להלן פסק דין בנושא תביעת איסור השכרת דירות לנכי נפש: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעות של דיירים בשני בניני מגורים בעיר בני ברק, לאסור על נכי נפש להתגורר בדירות שכורות באותם בנינים. 2. התובעים בת.א. 167256/02 הם בעלי שבע מתוך שמונה דירות בבנין מגורים ברח' יחזקאל 11 בבני ברק. בבנין זה לא מתגוררים כיום נכי נפש. התובעים בת.א. 17299/03 הם הבעלים של שתי דירות מגורים בבנין מעורב המשמש למגורים ולמסחר, ברח' עקיבא 32 בני ברק. בבנין שש קומות, מתוכן שלוש קומות מסחריות הכוללות 14 חנויות, ושתי קומות מגורים, בהן ארבע דירות, מתוכן שתי דירות מושכרות כיום לנכי נפש. הנתבע 1 (להלן: "רייזמן") הוא מנהל עמותת מילתם, היא הנתבעת 3 (להלן: "מילתם"). מילתם עוסקת בהקמת מסגרת שיקומית תעסוקתית לאוכלוסיה החרדית המוגבלת מבחינה נפשית ובריאותית. בין השאר היא עוסקת בשיקום נכי נפש ושילובם בקהילה. הנתבעת 2 היא רעייתו של רייזמן. הנתבעת 4 היא ישיבה בה לומדים ועובדים נכי נפש המטופלים ע"י מילתם. 3. רייזמן ורעייתו הם הבעלים של דירת מגורים בבניין ברח' יחזקאל 11, בני ברק. דירה זו שימשה עד שנת 2002 למגוריהם. בשנת 2002 ביקשו רייזמן ורעייתו להשכיר את הדירה למילתם, על מנת שזו תשכיר אותה בשכירות משנה לנכי נפש. מדובר בנכי נפש המופנים למילתם ע"י משרד הבריאות לשם מציאת פתרונות דיור בקהילה. בפועל, השכרת הדירות לא יצאה עד היום אל הפועל, בשל צו מניעה זמני מיום 29.5.2002 שניתן לבקשת דיירי יחזקאל 11 בגדרו של תיק בש"א 111250/02 ע"י כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק. צו המניעה הזמני אוסר על רייזמן ורעייתו להשכיר את הדירה ברח' יחזקאל 11 לנכי נפש. בנוסף, רייזמן ורעייתו הם הבעלים של שתי דירות בבנין ברח' עקיבא 32, בני ברק, אותן רכשו בחודש פברואר 1997. בחודש אפריל 1997 שכרה מילתם את הדירות, ומאותו מועד ואילך מתגוררים בכל דירה שישה נכי נפש, ובסך הכל, שניים עשר נכי נפש בבנין. 4. בגדרו של ת.א. 167256/02 (להלן: "התביעה הראשונה"), עותרים דיירי הבנין ברח' יחזקאל 11 לצו מניעה קבוע האוסר על רייזמן ורעייתו להקים בדירתם בבנין הוסטל "לחוסים ומטפלים". בגדרו של ת.א. 17299/03 (להלן: "התביעה השניה"), עותרים דיירי הבנין ברח' עקיבא 32 לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להמשיך ולהשכיר את הדירות ברח' עקיבא 32 ל"חוסים" המצויים שם בפועל. כמו כן, מבוקש פיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת יונה לוי, בשל שהותם של ה"חוסים" בבנין, ופיצויי עוגמת נפש לה ולזוג התובעים הנוסף המתגורר בבנין. כפי שנראה להלן, המינוח "חוסים" אינו המינוח הנכון לנכי הנפש. החקיקה הרלבנטית 5. אין חולק כי אנשים עם מוגבלויות, ונכי נפש בתוכם, זכאים להגנה על כבודם וחירותם, תוך השתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים. אדם עם מוגבלות, ככל אדם אחר, זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו, על פי רצונו והעדפותיו, לרבות לגבי מקום מגוריו. עקרון זה קיבל ביטוי סטטוטורי בשנת 1998 במסגרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק השוויון"). ס' 1 לחוק השוויון, שכותרו "עקרון יסוד", קובע: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות." ס' 2 לחוק השוויון, מגדיר את מטרתו של החוק: "חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו." 6. בשנת 2000 נחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס - 2000 (להלן: "חוק השיקום"). חוק השיקום שם לו למטרה: "... לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו." החוק הנהיג את הקמתן של ועדות שיקום אזוריות, הפועלות מטעם משרד הבריאות, ותפקידן לבחון את זכאותם של נכי נפש הפונים אליהן, להכלל בתוכנית שיקום, ולקבוע להם תוכנית שיקום על פי סל של שירותים הכלולים בסל שיקום. נכה נפש הוא תושב ישראל הסובל מהפרעה נפשית. הפניה אל ועדות השיקום מותרת לנכה נפש שמלאו לו 18 שנה, הסובל מנכות רפואית בשל הפרעה נפשית. הפנייה חייבת להיות מלווה בחוות דעת מקצועית של פסיכיאטר הקובעת כי מבקש השיקום זקוק, עקב נכות זו, לשירותי שיקום (ס' 3(א) לחוק השיקום). התוספת לחוק השיקום מגדירה את סל השיקום. לעניננו רלבנטי החלק העוסק בתחום הדיור, ובו נקבע כי סל השיקום כולל, בין השאר, סיוע בהפניה ובמימון של שירותי ליווי, הכשרה והשגחה במסגרת מגורים עצמאית ומוגנת של סוגי הדיור האלה: (א) דיור עצמאי - ליווי עובד סמך מקצועי או חונך; (ב) דיור לוויין - ביקורי בית, יום עד יומיים בשבוע; (ג) דיור מוגן - ביקורי בית, שלושה עד חמישה ימים בשבוע; (ד) דיור מוגן מתוגבר - ביקורי בית, שישה עד שבעה ימים בשבוע; (ה) הוסטלים לסוגיהם השונים. כמו כן, סל השיקום כולל סיוע בשכר דירה במסגרות הדיור השונות. נציין בהקשר זה כי הדיור ברח' עקיבא 32 הוא דיור מוגן מתוגבר. הדיור המתוכנן לרח' יחזקאל 11 הוא דיור לוויין (ראה תצהיריהם של רייזמן ושל פרומי גוטליב מטעם הנתבעים). 7. כהשלמה לחוק השיקום וכפועל יוצא מעקרונות היסוד שלו, תוקן במסגרת תיקון תשס"ב משנת 2002, ס' 63א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון"), שכותרתו "מעונות לחוסים". הסעיף, בנוסחו מאז תיקון תשס"ב, קובע: "יועדה בתכנית מיתאר או בתכנית מפורטת קרקע למטרת מגורים, יראו ייעוד כאמור כאילו הוא כולל גם היתר למגורי חוסים שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור במעון או למגורי נכי נפש שמשרד הבריאות אישר להם לגור במסגרת מגורים עצמאית או מוגנת, ובלבד שבבנין מגורים מאוכלס לא יגורו יותר מששה חוסים; הגבלה זו לא תחול לגבי בנין מגורים שאינו מאוכלס; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מסמכותה של ועדה מקומית לכלול בתכנית מיתאר או בתכנית מפורטת, קרקע שיועדה בתכניות כאמור למטרת מוסדות, מעונות או טיפול בנזקקים, בכל מספר שהוא." בתוספת החמישית לחוק התכנון מוגדרים סוגי הדיור לנכי הנפש והם דיור עצמאי; דיור לוויין; דיור מוגן; דיור מוגן מתוגבר והוסטלים לסוגיהם השונים. סוג המגורים נגזר מחומרת ההפרעה הנפשית של נכה הנפש, ומידת הצורך בסיוע חיצוני ובפיקוח על מגוריו בקהילה. על תכליתו של התיקון ניתן להסיק מדברים שנאמרו בקשר לתיקון אחר בחוק התכנון: "תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של פרק ה'1 בחוק התכנון והבניה והתוספת השניה לתקנות, הקובעים סידורים מיוחדים לנכים, נלמדת מהגיונם של דברים, מסוג ההסדר, ומהערכים החוקתיים. במרכזם של ערכים אלה עומד כבודו של הנכה כאדם והשיוויון בינו לבין שאר בני האדם. ברמת ההפשטה העליונה ניתן לקבוע כי תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה. מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים. היא נועדה להגשים את הערך המרכזי של השיוויון בכל הנוגע לנכה. היא נועדה להעניק לנכה שיוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי תלות. היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על ידי הבטחת שיוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים." (בג"צ 7081/93 שחר בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות" פ"ד נ(1), 19 ,עמ' 25-26). טענות הצדדים 8. התובעים מעלים שלל טענות עובדתיות ומשפטיות לביסוס תביעותיהם, ואלה תמציתן: (א) עד לתיקון תשס"ב של חוק התכנון לא ניתן היה לאכלס נכי נפש בדירות, להבדיל מנכי גוף. על כן, איכלוס נכי הנפש בדירות ברח' עקיבא 32, שראשיתו משנת 1997, היה שלא כחוק. (ב) גם לאחר תיקון תשס"ב לחוק התכנון, המשיכו הנתבעים לנהוג בניגוד לו, שכן השכירו את הדירות ברח' עקיבא לשניים עשר נכי נפש בו זמנית, מעל למיכסה של שישה חוסים המותרת לפי חוק התכנון. (ג) לא ניתן להשכיר את הדירות אפילו לשישה נכי נפש בלבד, שכן חוק התכנון מתנה זאת בהמצאת אישורים והיתרים מרשויות שונות הנוגעות בדבר, היתרים שלא קיימים בפועל. לנתבעים אין רשיון מטעם משרד הבריאות או העיריה לשכן את נכי הנפש בדירות. על כן, הנתבעים מפירים חובה חקוקה. (ד) שיכון נכי הנפש בדירות פוגע באיכות חיי התובעים בבנין ברח' עקיבא 32, רומס את זכותם הבסיסית לקנין, למדור שלו, לפרטיות, להנאה מאיכות מגוריהם וכו'. זאת, משום שנכי הנפש מתנהגים באופן טורדני, עושים צרכיהם במעלית, מתדפקים על דלתם של התובעים בבקשות שונות ומשונות, מרעישים בשעות הלילה והבוקר, ועוד כהנה וכהנה הפרעות למנוחתם של התובעים. (ה) נכי הנפש המתגוררים ברח' עקיבא 32, ואלה שיש כוונה לשכן בדירה ברח' יחזקאל 11, מסכנים את התובעים שכן מדובר בחולים פסיכיאטריים אשר שניים מתוכם הואשמו והורשעו במעשים מגונים בנשים ובילדים. גם המדריך של נכי הנפש, דוד אדרי, הואשם במעשים מגונים בנשים ויש לו עבר פלילי. (ו) המשך מגוריהם של נכי הנפש בשכנות לתובעים פוגע גם ברווחתם של נכי הנפש עצמם, שכן עדיף להם להתגורר במקום בו הם רצויים. ניתן למצוא עבורם פתרון דיור אחר, למשל, בבנין בו מתגוררים רייזמן ורעייתו. הנהנים היחידים ממצבם של נכי הנפש הם רייזמן ורעייתו, המשלשלים לכיסם את דמי השכירות המופרזים שמשלמים נכי הנפש, עושים ברכוש מילתם כבשלהם, מממנים מכספיה את הוצאותיהם הפרטיות ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. (ז) מגוריהם של נכי הנפש בדירות ברח' עקיבא 32 גרמו לתובעת יונה לוי החמרה במצבה הבריאותי עד כדי גרימת נכות תפקודית, בגינה יש לפצותה, הן עבור נזקים מיוחדים והן עבור נזקים כלליים. גם התובעים האחרים ברח' עקיבא 32 זכאים לפיצוי בגין כאב וסבל, עוגמת נפש, צער ובושה. 9. הנתבעים מעלים להגנתם את הטענות הבאות: (א) קיים מעשה בית דין לגבי התובעת יונה לוי, משום שבעלה, משה לוי, הגיש תביעה דומה בבית דין צדק של העדה החרדית, התביעה הוכרעה ופסק הדין אושר בהליך של אישור פסק בורר. אמנם, יונה לוי לא היתה צד באותו הליך, אך בעלה משה פעל מטעמה, ועל כן אף היא מנועה מלתבוע כיום. (ב) אין כל מניעה לשכן יותר משישה נכי נפש בבנין ברח' עקיבא 32, שכן ההגבלה בס' 63א' לחוק התכנון מתייחסת לבנין המיועד למגורים בלבד, ואילו אנו עסקינן בבנין שיעודו מעורב- מגורים ומסחר גם יחד. (ג) אין בסיס לתביעת דיירי הבנין ברח' יחזקאל 11, משום שהם מתנגדים לאיכלוסם של בני אדם שמעולם לא פגשו, ואין הם יכולים לדעת מראש כיצד יתנהגו. על כן, אין מקום לצאת מתוך הנחה או דעה קדומה כי המשתכנים יהוו מטרד לשכניהם. בשונה מהדיור ברח' עקיבא 32, שהוא דיור מוגן מתוגבר, הדירות ברח' יחזקאל 11 מיועדות לדיור לוויין, קרי, דיור עצמאי של נכי נפש בדרגת עצמאות גבוהה יותר משל נכי הנפש המתגוררים ברח' עקיבא 32. (ד) אין כל יריבות בין התובעים לנתבעים. מן הראוי היה שהתביעה תוגש נגד נכי הנפש עצמם, בתור מי ששכרו את הדירות ברח' עקיבא 32 בשכירות משנה ממילתם. (ה) דיירי הבנין ברח' עקיבא 32 מנועים מלתבוע, לנוכח השיהוי רב בתביעתם, שהוגשה רק בחודש פברואר 2003, כחמש שנים לאחר שהדירות הושכרו לנכי הנפש. כמו כן, התובעים סוזן ואליהו זיקרי רכשו את דירתם בבנין שנתיים לאחר שהדירות הושכרו לנכי הנפש, כך שזיקרי ידעו היטב על קיומם בעת שרכשו את דירתם. (ו) מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעים, שכן אם תתקבל התביעה, נכי הנפש עלולים למצוא את עצמם ברחובות, בניגוד לכוונת המחוקק. (ז) אין כל פסול בהתנהגותם של נכי הנפש, שאינם מטרידים את שכניהם ורובם שוהים בדירות רק לצורך לינה, בין השעות 20:00 ל- 08:00 בבוקר שלמחרת, עת הם יוצאים לעבודה במפעלי תעסוקה מוגנים. דוד אדרי לא שימש כמדריך של נכי הנפש ומכל מקום, הוא הורחק מהמקום לבקשת השכנים. לא הוכח כי הוגש נגדו כתב אישום ומדובר בדברי רכילות גרידא. באשר לנכה הנפש א"ר (מפאת צנעת הפרט, לא יובא שמו המלא בגוף פסק הדין), מדובר בארוע מלפני 12 שנה, ואין כל ראיה כי הוגש נגדו כתב אישום. (ח) אין כל הצדקה לפצות את יונה לוי, גם אם אינה מרוצה מנוכחות נכי הנפש בבנין. לא הוכח שיעורו של הנזק הנטען על ידה. לא הוכחו הוצאות רפואיות ולא הוכח הפסד השתכרות. טענת מעשה בית דין 10. משה לוי, בעלה של התובעת יונה לוי, זכה באופן חלקי בתביעה שהגיש נגד רייזמן בבית דין צדק של העדה החרדית. בפסק דינו של בית דין זה משנת תשנ"ט, נקבע שיש להפסיק את פעילות הנתבעת 4 בבנין במשך שעות היום (ראה מוצג נ/3). אין בפסק הדין כל התייחסות למגורים של נכי הנפש בדירות. יצויין כי עד לפסק הדין של בית דין צדק, הפעילה הנתבעת 4 מפעל בתוך הדירות, אך בעקבות פסק הדין היא חדלה מעשות כן, והדירות משמשות למגורים בלבד. אין בידי לקבל את הטענה כאילו גב' לוי מנועה מלתבוע, רק משום שבעלה הגיש תביעה בבית דין צדק. זכות התביעה היא זכות אישית, העומדת לכל אדם בפני עצמו, ואין הוא כבול למעשיו או מחדליו של בן זוגו. על כן, העובדה שהבעל הגיש תביעה בבית דין צדק, אינה שוללת את זכותה של האישה להגיש תביעה משל עצמה, בבית משפט זה. זאת ועוד, לא הוכח בפניי כי פסק דינו של בית דין צדק אכן אושר בהליך של אישור פסק בורר. מדובר בענין עובדתי שאותו צריך היה להוכיח בראיות ממש, כגון, הצגת פסק הדין המאשר את פסק הדין של בית דין צדק, דבר שלא נעשה. לכך יש להוסיף שפסק דינו הסופי של בית דין צדק (מוצג נ/3) עסק אך ורק במקטע שאינו נוגע לעניננו: איסור על פעילותה של הנתבעת 4 בבנין. אין למצוא בו כל התייחסות לשאלת המגורים של נכי הנפש בבנין (התייחסות שהופיעה רק בפסק הדין הזמני מוצג נ/2). טענת השיהוי 11. אינני מקבל את טענת הנתבעים כאילו התביעה של דיירי רח' עקיבא 32 נגועה בשיהוי. אכן, חלפו למעלה מחמש שנים מאז אוכלסו הדירות בנכי נפש ועד שהוגשה התביעה, אך אם אכן מדובר בעוולה נזיקית שמבצעים הנתבעים, הרי שמדובר בעוולה נמשכת ומתחדשת מידי יום ביומו, באופן שמצמיח לתובעים מידי יום מחדש את עילת תביעתם. איכלוס נכי הנפש ברח' עקיבא 32 לפני שנת 2002 12. התובעים טוענים כי עד לתיקון חוק התכנון בשנת 2002 לא ניתן היה לשכן נכי נפש בדירות, להבדיל מחוסים הלוקים בגופם או בשכלם; זאת, משום שקודם לתיקון תשס"ב לא התייחס ס' 63א' לחוק התכנון לנכי נפש. על כן, איכלוסם של נכי הנפש בדירות ברח' עקיבא 32, שראשיתו משנת 1997, היה שלא כחוק. 13. אין לי צורך לדון בטענה זו, לנוכח העובדה שכאשר עסקינן בתביעה לצו מניעה או צו עשה, מן הראוי לבחון את המצב החוקי בעת הגשת התביעה, וחשוב מכך, בעת מתן פסק הדין. במקרה דנן, תביעתם של דיירי עקיבא 32 הוגשה רק בשנת 2003. אין כל טעם, תכלית או הגיון, לבחון את המצב המשפטי שאינו רלבנטי עוד, לא בעת שהוגשה התביעה ובוודאי שלא כיום. מהו המספר המותר של נכי נפש בבנין 14. הנתבעים טוענים כי הוראת ס' 63א' לחוק התכנון, המגבילה את מספר נכי הנפש לשישה בלבד בבנין מגורים מאוכלס, אינה חלה על הבנין ברח' עקיבא 32, בהיותו בנין בעל יעוד מעורב- מסחר ומגורים. 15. טענה זו אינה מקובלת עליי, ויש בה משום עיקום הכתוב בס' 63א' לחוק התכנון. החוק מבחין בין בנין מגורים מאוכלס ובנין מגורים לא מאוכלס. זו ההבחנה הרלבנטית היחידה. העובדה שהבנין משמש בחלקו ואף ברובו גם למסחר, אינה שוללת את אופיו כבנין מגורים באותן קומות המשמשות למגורים, ועל כן, אין היא רלבנטית לצורך יישומו של ס' 63א'. לצורך יישומו של ס' 63א' יש לבחון איפוא האם הבנין מיועד גם למגורים, ולאו דווקא רק למגורים. הרי השימוש שעושים נכי הנפש בבנין הוא שימוש למגורים, ולא שימוש למסחר. על כן, העובדה שלבנין גם שימוש מסחרי, אינה משחררת אותו מהמגבלה של מגורי שישה חוסים בלבד. הגבלת מספר החוסים, כמצוות ס' 63א' לחוק, נועדה להתחשב בדיירים שהבין משמש להם למגורים, גם אם חלקו הארי משמש למסחר. 16. אין חולק כי מילתם השכירה את הדירות ברח' עקיבא 32 לשניים עשר נכי נפש המתגוררים בהן בו זמנית (ראה למשל הודאתו של רייזמן, בע' 22 לפרוטוקול ישיבת 19.10.2004). בעשותה כן, היא הפרה בריש גליי את הוראת ס' 63א' לחוק התכנון. על כן, דיירי רח' עקיבא 32, התובעים בת.א. 17299/03, זכאים לצו מניעה קבוע האוסר על רייזמן, רעייתו ומילתם, להשכיר את הדירות ליותר משישה נכי נפש; כפועל יוצא, עליהם לסיים בהקדם האפשרי את חוזי השכירות עם אותם נכי הנפש המתגוררים כיום בבנין מעבר למספר המותר. טענת הנתבעים כי נכי הנפש עלולים למצוא את עצמם ברחוב, אינה טענה. שומה היה על הנתבעים לקיים אחר הוראות ס' 63א' לחוק התכנון, ככתבן וכלשונן, ועל כן, עליהם מוטלת האחריות למצוא כעת פתרון דיור לאותם נכי נפש שייאלצו להתגורר במקום אחר. 17. במאמר מוסגר יצויין כי המגבלה בס' 63א'(א) לחוק התכנון מתייחסת לכאורה אך ורק למספר החוסים, ולא למספר נכי הנפש, כאשר המחוקק הבחין בין החוסים לבין נכי הנפש, כעולה מסעיף 63א'(ב) לחוק התכנון. כך למשל, חוסים מצויים תחת סמכות משרד העבודה והרווחה, לעומת נכי נפש, המצויים בטיפולו ותחת סמכותו של משרד הבריאות. עשוייה היתה איפוא להיטען הטענה, כי בשונה מהמגבלה החוקית על מספר החוסים, אין כל מגבלה על מספרם של נכי הנפש היכולים להתגורר בבנין; אלא שטענה כזו לא הועלתה מפי הנתבעים, וממילא אין צורך שאדון בטענה שלא הועלתה. אציין כי הנתבעים עצמם אינם מבחינים בסיכומיהם בין המונח "חוסה" לבין המונח "נכה נפש", והם מכנים את נכי הנפש במונח "חוסים", שאינו המונח החוקי הנכון. זאת ועוד, לעיצומו של ענין, דומה שפירוש תכליתי של ס' 63א'(א) לחוק התכנון מביא למסקנה שאותה מגבלה על מספרם של חוסים בבנין- שישה במספר, צריכה לחול על מספרם המקסימלי של נכי נפש בבניין, וכי העדר התייחסות לנכי נפש בהקשר של הגבלת מספרם בבנין, אינה אלא השמטה מקרית של המחוקק, ולא כוונת מכוון. מגבלה כזו מאזנת בין עקרון השויון וזכותם של נכי הנפש להתגורר בקהילה מחד, לבין האינטרס הפרטני של הדיירים האחרים בבנין, המעדיפים שלא יתגוררו בבנין נכי נפש, מאידך. האם לנתבעים אישורים מתאימים לצורך ההשכרה 18. התובעים טוענים כי לא ניתן להשכיר את הדירות ברח' עקיבא 32 אפילו לשישה נכי נפש בלבד, שכן חוק התכנון מתנה זאת בהמצאת אישורים והיתרים מרשויות שונות הנוגעות בדבר, היתרים שלא קיימים בפועל. לטענתם, לנתבעים אין רשיון מטעם משרד הבריאות או העיריה לשכן את נכי הנפש בדירות. על כן, הנתבעים מפירים חובה חקוקה. 19. אין בידי לקבל טענה זו. ס' 63א'(א) לחוק התכנון מתנה את האיכלוס באישור אחד בלבד, והוא אישורו של משרד הבריאות. גם אישור זה אינו צריך להינתן לעמותה המשכנת, קרי, למילתם, אלא לנכי הנפש עצמם, כעולה מלשון החוק, המתייחס ל"נכי נפש שמשרד הבריאות אישר להם לגור במסגרת מגורים עצמאית או מוגנת". 20. במקרה דנן אין ספק שנכי הנפש המתגוררים בבנין ברח' עקיבא 32 קיבלו את אישורו של משרד הבריאות לכך. הדברים עולים בברור מעצם הפנייתם של נכי הנפש, על ידי משרד הבריאות, אל מילתם, כנאמר בתצהירו של רייזמן. הממונה על השיקום בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, מר יחיאל שרשבסקי, אף אישר במכתבו שצורף כנספח ד' לתצהירו של רייזמן, כי: "ברצוני להבהיר כי משרד הבריאות קונה מהעמותה שרותי דיור מוגן עבור אנשים עם נכות נפשית, המופנים לעמותה ע"י ועדות השיקום האזוריות של משרד הבריאות, בהתאם לחוק שיקום נכי נפש בקהילה תש"ס. השרות נמצא בפיקוח של משרד הבריאות. לאור הנ"ל חל על דיירים אלו תקון מס' 61 לחוק התכנון והבניה שפורסם בספר החוקים בתאריך ח' בניסן התשס"ב". כעולה מהוראותיו של חוק השיקום, ועדות השיקום האזוריות פועלות מטעם משרד הבריאות, בוחנות את זכאותו של נכה נפש הפונה אליהן להכלל בתוכנית שיקום, בהתבסס בין השאר חוות דעתו של פסיכיאטר, וקובעות את סל השיקום הפרטני, בגדרו מופנה נכה הנפש לדיור בקהילה. 21. התובעים לא הראו מכח מה נדרש לנתבעים אישור של עירית בני ברק לצורך איכלוס נכי הנפש בדירות. לא די לענין זה בהעלאת טענה סתמית, מבלי להראות את המקור הסטטוטורי לקיומה. טענות בדבר מטרד 22. דיירי רח' עקיבא 32 טוענים כי איכלוס הדירות בנכי נפש פוגע באיכות חייהם, רומס את זכותם הבסיסית לקנין, למדור שלו, לפרטיות, להנאה מאיכות מגוריהם וכו'. זאת, משום שנכי הנפש מתנהגים באופן טורדני, עושים צרכיהם במעלית, מתדפקים על דלתם בבקשות שונות ומשונות, מרעישים בשעות הלילה והבוקר, ועוד כהנה וכהנה הפרעות למנוחתם של התובעים. 23. מקובל עלי כי עצם עובדת היותו של אדם נכה נפש, אינה מקנה לו זכויות ייתר לעומת אדם אחר המתגורר בבנין. כשם שאדם בריא בנפשו אינו רשאי להטריד את שכניו, להרעיש בשעות המנוחה, לעשות את צרכיו במעלית ושאר מרעין בישין, כך לנכה נפש אסור לנהוג כך. עם זאת, נכי הנפש, כמו כל בני האדם, אינם עשויים מעור אחד. לא ניתן להטיל דופי בקבוצה של שניים עשר איש, בלא הבחנה, רק בשל מעשיהם של אחד או שניים מהם, שהתובעים אינם מציינים את שמם. אין כל סיבה או הצדקה להעניש את הרבים בגין חטאם של יחידים. אין לפגוע בזכויותיו של נכה נפש רק בשל מעשי הטרדה שמבצע שותפו לדירה. התובעים לא טרחו להבחין בין נכי הנפש המתגוררים בבנין. הם גם לא טרחו לצרף אותם כנתבעים, דבר אלמנטרי שצריך היה לעשות, הואיל ומדובר בראש ובראשונה בעניינם של נכי הנפש המתגוררים בבנין. אין כל ראייה או טענה כי מדובר בפסולי דין. אין כל ראייה או טענה כי מדובר באנשים שמונה להם אפוטרופוס. על כן, כאשר מדובר בתביעה בגין מטרד, צריך התובע להיכבד ולציין את זהותו של המטריד הבודד, ולצרפו כנתבע נוסף, דבר שלא נעשה. 24. לעיצומו של ענין, הוכח בפניי כי קודם להגשת התביעות היו מעת לעת תופעות חריגות מצידם של מי מבין נכי הנפש, כגון אדם שדפק על דלת דירתה של גב' לוי בעוצמה רבה במשך דקות ארוכות, והותיר סימני דם על הדלת, או נכי נפש שהתדפקו על דלתה בבקשה לקבל מאכלים מסויימים, או נכי נפש שהתקוטטו זה עם זה או עם מי מבין ילדי או נכדי השכנים. עם זאת, קיימת הגזמה רבה, מגמתיות וגם מיחזור טענות ישנות בתיאור "מעלליהם" של נכי הנפש. כך למשל, נטען כי הם גוררים רהיטים בכל שעות היממה, כאשר הלכה למעשה, רובם שוהה בדירות רק בשעות הלילה, שכן הם עובדים בשעות היום; נטען כי הם מלכלכים את השטחים הציבוריים בבנין, אך אין כל ראייה כי דווקא בהם המעל, ולא למשל בעוברי אורח הפוקדים את המקום (מדובר גם בשטחים מסחריים); נטען לעשיית צרכים במדרגות הבנין ובמעלית, אך שוב, אין כל עדות ראייה בענין זה, ומי לידינו יתקע שלא היו אלה עוברי אורח המסתובבים במקום בשל אופיו המסחרי. מכל מקום, מילתם פינתה מהדירות את נכה הנפש שלגביו הועלתה הטענה של עשיית צרכים (ע' 50 לפרוטוקול); נטען כי נכי הנפש עולים במעלית ללא הפסק, לוחצים על כל כפתורי המעלית, מצלצלים באינטרקום למטרות הטרדה וכו'. גם כאן, איני משוכנע כי תופעות אלה, ככל שאכן קיימות, הן מעשה ידיהם של נכי הנפש או מי מהם, להבדיל ממעשי משובה של ילדים עוברי אורח; הטענה בדבר השלכת בדלי סיגריות אינה יכולה להתקבל, משום שמילתם אינם משכנת בבנין נכי נפש מעשנים (ראה עדויות בע' 42 ו- 50 לפרוטוקול מיום 10.2.2005). התובעים אינם טורחים לפרט את שמו של מי שמעולל את כל הדברים הללו, מתוך הנחה- שאינה יכולה להתקבל- כאילו כל נכי הנפש מעורבים במעשי ההטרדה. דעות קדומות נגד אוכלוסיה מסויימת אינן יכולות להוות תחליף ראוי לראיות של ממש. כמו כן, התרשמתי כי מדובר במיחזור של טענות מן התקופה שקדמה לתביעות, כאשר התובעים אינם מציינים מועדים בהם התרחשו ההטרדות. כך למשל, עיון בטיוטת כתב התביעה שניסח עו"ד סטרנס בחודש אוגוסט 2001, בעקבות פנייתה של גב' לוי אליו בשנת 1999, מגלה טענות זהות לאלה הנטענות בתצהירי התובעים כיום. תצהירה של מרים בבי שהעידה מטעם התובעים התייחס בעיקר לנכי נפש שהתגוררו בבנין ברח' עקיבא 30, ואין המדובר בנכי הנפש המתגוררים ברח' עקיבא 32. 25. מובן כי אם אכן נכה נפש מסויים מטריד את שכניו, ניתן להגיש נגדו תביעה אישית בעילה של מטרד, תוך צירוף מילתם כנתבעת נוספת. ניתן גם להביא את הענין בפני נציגי מילתם, ואם הדבר אינו מסתייע, ראוי אף לפנות בתלונה אל ועדת השיקום שהפנתה את אותו נכה נפש לדיור בקהילה, על מנת שתשקול פעם נוספת האם אכן ניתן לשלבו בדיור בקהילה. 26. התרשמתי כי לכל הפחות מאז הוגשו התביעות, נציגי מילתם קשובים לפניות התובעים, וכאשר תלונות נמצאו מוצדקות, הופסקו מגוריהם של שני נכי נפש בבנין (ראה עדותה של העובדת הסוציאלית פרומי גוטליב, בע' 50 לפרוטוקול מיום 10.2.2005; ראה עדותה של אם הבית יוכבד קרישבסקי בע' 41 ו-44 לפרוטוקול מיום 10.2.2005; ראה גם עדותו של משה לוי, בע' 6 לפרוטוקול מיום 19.2.2004). 27. עוד התרשמתי כי בשנים האחרונות חל שיפור רב בהתנהגותם של נכי הנפש המתגוררים בבנין. משה לוי, בעלה של התובעת יונה לוי, הודה: "כיום בדירה זה שנת הצגה מכיוון שהתחלנו בהליכים משפטיים." (בע' 4 לפרוטוקול מיום 19.2.2004) "המצב בשנה האחרונה, כפי שאמרתי קודם בשביל "ההצגה". הם עושים הכל שיהיה פחות רעש בגלל התביעה הנוכחית כאן". (ע' 7 לפרוטוקול מיום 19.2.2004). התובעים סבורים כי מדובר ב"תרגיל" לצרכי המשפט, אך גם אם מדובר ב"תרגיל" (ואינני סבור כי "תרגיל" שכזה יכול היה להימשך זמן כה רב), הרי מה שקובע הוא המצב בהווה, בו למעשה פסקו תלונות התובעים בדבר הטרדה מצד נכי הנפש. 28. התובעים טוענים, ובצדק, כי העובדת הסוציאלית פרומי גוטליב החלה לעבוד במילתם רק בחודש ינואר 2003 (ע' 50 לפרוטוקול) ועל כן אין היא יכולה להעיד על ההתרחשויות בבנין שקדמו לתחילת העסקתה. עם זאת, אנו מצויים כעת במחצית שנת 2005, ושומה על בית המשפט לבחון קיומו של מטרד בהווה או בעת האחרונה, ולא קיומם של מטרדים שהיו וחלפו. לצורך כך אין כל פגם בעדותה של מי שמלווה את נכי הנפש המתגוררים בבנין במרוצת השנתיים וחצי האחרונות. טענות בדבר מסוכנותם של נכי נפש 29. התובעים טוענים כי נכי הנפש המתגוררים ברח' עקיבא 32, ואלה שיש כוונה לשכן בדירה ברח' יחזקאל 11, מסכנים אותם, שכן מדובר בחולים פסיכיאטריים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שניים מתוכם אף הואשמו והורשעו במעשים מגונים בנשים ובילדים. גם המדריך של נכי הנפש, דוד אדרי, הואשם במעשים מגונים בנשים ויש לו עבר פלילי. 30. אין בידי לקבל טענות אלה. נכי הנפש המתגורים ברח' עקיבא 32 לא הגיעו כך סתם מהרחוב, אלא הופנו לדיור על ידי ועדות השיקום של משרד הבריאות. חזקה על הועדות כי לא היו מפנות למגורים בקהילה חולה נפש המסוכן לסביבתו. קבלת עמדתם של התובעים, כאילו נכה נפש באשר הוא, מסוכן לשלום הציבור, עומדת בסתירה גמורה לחוק השיקום, שהכיר מפורשות בזכותם של נכי נפש להתגורר בקהילה, בכפוף לפיקוח של ועדות השיקום מטעם משרד הבריאות. כעולה מעדותה של העובדת הסוציאלית פרומי גוטליב, נכי הנפש המתגוררים בבנין נמצאים במעקב של מרפאת תל השומר, והעובדים הסוציאליים של מילתם שומרים על קשר רצוף וקבוע עם פסיכיאטרים, ועוקבים יחדיו אחר מצבם של נכי הנפש (ע' 54 לפרוטוקול מיום 10.2.2005 וכן ס' 13 לתצהירה המשלים). 31. הטענות בדבר הרשעת שניים מבין נכי הנפש בביצוע מעשים מגונים, נטענו בעלמא ולא הוכחו. במקרה אחד, שהתרחש לפני כ- 12 שנה, נחשד אחד מנכי הנפש, א"ר, בעשיית מעשים מגונים בילדה בת שלוש. הוא נעצר ושוחרר, כעבור יומיים, ולא הועמד מעולם לדין (עדות רייזמן, בע' 17 לפרוטוקול הישיבה מיום 19.10.2004). דוד אדרי, אשר שימש כמדריך לילה מטעם מילתם (הנתבעים הכחישו בסיכומיהם עובדה זו, אך רייזמן הודה בה בחקירתו), אינו מתגורר כיום ברח' עקיבא 32 בשל תלונות התובעים, וחדל לשמש מדריך של נכי הנפש (עדות רייזמן, בע' 16 לפרוטוקול הישיבה מיום 19.10.2004). גוטליב העידה כי מאז שהיא עובדת במילתם אדרי אינו מתגורר במקום, משמע, לכל המאוחר הוא עזב את המקום בחודש ינואר 2003 (ע' 52 לפרוטוקול ישיבת 10.2.2005). העובדה שפורסם לגביו מעל לוחות המודעות בבני ברק בשנת 1999 כי "האיש שהציג את עצמו כרופא טבעוני ומקובל היה מקבל קהל- גם נשים- במרפאה מזוייפת ... הואשם ונמצא אשם וגם הודה בביצוע מעשים מפלצתיים ביותר בעירנו" (ראה מוצג ת/23), אינה ראייה לדבר, למעט עצם פרסום המודעה והקלות הבלתי נסבלת של פרסום לשון הרע בראש חוצות (בלא קשר לשאלה אם בפרסום יש אמת אם לאו). האם טובת נכי הנפש מחייבת את העברתם למקום בו יהיו רצויים 32. התובעים טוענים כי המשך מגוריהם של נכי הנפש בשכנות לתובעים פוגע גם ברווחתם של נכי הנפש עצמם, שכן עדיף להם להתגורר במקום בו הם רצויים. אודה ולא אבוש, כי מדובר בטענה מקוממת עד מאוד, שכן היא מתייחסת לנכי הנפש משל לא היו ראויים לבוא בקהל ישראל. גישה זו של התובעים, שיסודה בדעות קדומות ובפאטרנליזם, לפיו התובעים יודעים מה טוב לנכי הנפש, יותר מנכי הנפש עצמם וגורמי המקצוע גם יחד, עומדת בסתירה חזיתית להשקפתו של המחוקק, כפי שזו באה לידי ביטוי בהוראות חוק השיקום. מטרת חוק השיקום היא לאפשר את מגוריהם של נכי הנפש בקהילה, בין אם השכנים רואים בהם אורחים רצויים ובין אם לאו. אגב, מי לידינו יתקע כי נכי הנפש יהיו רצויים במקום אחר? קבלת עמדתם של התובעים תסכל איפוא את מטרתו של חוק השיקום, משום שפירושה האמיתי הוא שלילת זכותם של נכי נפש לחיות בקהילה, והחזרתם למסגרות מיוחדות ומרוחקות, משל אינם ראויים לבוא בקרב בני אדם מן הישוב. מקובלים עליי בהקשר זה הדברים שנאמרו בדברי ההסבר להצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (תיקון), התשס"א- 2000 (ה"ח תשס"א, ע' 333): "הזכות למגורים בקהילה היא זכות על במערך זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. היא מבחן נוקב ליומרתה של החברה הישראלית להיחשב חברה דמוקרטית שזכויות האדם וכבודו הם נר לרגליה. השאלה האם אדם מתגורר בקרב החברה או מוצא ממנה למסגרות מרוחקות והמוניות אך בשל מוגבלותו, היא אבן הבוחן לעיקרון השוויון. תפיסות חברתיות בעבר הביאו להוצאתם של אנשים עם מוגבלות אל מחוץ לחברה. כיום קיים קונסנזוס חברתי רחב, הן בעולם והן בישראל, כי לתפישות האלה אין מקום בחברה נאורה הדוגלת בכבוד האדם." יפים לענין זה גם הדברים הבאים, שנאמרו בקשר לתיקון אחר בהוראות חוק התכנון, שתכליתו להיטיב עם נכים: " אכן, בעבר שררה ההשקפה כי הנכה הוא שונה, ועל כן יש לטפל בו תוך הפרדה מהחברה ("SEPARATE BUT EQUAL"). כיום שוררת ההשקפה כי יש לשלב את הנכה בתוך החברה, ולהבטיח לו שיוויון של הזדמנות ("INTEGRATED AND EQUAL"). אכן, הגישה המודרנית הינה כי הפרדה מעמיקה את חוסר השיוויון, ומנציחה הפליה. הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי. מטרת ההסדרים, אינה להיטיב עימו בבדידותו, אלא לשלבו - תוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במירקם הרגיל של חיי החברה." (בג"צ 7081/93 שחר בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות" פ"ד נ(1), 19 ,עמ' 25-26). 33. טענתם של התובעים, לפיה רייזמן צריך לשכן את נכי הנפש בבניין בו הוא עצמו מתגורר, היא טענה קנטרנית שאינה ממין הענין. יסודה בהנחת המוצא כאילו מילתם ורייזמן צריכים להצדיק או ליתן דין וחשבון מדוע בחרו דווקא בדירות שברח' עקיבא 32 לצורך מגוריהם של נכי הנפש, ולא היא. זכותם של נכי הנפש להתגורר בכל דירה זמינה בעיר, בכפוף למגבלה על מספרם הכולל בבנין. על כן, רייזמן ומילתם אינם צריכים להצדיק או לתרץ את בחירתם בדירות ברח' עקיבא 32 דווקא. הטענות נגד פעילותו ואישיותו של הרב רייזמן 34. התובעים מלאים טענות כרימון כלפי רייזמן, אישיותו, מקצועיותו, טוהר מידותיו ומידת דאגתו האמיתית לנכי הנפש המתגוררות בדירות. 35. אינני סבור כי טענות אלה רלבנטיות להליכים שבפניי. בית משפט זה אינו מופקד על דרך ניהולה של מילתם. אם רייזמן אכן מפיק רווח כספי ניכר מפעילותה של מילתם ומהשכרת הדירות לנכי הנפש, ומשתמש בכספיה של מילתם לצרכים אישיים (ואינני קובע כל מימצא בענין זה), זהו ענין לענות בו לחברי העמותה, למי שמממן את פעילותה, ואולי גם למשרד הבריאות המפנה נכי נפש למילתם. מה שברור הוא, וזאת ניתן לקבוע, שרייזמן אינו פועל לשם שמיים, אלא מנהל עסק מסחרי לכל דבר וענין, בגדרו הוא קונה דירות ומשכיר אותן תמורת תשלום בלתי מבוטל לעמותה שהוא עצמו מנהל. 36. אינני סבור גם כי בהליך הנוכחי בית המשפט צריך לחוות דעתו על מידת מקצועיותו של רייזמן, ועל מידת מקצועיותם של עובדי מילתם ולו רק מן הטעם שאין לבית המשפט בהליך הנוכחי את הכלים לעשות כן. אם התובעים סבורים כי רייזמן מועל בתפקידו, והעמותה שהוא מנהל אינה ראוייה לשכן נכי נפש, פתוחה בפניהם הדרך לשטוח את טענותיהם בפני משרד הבריאות, אשר ועדות השיקום הפועלות מטעמו, הן שמפנות נכי נפש אל רייזמן ומילתם. 37. יחד עם זאת, יש מקום לגנות את רייזמן ומילתם על ששיכנו בבנין ברח' עקיבא 32 לא פחות משניים עשר נכי נפש, למרות שחוק התכנון מגביל את המספר המכסימלי לשישה בלבד. זוהי התנהגות פסולה שאין להשלים עימה, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בעסק מסחרי לכל דבר וענין, כך שרייזמן ומילתם מפיקים רווח כספי כתוצאה מהפרת החוק. ראוי גם כי משרד הבריאות, המפנה נכי נפש למילתם ולרייזמן, לצורך שיקומם במסגרת דיור מוגן בקהילה, יקיים ברור מקיף בענין זה ויוודא כי עמותות אליהן מופנים נכי נפש במסגרת סל שיקום, אכן מקיימות אחר הוראות חוק התכנון. נכותה התפקודית של יונה לוי 38. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את פרופ' ג'פרי בונר, מומחה לנפרולוגיה, על מנת שיחווה דעתו בשאלה האם יתר לחץ הדם ממנו סובלת יונה לוי נגרם עקב התנהגות והמצאות נכי הנפש בבנין, והאם המשך המצאותם של נכי הנפש בבנין מביא להחמרת מצבה. בחוות דעתו מיום 18.11.2004 הוא קובע כי גב' לוי סובלת מיתר לחץ דם בלתי מאוזן, וכי נוכחות נכי הנפש בדירה מעליה גרמה לה לדחק נפשי קשה ביותר. יחד עם זאת, פרופ' בונר איננו סבור שהדחק הנפשי הוא הגורם ליתר לחץ הדם, הגם שהוא החמיר אותו. גב' לוי זקוקה לטיפול תרופתי כדי לאזן את לחץ הדם שלה. בעקבות שאלת הבהרה של ב"כ התובעים, ציין פרופ' בונר בתשובתו מיום 5.12.2004, כי הוא מעריך את שיעור נכותה כתוצאה מיתר לחץ דם ב- 25%, הכולל 10% כתוצאה מהחמרה. יצויין כי גב' לוי היא כיום בת 63. 39. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי לגב' לוי נגרמה נכות תפקודית בשיעור של 30% והיא נאלצה להפסיק את עבודתה. על כן יש לפסוק לגב' לוי פיצויים בגין נזקים מיוחדים ונזקים כלליים. נדגיש כי ב"כ התובעים אינו מציין מהי עילת התביעה בהקשר של נזק הגוף הנטען ע"י גב' לוי- האם זו עילה של רשלנות או שמא עילה אחרת. על כך משיב ב"כ הנתבעים כי לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית בתצהירה של גב' לוי לענין הפסד השתכרות או נכות תפקודית, הוצאות בגין טיפולים רפואיים והצורך בעזרת הזולת. 40. טענות ב"כ הנתבעים מקובלות עליי. גב' לוי לא הניחה תשתית ראייתית מינימלית בתצהירה לביסוס הנזקים הנטענים עלה ידה: היכן עבדה, כמה השתכרה, מתי הפסיקה את עבודתה וכו'. לא הוצגו קבלות בגין טיפולים כלשהם שקיבלה, ואין כל ראייה בדבר הצורך בעזרת הזולת בעתיד. המומחה בונר לא נדרש להעריך, וממילא לא העריך, האם נגרמה לגב' לוי נכות תפקודית, ומהו שיעורה. הנתבעים גם מציינים, ובצדק, כי גב' לוי נמנעה מלהקטין את נזקה הנטען בדרך של מכירת הדירה לרייזמן, כפי שהוצע לה לא אחת על ידי הנתבעים וגם ע"י בית המשפט, והיא מסרבת למכרה גם במחיר העולה על שוויה השמאי. 41. לכל אלה יש להוסיף כי לנוכח ההיתר המצוי בס' 63א' לחוק התכנון, לשכן עד שישה נכי נפש בבנין, אין מקום להטיל אחריות נזיקית על הנתבעים בגין דחק נפשי הנגרם למי מהשכנים מחמת מגוריהם של נכי נפש בבנין. אכן, במקרה דנן אני ער לכך שבבנין מתגוררים שניים עשר נכי נפש ולא רק שישה, אך לא הוכח בפניי כי תוספת אותם שישה נכי נפש מעל למותר על פי החוק היא שגרמה להחמרת מצבה הרפואי של גב' לוי. במילים אחרות, לא ניתן לקבוע כי ההחמרה אליה התייחס פרופ' בונר היתה נמנעת לו התגוררו בבנין שישה נכי נפש בלבד. 42. זאת ועוד, כאשר עסקינן בהיקף התפרסותה של עוולת הרשלנות, יש מקום לשקול שיקולי מדיניות משפטית ראויה (דנ"א 7794/98 רביד משה נ' דניס קליפורד תק-על 2003(2), 1589 ,עמ' 1607 וכן ת"א (ירושלים) 2555/00 - רביב מרגלית ואח' נ' מדינת ישראל תק-מח 2004(3), 5634 ,עמ' 5643). כפי שנקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123: "... נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות לנזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה ... שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות." גם כענין שבמדיניות משפטית, וככל שב"כ התובעים כיוון להטלת אחריות נזיקית מכח עוולת הרשלנות, לא יהיה זה ראוי לחסום את דרכם של נכי נפש לגור בקהילה, בדרך של הטלת אחריות נזיקית בעוולת הרשלנות על מי שמשכיר לנכי הנפש דירות בקהילה, בגין דחק נפשי הנגרם לשכנים. 43. אשר על כן, אין מקום לפסוק לגב' לוי פיצויים בגין נזקי הגוף הנטענים על ידה. עוגמת נפש 44. יחד עם זאת, סבורני כי עומדת לגב' לוי עילת תביעה של הפרת חובה חקוקה, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה מחמת איכלוסם של שניים עשר נכי נפש בבנין, לעומת שישה בלבד המותרים לפי חוק התכנון. על עוצמתה של עוגמת הנפש תעיד העובדה שהמומחה בונר קבע לגב' לוי החמרה של 10% בנכות הרפואית. מאידך, גם כאן, יש להביא בחשבון כי עגמת נפש היתה נגרמת לגב' לוי גם לו התגוררו בבנין שישה נכי נפש בלבד, אך ברור כי הכפלת מספר נכי הנפש מעבר למותר לפי חוק התכנון תרמה תרומה של ממש לעגמת הנפש. במכלול הנסיבות שתוארו לעיל, ובשים לב לכך שרייזמן ומילתם הפרו בריש גליי את המגבלה הנקובה בס' 63א' לחוק התכנון לשם הפקת רווח כספי, ראוי לפסוק לגב' לוי פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, נכון להיום. 45. אין מקום לפסוק פיצוי בהיקף דומה לבני משפחת זיקרי, וזאת ממספר טעמים. ראשית, סוזאן זיקרי לא ידעה כלל מה רשום בתצהיר עדותה, ועל כן אין לייחס לאמור בו משקל כלשהו (ע' 6 לפרוטוקול מיום 19.10.2004); שנית, בני הזוג זיקרי רכשו את דירתם בבנין שנתיים לאחר שנכי הנפש כבר התגוררו בבנין ועל כן היו יכולים לברר מי גר בבנין ולמנוע מעצמם את עגמת הנפש הנטענת כיום; ושלישית, אין בפניי חוות דעת רפואית המאמתת את עוצמתה של עוגמת הנפש, כמו במקרה של גב' לוי. בשים לב לכל האמור לעיל, יש להעמיד את הפיצוי הכולל לבני משפחת זיקרי, בגין עגמת נפש שנגרמה להם מחמת איכלוס ייתר של נכי נפש בבנין, על סכום של 10,000 ₪, נכון להיום. בהקשר זה, אינני סבור כי יש לשלול מבני הזוג זיקרי כליל סעד כלשהו רק משום שקנו את הדירה לאחר שנכי הנפש התגוררו בבנין, כפי שטוען ב"כ הנתבעים. זהו ענין להפחתת הפיצוי אך לא לשלילתו המוחלטת, שכן חוק התכנון עומד בעינו, ויש לקיים את הוראותיו גם לטובת מי שנכנס לגור בבנין בו החוק כבר הופר. תביעתם של דיירי רח' יחזקאל 11 46. לנוכח כל האמור, ומשקבעתי כי אין כל מניעה חוקית לשכן עד שישה נכי נפש בבנין ברח' עקיבא 32, ברי כי אין מקום לאסור על הנתבעים לייעד את הדירה ברח' יחזקאל 11 למגוריהם של נכי נפש, ובלבד שמספרם הכולל בבנין לא יעלה על שישה. 47. נציין בהקשר זה כי נכי הנפש המיועדים להתגורר ברח' יחזקאל 11 מצויים במצב טוב יותר מאלה המתגוררים ברח' עקיבא 32, שכן הדירות ברח' יחזקאל 11 מיועדות לדיור לויין, שהוא דרגה אחת בלבד מתחת לדיור עצמאי (ראה גם עדותה של פרומי גוטליב, בע' 55 לפרוטוקול מיום 10.2.2005). בדיור לוויין יש צורך בביקורי בית של נציגי מילתם יום עד יומיים בשבוע, בעוד שבדיור מוגן מתוגבר, דוגמת הדיור ברח' עקיבא 32, נדרשים ביקורי בית שישה עד שבעה ימים בשבוע; ואם אין מניעה חוקית לקיים דיור מוגן מתוגבר ברח' עקיבא 32, קל וחומר שאין מניעה לקיים דיור לווין ברח' יחזקאל 11. סוף דבר 48. תביעתם של דיירי רח' עקיבא 32 מתקבלת באופן חלקי. ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 1-3 להשכיר את דירותיהם בבנין ליותר מאשר שישה נכי נפש. כפועל יוצא מכך, שומה על הנתבעים 1-3 להביא לידי סיום בהקדם האפשרי את חוזי השכירות עם אותם נכי הנפש החורגים מהמספר המותר. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים 1-3 לשלם פיצויים בגין עגמת נפש לגב' יונה לוי בסך של 20,000 ₪ נכון להיום, ולבני הזוג זיקרי בסכום של 10,000 ₪ נכון להיום. בנוסף ישלמו נתבעים 1-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לגב' לוי ומשפחת זיקרי, בסכום כולל של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 49. תביעתם של דיירי רח' יחזקאל 11 נדחית. צו המניעה הזמני מבוטל. עם זאת, ולמען לא תחזור על עצמה התופעה של אכלוס ייתר שהתרחשה ברח' עקיבא 32, ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 1-3 להשכיר את דירתם בבנין ליותר מאשר שישה נכי נפש. דיירי יחזקאל 11 ישיבו לנתבעים את הוצאות המשפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ששולמו ע"י הנתבעים בעקבות צו המניעה הזמני שניתן נגדם, כשהם נושאי הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו שולמו לידיהם ועד ליום השבתם בפועל. בנסיבות המיוחדות של הענין, לא יחוייבו דיירי יחזקאל 11 בהוצאות משפט נוספות. 50. מובהר בזאת כי שמורה לדיירי הבנינים ברח' עקיבא 32 וברח' יחזקאל 11 הזכות להגיש תביעות בגין מעשי מטרד שיבוצעו בעתיד, אם יבוצעו, אך טוב יעשו הדיירים אם לתביעות כאלה יצורפו באופן פרטני נכי הנפש שלהם מיוחסים מעשי המטרד, ולא רק רייזמן ומילתם. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשימקרקעיןשכירות