטרינת השיהוי, ותום הלב שבפניה לערכאות, כפי שיובהר עוד בהמשך. יב. הטיעון החוקתי די לטעמי בדברים שנאמרו עד כה כדי לקבוע, כי בנושא הפיצויים בגין הפקעה, האיזון בין הערכים, הזכויות והאינטרסים השונים, שונה מאשר בתחומים אחרים, באופן שמשקלם של הנימוקים המצדיקים את קביעת תקופת ההתיישנות פחוּת משמעותי, ולכן, דומה, כי אין הצדקה לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו מתחזקת, בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן "חוק היסוד"). סעיף 3 לחוק היסוד, הקובע כי אין לפגוע בקניינו של אדם, מעלה את הזכות הקניינית לדרגה חוקתית. לצידו, עולה גם זכות הגישה לערכאות, בין אם היא מבוססת על זכות הקניין עצמה ובין אם היא עומדת, כזכות חוקתית מוגנת, על רגליה היא (וראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן: "פרשת תלמוד תורה"), 460, ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (להלן: "פרשת ארפל"), 590-591, 593-594, 628-630, ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט - 1999) 21). שתי זכויות חוקתיות אלו משפיעות על הבחירה הפרשנית, כפי שפסק בית-המשפט העליון. כך, גם באשר לזכות הפניה לערכאות: "הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום (ע"א 3833/93, ע"א 3115/93)" (פרשת תלמוד תורה, בע' 445) וכך, גם לגבי הפקעת מקרקעין: "מאז הילכת פייצר שינתה זכות הקניין - ועמה כמה זכויות נוספות - את מעמדה. היא הפכה להיות זכות חוקתית-על-חוקית. משקלה באיזון הפרשני גבר. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: '...אך טבעי הוא בעיני כי גישתנו לתכליתה של פקודת ההפקעה שונה היא מהגישה אליה לפני חמישים שנה או שלושים שנה. השינוי המרכזי התרחש עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק זה העניק מעמד חוקתי-על-חוקי לזכות הקניין של הבעלים המקורי. באיזון בין זכות הקניין של הבעלים המקורי לבין צרכי הכלל חל שינוי. שינוי זה אינו משפיע על תוקפה של פקודת ההפקעות. תוקפה של פקודת ההפקעות נשמר. אך שינוי זה מוביל לשינוי בהבנתה של פקודת ההפקעות. הוא מתבטא בהבנתנו החדשה את תכליתה של פקודת ההפקעות' (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 713)." ... עתה - לאחר חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - שוב איננו יכולים להשקיף על חקיקה הפוגעת בזכויות אדם באותו אופן שבו השקפנו עליה בעבר. זאת ועוד, חזקה פרשנית היא כי תכליתו של דבר חקיקה לא בא לנגוד להוראה חוקתית המצויה מעליו. "...השאיפה של הפרשן [הינה - א' ב'] לפרש הוראת חוק כתואמת את החוקה..." ... מכאן, שאת ההוראה בדבר שיעור הפיצויים המשתלמים בגין הפקעה עלינו לפרש באופן שיעלה בקנה אחד עם הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמת, תוקפה (ה-VALIDITY) של פקודת הרכישה אינו עומד לדיון בפנינו. עניין לנו במובנה (ה-MEANING) של הפקודה. במתן מובן זה, על הפרשן לעשות כל מאמץ פרשני, בגדריהם של כללי הפרשנות, להגיע לתוצאה המתיישבת עם חוק היסוד." (ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' חנה הולצמן, פ"ד נה(4) 629 (להלן: "פרשת הולצמן"), 646-648) אכן, גם אם בעבר, בהתנגשות בין הזכות הקניינית המהותית של התובע לקבלת פיצוי על מקרקעיו שהופקעו, לבין האינטרסים המוגנים של הנתבע, כפי שאלו משתקפים בדיני ההתיישנות, היה אולי מקום לקצוב, ל- 7 שנים, את תקופת ההתיישנות על תביעות פיצוי בגין הפקעה (וכאמור, איני בדעה כי זה היה המצב), הרי לאחר כינון חוקי היסוד, הוסטו נקודות האיזון (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589), ודומה, כי יש לתת יתר משקל לזכות החוקתית של התובע, שלא יפגע קניינו ושלא תחסם דרכו לבית-המשפט. יג. היבט נוסף שהמסגרת החוקתית מביאה אל קדמת הבמה, הוא המידתיות. לפי עקרון זה, גם אם יש תכליות המצדיקות פגיעה בזכויות היסוד המוגנות, הרי שיש לבחור באמצעי מידתי לכך (סעיף 8 לחוק היסוד), ובפרט, באמצעי המשיג תכלית זו תוך פגיעה פחותה בזכות. כאמור, במקרה דנן, ניתן להצביע על מגוון של כלים, שיגנו על האינטרסים של הנתבע אל מול אובדן האפשרות לחסום את התביעה בטענת התיישנות. כך למשל, הוזכרה האפשרות כי הרשות המפקיעה תיזום את ההליך, בהתאם לאמור בסעיפים 9 ו16 לפקודת ההפקעות. דומה, כי אפשרות זו מאיינת את מרבית החששות שדיני ההתיישנות מנסים לתת עליהם מענה, אולם, לצד אפשרות זו, באותם מקרים קיצוניים, בהם, למשל, תתבע הרשות לשלם פיצוי לאחר זמן רב ביותר, בלא כל הצדקה, קיימים כלים נוספים, שיגנו, באופן מידתי יותר, על האינטרסים של הנתבע הנתבע, ובראש ובראשונה, האפשרות, שגם סעיף 27 לחוק ההתיישנות מכיר בה, לטעון כי התביעה נגועה בשיהוי. דברים ברוח זאת נפסקו גם על-ידי בית-המשפט העליון בפרשת תלמוד תורה: "השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי ... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע..." (שם, בע' 446) נהיר, כי הפגיעה הכרוכה בזכותו של התובע לקניינו ובזכותו לפנות לערכאות, לאור טענת השיהוי, פחותה משמעותית מהפגיעה לאור חסימת תביעתו האוטומטית, לאור התיישנותה, כפי שהמשיך וקבע בית-המשפט העליון בפרשת תלמוד תורה: "טענת התיישנות תביעה מכח הדין מקורה בהסדר סטטוטורי קשיח אשר, בהתקיים תנאיה אין היא מותירה שיקול דעת לבית המשפט אם להיענות לה או לדחותה. לא כך בטענת שיהוי. מקורו של השיהוי בדיני היושר ונהגו להחילו בענינים בהם נתבקש סעד מן היושר... רק מאוחר יותר הוחל השיהוי בתביעות לסעד מן הדין... מקורו ההסטורי של מוסד השיהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכח הדין מותירים לבית המשפט שיקול דעת להעריך באלו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש אותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי... השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור, ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין... במסגרת שיקול הדעת כאמור, ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ומאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במידרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים..." (שם, בע' 447-448) יד. לפיכך, דומה, כי האיזון המוצע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, בעודו נכון וראוי לגבי מרבית התביעות, אינו מאזן כהלכה בין זכויות היסוד המוגנות של התובע, לבין האינטרסים, הלגיטימיים כשלעצמם, של הנתבע ושל הציבור כולו. אכן, תקופת התיישנות בת 7 שנים אינה מאזנת כראוי בין השיקולים לכאן ולכאן, ואינה מתחשבת בכך, כי במקרה דנן, ההסדרים האחרים הקיימים, בין מכוח החקיקה (כמו סעיף 9 ו- 16 לפקודת הקרקעות), בין מכוח הפסיקה (כמו עקרון השיהוי, השימוש לרעה בהליכי משפט, או הנזק הראייתי) ובין מכוח המציאות (לפיה, ככל הנראה כמות התובעים שעילתם בנושא זה נולדה לפני שנים רבות, ועודם מעוניינים לתבוע, מועטה מאוד), מאפשרים הגנה נאותה על האינטרסים של הנתבע ושל הציבור, בעוד שהם אינם מהווים, מחסום כה חמור ובלתי עביר, לתובע במימוש זכויותיו החוקיות, כפי שמהווה תקופת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות. טו. הדיון עד כה התמקד בראש ובראשונה בדין הרצוי, אולם, בסופו של יום, בית-המשפט כפוף להוראות החוק (אלא כאשר דן הוא על תקפותן החוקתית של חוקים - דבר שכלל אינו רלוונטי במקרה דנן, ולו בשל פסקת שמירת הדינים שבחוק היסוד). לכן, לו לשון החוק היתה מחייבת מסקנה פרשנית אחת, הרי שהיה על השופט-הפרשן לקבלה, גם אם היא אינה מתיישבת עם הרצוי בעיניו. אולם, במקרה דנן, דומה, כי המסקנה המשפטית, לפיה תקופת התיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אינה חלה על תביעות לפיצוי על הפקעת מקרקעין, מתיישבת עם לשון החוק, ובפרט, עם סעיף 27 לחוק, הקובע כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה". לטעמי, כאמור, הפרשנות לפיה הוראות סעיפים 9 ו-16 לפקודה הם lex specialis, ובלשון סעיף 27 הלה הם "תקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר", היא פרשנות אפשרית. (ראו גם ז' יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל - תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקאי (1991) 500-501, הדן בנושא כחלק מהסדר התיישנות ספציפי). למעשה, גם בדברי ההסבר לחוק נאמרו דברים דומים: "יצויין כאן שתביעות בעניני הפקעות... אשר אופין שונה מכל סוגי יתר התביעות, אינן כלולות במסגרת החוק המוצע ובהן ישארו להבא תקופות ההתיישנות הקבועות בחוקים מיוחדים אלו (ראה סעיף 29)" (דברי ההסבר לחוק, בע' 284) סעיף 29 המוצע, הוא אביו של סעיף 27 לחוק, בו נאמר "הוראות חוק זה אינן גורעות מכל דין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה". עיננו הרואות, כי גם המחוקק התכוון בסעיף 29 זה לכך, שבדיני ההפקעות קיימים הסדרים נפרדים, שחוק ההתיישנות לא בא לשנותם. אמנם, סעיף 29 להצעה שוּנַה במקצת, במהלך הליכי החקיקה, עד שחוקק כסעיף 27 לחוק, אולם, אינני רואה בשינוי זה, משום הבעת רצונו של המחוקק להחיל את החוק גם על עניינים נוספים, ובהם הסדרי ההפקעה. סביר, כי כל שיש כאן הוא שינוי בניסוח, וכחיזוק לעניין, אפשר לראות בדבריו של יו"ר ועדת-המשנה של ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ ברוך אזניה, בעת שהציג את החוק לאישורו בקריאה שניה ושלישית בכנסת, בה מפורטים כל השינויים החשובים שהוכנסו בחוק בתהליך חקיקתו, ובהם לא מוזכר כל שינוי משמעותי שנעשה בהוראה זו (דברי הכנסת, כרך 26, עמ' 1617-1618). טז. לסיכום, קיימת אפשרות פרשנית לקבוע, כי תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בחוק ההתיישנות, לא תחול לגבי תביעה לפיצויים על הפקעת מקרקעין לפי פקודת ההפקעות. אפשרות פרשנית זו עדיפה, מאחר שהיא מעניקה הגנה טובה, מידתית וראויה יותר, לזכויות המוגנות של התובע, בעוד שהיא אינה פוגעת בצורה קשה באינטרסים הלגיטימיים של הנתבע, או של הציבור כולו. לפיכך, אני סבורה, שיש לבחור באפשרות פרשנית זו ולקבוע, כי תביעות לפיצויים בשל הפקעת מקרקעין לפי פקודת ההפקעות, אינן מתיישנות בהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. יז. לסיום נקודה זאת, ברצוני להצטרף לקולות שכבר נשמעו בנושא (ראו למשל בג"צ 2390/96, קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 695), ולקרוא למחוקק להסדיר את סוגיית הפקעת המקרקעין, באמצעות חקיקה מסודרת ומודרנית, שתחליף את הדין המנדטורי בנושא. הגם שבנושאים אחרים יש מאמץ לחקיקה מחודשת, שתחליף חקיקה ישראלית משנות ה-60 וה-70, הרי שנושא ההפקעות כלל לא נזכר בתזכיר הצעת חוק דיני ממונות (הידועה גם כהצעת הקודיפיקציה החדשה). דומה, כי נגזר עלינו להמשיך ולדון בנושא כה מהותי, הנלווה לזכות הקניין עצמה, בהתאם לפקודה, שזה מכבר חגגה את יום-הולדתה ה-60, אשר נולדה בנסיבות כה שונות ובסביבה משפטית כה נבדלת מזו של ימינו, על עקרונותיה ונוסחה הפתלתל. חבל שכך. כאמור, טוב יעשה המחוקק אם ייקח על עצמו את הסדרת הנושא באופן מקיף וכולל. דומה, כי הגיעה לכך כבר השעה. יח. מהכלל אל הפרט. במקרה דנן לא נטען, וממילא אף לא הוכח, כי תביעת התובע נגועה בשיהוי, בניצול לרעה של הליכי משפט, בחוסר תום לב, ו/או בנזק ראייתי שנגרם לנתבעת. למעשה, מבחינת מכלול חומר הראיות דומה, כי התובע, גם אם היה יכול לפעול ביתר זריזות, היה תם לב בפניותיו לרשויות, ובפרט, בשום שלב, לא יצר רושם, ולו לכאורי, כי הוא מוותר כל הכספים שלטענתו מגיעים לו בעקבות ההפקעה (וראו סעיפים 5-7 לתצהירו של מהנדס הנתבעת, וכן את סעיפים 16-19 לתצהיר התובע). לפיכך, יש לקבוע, כי התובענה לא התיישנה. 5. האם זכאי התובע לפיצוי מלא בגין ההפקעה א. כזכור, מהנכס שהיה מוחזק על-ידי התובע הופקעו, לצורך הרחבת דרך, 127 מ"ר, מתוך שטחו המלא בן 183 מ"ר, כאשר שטח החלקה, אשר הנכס הוא חלק ממנה, היה 1,045 מ"ר. מתוך שטחו של התובע הופקעו, לפיכך, כ-70%, בעוד שהפקעה זו מהווה פחות מ-30% מהחלקה. השאלה היא, האם בנסיבות העניין זכאי התובע לפיצויים מלאים. ב. המסגרת הנורמטיבית באופן, שהוא ייחודי לדין הישראלי (ראו ד' לוינסון-זמיר, פגיעות במקרקעין על-ידי רשויות התכנון (תשנ"ה) 147), מסייגת הוראת סעיף 20 לפקודת ההפקעות את העקרון הכללי, המחייב תשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, ובלשונו: "20. פיצויים על קרקע שנלקחה להרחבתן או לסלילתן של דרכים וכו' (1) בסעיף זה - ... (ב) המונח 'מגרש' פירושו כלל הקרקע שבבעלות אחת המהווה שטח אחד. (2) מקום שנרכשה כל קרקע לפי פקודה זו כדי להרחיב איזו דרך קיימת או חלק ממנה... יהיו הפיצויים המשתלמים לפי פקודה זו כפופים לשינויים הבאים, היינו - (א) מקום ששטח הקרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, אינו עולה על רבע כלל שטחו של המגרש, ואין שום בנינים, עצים או דברים אחרים מחוברים אל הקרקע שנלקחה, לא ישתלמו פיצויים, ואם מצויים בנינים, עצים או דברים אחרים כאלה כל שהם המחוברים כן, יופחתו הפיצויים בסכום העולה כדי שוויה של הקרקע בלבד הנכללת בחלק המגרש שנלקח; (ב) מקום ששטח קרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, עולה על רבע כלל- שטחו של המגרש, יופחתו הפיצויים בסכום שמתכונתו לערך הקרקע בלבד, הנכלל בחלק המגרש שנלקח, היא כמתכונת רבע כלל-שטחו של המגרש לכלל-שטח הקרקע, הנכלל בחלק המגרש שנלקח; (ג) למרות הוראותיהן של הפסקאות (א) ו-(ב) שלעיל, מותר לשר האוצר להעניק - לפי ראות עיניו, אם נקבע כדי הנחת דעתו, שהצמצומים שהוטלו בכל אחת מן הפסקאות ההן, יגרמו סבל - אותם פיצויים או פיצויים נוספים, שיראה אותם נכונים בהתחשב בכל נסיבות המקרה." (ההדגשות שלי - ר.מ.) סעיף 190 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") מוסיף את ההוראות הבאות: "190. ביצוע ההפקעה (א) במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה: (1) סעיף 20 לפקודה האמורה יחול גם על הפקעת מקרקעין לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות, ובכל מקום שמדובר באותו סעיף על 'רבע' יבוא 'ארבע עשיריות'; אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש; ... (5) הועדה המקומית תשלם מיד אותו חלק מהפיצויים שאינו שנוי במחלוקת;..." סעיף 5 לחוק המתקן קובע: "מקום שיש לשלם פיצויים מכוח הוראות חוק זה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, יבוא, לענין סעיף 20(2) (ב) לאותה פקודה, עשרים וחמישה אחוז למאה משטח החלקה המקורית במקום רבע מכלל שטחו של המגרש שנלקח". ג. בפרשת הולצמן פרש בית-המשפט העליון את סעיף 20(2)(ב) לפקודה וקבע, כי אם בוצעה הפקעה של חלקה שלמה, הרי שבעליה זכאי לפיצוי מלא. במקרה דנן, אין חולק, כי השטח שהופקע יועד לצורך הרחבת דרך קיימת, ועל כן, השאלה היא, אם הפקעה זו נכנסת תחת הסייג הקבוע בסעיף 20(2)(א) לפקודה, אם לאו. בנסיבות אלו, סעיף 5 לחוק המתקן, המדבר על סעיף 20(2)(ב) לפקודה אינו רלוונטי לעניננו וכך גם ההגדרות שבסעיף 1 לחוק המתקן, להן יש להזקק לצורך פרשנות סעיף 5 לחוק המתקן. ד. לטעמי, הפירוש המוצע של הנתבעת מרחיק לכת ומביא לתוצאה בלתי צודקת. כבר הבאתי לעיל מדברי בית-המשפט העליון בפרשת אבו דאיה, בו צוין, כי הפיצוי הוא אינהרנטי להפקעה. דברים ברורים לא פחות אמר בית-המשפט העליון גם בפרשת הולצמן: "פגיעה בקניין לצורכי ציבור הולמת בדרך-כלל את ערכי המדינה, והיא לתכלית ראויה. ברם כדי שפגיעה בקניין על-ידי הפקעת מקרקעין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, יש צורך בפיצוי הוגן ושווה ערך. בלא פיצוי כזה תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית בלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד. פגיעה בלתי שוויונית בזכות היא פגיעה במידה העולה על הנדרש ... תשלום פיצויים בשיעור הנופל מערך המקרקעין שהופקעו יהיה מוצדק רק אם עקב ההפקעה עולה ערך הרכוש שנותר בידי הבעלים או הם זוכים בהנאה שוות ערך אחרת. " (פרשת הולצמן, בע' 642, ההגדשות שלי - ר.מ.) לשיקולים נוספים למתן פיצוי מלא בגין הפקעה, המתמקדים גם ברצון להרתיע את הרשויות מהפקעת יתר, ראו, גם ר' אלתרמן, הפקעות קרקע לצורכי ציבור ללא תמורה לפי חוק התכנון והבנייה - לקראת הערכה מחדש, משפטים טו (תשמ"ה-תשמ"ו) 179. לא ניתן ליישב דברים אלו עם טיעונה של הנתבעת. מהתובע הופקע כמעט כל שטחו, ולמעשה, יתרת השטח שנותרה בידיו, כמעט אינה בעלת ערך (ראו בעמ' 4 ו- 6 לחוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט, מר יצחק ברמן (להלן: "השמאי ברמן")) ובוודאי, שערכה פחת במידה כזו, שלפי סייפת סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, אין להותירה בידיו. במצב זה, אין חולק, כי ערך הרכוש שנותר בידי התובע לא עלה בערכו באופן העשוי, ולו תיאורטית, לפצותו. לפנינו למעשה, מבחינה מעשית, הפקעה מלאה, של כל שטחו של התובע. בנסיבות אלו, חוש הצדק מתקומם, אל מול פירוש אשר יותיר את התובע בלא פיצוי (מלבד פיצוי על שווי המחוברים). למעשה, מן הבחינה העקרונית, המוסרית והחוקתית, לא נשמעה בפני כל הצדקה, ודומה כי אין כזו, כי התובע לא יזכה לפיצוי מלא בגין שווי חלקתו. ה. לאור הפירוש, הבלתי סביר לטעמי, שהציע ב"כ הנתבעת, התחלתי דווקא בטיעונים המצויים רובם ככולם במשפט הרצוי. אולם, גם במשפט המצוי, מעיון בנוסח החוק ובפסיקת בית-המשפט העליון, דומה, כי אין אחיזה לפירוש אותו מציע ב"כ הנתבעת. כך, בבג"צ 189/83 סלים בילדינגס בע"מ נ' עיריית ירושלים - הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (פ"ד לז(3) 215, 223) נפסק: "'מגרש' לפי הגדרתו בסעיף 20(1)(ב) לפקודה אינו זהה עם חלקת רישום, אלא 'כלל הקרקע שבבעלות אחת המהווה שטח אחד', וסעיף 190(א)(1) לחוק קובע, כי סעיף 20 לפקודה יחול גם במקרה זה." אכן, במקרה דנן, לשונה של הפקודה ברורה, והמגרש מוגדר כשטח אחד, בבעלות אחת. במקרה דנן, כפי שעולה גם מפורשות מחוות-דעתו של השמאי ברמן, לתובע היה שטח אחד מוגדר בבעלותו, שהיה יכול להיות יחידה כלכלית אחת (וראו גם בתחתית עמ' 8 לפרטיכל), בגודל של 183 מ"ר. לפיכך, כדי שיתקיים הסייג הקבוע בסעיף 20(2)(א) לפקודה, צריך ש"...שטח הקרקע שנלקח, והוא נכלל במגרש, אינו עולה על רבע כלל שטחו של המגרש,..." -המגרש האמור בסעיף זה, הוא אותם 183 מ"ר שהיו בבעלות התובע, וממנו נלקחו כ- 70%. לפיכך, הסייג הקבוע בסעיף קטן זה לא חל, ולתובע מגיעים פיצויים מלאים על שווי המגרש שהופקע ממנו. ו. בנסיבות אלו, השאלה אם מכתב מהנדס הנתבעת (מוצג ה'), מהווה הבטחה מחייבת של האחרונה, ומה משמעותו, אינם נחוצה לצורך ההכרעה בתובענה זאת, ולא אדרש לה. 6. גובה הפיצויים א. כאמור, התובע זכאי לפיצוי מלא, לפי שווי שטח הקרקע שהופקעה ממנו. בפני שתי חוות-דעת מומחה באשר לשווי זה. השמאי ברמן, המומחה מטעם בית-המשפט, העריך שווי זה ב- 40,930$ נכון לסוף שנת 1989, השווים בש"ח לסך של 79,810 ₪ לאותו מועד. יוסף קול (להלן: "קול"), המומחה מטעם התובע, העריך שווי זה ב-60,000$, נכון לחודש מאי 1998. אני מעדיפה את חוות-דעתו של השמאי ברמן, על פני חוות-דעתו של השמאי קול, מהטעמים הבאים: ראשית, המועד הנכון לשומת הנכס הוא, בהתאם לחוות-דעתו של השמאי ברמן, מועד ההפקעה ולא תשע שנים לאחר מכן (וראו ע"א 2405/91, 2912/93 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל, פ"ד נא(5) 23 (להלן: “פרשת הורוביץ"), 40-41, וכן אצל קמר, בע' 466-467). שנית, טיעונו של השמאי קול, לפיו אפשר ונפלה שגגה בחוות-דעתו של השמאי ברמן, מאחר שהאחרון לא לקח בחשבון רכיבים מסוימים, הרלוונטיים במיוחד למגזר הערבי (עמ' 23 לפרטיכל, ש' 12-19), אינו יכול להתקבל, לאור עדותו הברורה של השמאי ברמן בנושא (ראו למשל בעמ' 8-9 לפרטיכל). ושלישית, השמאי ברמן, הנו מומחה מטעם בית-המשפט, בעוד שהשמאי קול הוא מומחה מטעם התובע. לפיכך, החלטתי להעדיף את האמור בחוות-דעתו של השמאי ברמן ולקבוע, כי שווי הנכס, נכון למועד הפקעתו, היה 79,810 ₪. ב. בסעיף 23 לכתב-תביעתו פרט התובע את הסכומים אותם הוא עותר לקבל. ראשית, עתר הוא לכך שהקרן תהיה צמודה לערכה הדולרי, שנית, הוא לטענתו זכאי הוא ל"פיצוי בגין ירידת ערך הכסף ואי יכולת התובע לרכוש מקרקעין בשווי דומה לאלו שהופקעו", ושלישית, הוא עתר לפיצויים "עבור אי קבלת דמי שכירות", החל ממועד ההפקעה. דא עקא, כי לא ניתן לקבל כל עתירות אלו יחד, שכן, כל השלוש מפצות למעשה בגין אותו רכיב - הן "...אמורים לבטא את שווייה של הקרקע במנהרת-הזמן - למיום תפיסת החזקה בקרקע ועד ליום תשלום הפיצוי..." (פרשת הורוביץ, בע' 40). אכן, סעיף 13 לפקודה מאפשר קבלת פיצויים בגין דמי השכירות הראויים על הקרקע המופקעת, בעוד שסעיף 8 לחוק המתקן, מאפשר את הוספת תשלום ריבית והצמדה לקרן הפיצוי, אולם נהיר, כי במתן שני אלו יהיה משום פיצוי כפול, כפי שפסק גם בית-המשפט העליון: "ואמנם, כפי שראינו והסברנו, מציג הדין לפנינו שתי שיטות חלופיות לפיצוי בעלים שמקרקעיו הופקעו: זו שיטה שבפקודת ההפקעות וזו שיטה שבחוק המתקן. כל אחת משיטות אלו הולכת בדרכה שלה, בנויה היא על יסודותיה-שלה, וחלילה לנו מערב מין- בשאינו-מינו. שיטה ראשונה - זו שיטה ההפקעות גופה - מיוסדת על פיצוי בשווייה הנומינלי של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית או דמי חכירה אבודים בערך נומינלי (כשווייה של הקרקע משנה לשנה). זו הלכה שנקבעה וזה הדין. שיטה שניה - זו שיטה שלפי החוק המתקן - מיוסדת על פיצוי כשווייה הצמוד של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית וריבית צמודה (חלקית). הברירה באיזו דרך ילך היא לבעלים ... אך משבחר לילך בדרך אחת ולסופה זכה בפיצוי, שוב אין הוא מותר להסב פניו לאחור ולילך בדרך השניה אף-היא. זו הוראת סעיף 13 לחוק המתקן וכך מחייב הגיון הדברים. כל הדרכים מוליכות אל פיסגת-ההר, ומשהיגענו אל הפיסגה - בדרך זו או בדרך אחרת - תמה ונשלמה המלאכה." (פרשת הורוביץ, בע' 46) ובהמשך: "חד וחלק: מי שקיבל פיצויי-הפקעה לפי החוק המתקן, אינו זכאי להוסיף ולקבל פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים אף-הם. זו הוראת סעיף 13 לחוק המתקן, זה הגיון הדברים; זו ההלכה." (שם, בע' 48) ג. במקרה דנן לא הוכיח התובע את גובה דמי השכירות הראויים שהיה מקבל לאורך כל התקופה האמורה (מאז שנת 1989 ועד היום). אמנם, המומחים, ברמן וקול, העידו על דמי שכירות אלו, אולם, רק לגבי תקופה נקודתית (ברמן לגבי סוף שנת 1989 וקול לגבי חודש מאי 1998). המומחים לא נשאלו, וממילא לא השיבו, האם סכום זה היה צפוי להיות קבוע לאורך כל התקופה, ואם לאו - אלו שינויים היו צפויים בו לאורך השנים. משכך, תחת פסיקת פיצויים לפי סעיף 13 לפקודה, ישולמו לתובע תוספת הצמדה וריבית על הקרן האמורה, והכל בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק המתקן. 7. התוצאה א. הנתבעת תשלם לתובע סך של 79,810 ₪, בתוספת הפרשי הצצמדה וריבית בהתאם לסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד - 1964, החל מיום 31.12.89 (בהעדר מועד מדויק) ועד מועד התשלום בפועל. ב. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט (אגרת משפט ושכרו של השמאי ברמן) ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ש"ח, והכל בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. עורך דיןקרקעותמקרקעיןהפקעה