להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בנושא שירותי גרר: פ ס ק - ד י ן התובע הגיש תביעה כספית לתשלום הסך של 23,660 ₪: 940 ₪ בגין תשלום ששילם התובע לגרירת רכבו, 720 ₪ עבור שכירת רכב חלופי, ו- 22,000 ₪ פיצוי בשל נזק בלתי ממוני. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התובע היה מנוי על שירותי הנתבעת למתן שירותי גרירה לרכבו מסוג סיאט טולדו מ.ר. 2186735 (להלן: "הרכב"). ביום 20.2.06 נתקע הרכב בשמורת הטבע פורה, באזור שאין חולק שאינו כביש אספלט אלא דרך עפר (להלן: "השמורה"). התובע פנה לנתבעת לקבלת שירותי גרר. אין חולק שהנתבעת שלחה רכב גרר, אולם הגרר נתקע גם הוא בשמורה. הנתבעת שלחה גרר נוסף ומחלץ ברכב שטח (4X4). הנתבעת דרשה מהתובע שיחתום על התחייבות לתשלום בסך של 600 ₪ בגין החילוץ (באמצעות רכב השטח), אולם התובע סירב לעשות כן, מאחר ולטענתו לא היה צורך בחילוץ כלל, אלא אך ורק בגרירה, מה גם שהוא מנוי אצל הנתבעת ("מבוטח" כלשונו של התובע). טוען התובע שהנתבעת אף מסרה לו שהגרירה תהא לפתח-תקווה ולמחרת למוסך בירושלים. התובע פנה, לאחר שהחליט שלא להשתמש בשירותי הנתבעת, לגרר חיצוני, "גרר מוטי", שגרר את רכבו לבאר שבע. דיון והכרעה הנתבעת עשתה על מנת לספק את השירות לתובע על פי כתב השירות. על פי סעיף 8 לתנאי השירות, השירות יינתן בתנאי שהרכב נמצא על דרך (דרך משמעה כביש אספלט או עד 20 מטר מכביש אספלט על דרך כבושה), וניתן להגיע אל הרכב עם ניידת השירות ו/או הגרר. הנתבעת שלחה גרר אחד, אולם לאחר שנתקע, והתברר שהמדובר באזור שאינו דרך כמשמעה בכתב השירות, ביקש לשלוח רכב חילוץ ורכב גרר נוסף. אלה נשלחו לתובע. על פי כתב השירות הרי על התובע לשאת בעלות תשלום החילוץ. התובע בחר, מסיבותיו שלו, שלא להשתמש בשירותי הנתבעת, על אף שזו פעלה כפי המצופה ממנה. היא שלחה שלושה גוררים על מנת לטפל בו. אני מקבל את גרסת הנתבעת והנהג מטעמה, כי על פי הנחיות התובע נכנס הנהג לשטח עם רכבו ונתקע עם רכב הגרר. אני מקבל את דברי הנהג, מר דימיטרי איפראימוב, לפיהם עשה את כל המאמצים להגיע אל התובע "ובטח ובטח לא מדובר במעשה זדוני... מדובר במקרה מצער שכלל לא היה בשליטתי אלא נבע מאופי השטח הבלתי סלול בו נמצא התובע". התובע אינו מומחה לרכב או לנהיגה בשטח ולכן לא ניתן לקבל כל טענותיו ביחס לעניין זה. חוות דעת המומחה מטעם התובע בקשר לדרכי הגישה לשמורת הטבע, אינה רלוונטית, באשר המומחה טוען שנסע עם התובע ביום 5.12.07, לאחר שלושה ימים גשומים. המומחה לא התייחס לתקופה של פברואר 2006 ולדרך בשמורה שהייתה באותה עת (התקופה הרלוונטית לתביעה) אלא לתקופה של 12/07 - כשנתיים לאחר מכן. המומחה לא ציין ולכן לא ניתן לדעת האם נעשו שינוי בתוואי הכביש, מה גם שהמומחה מסתמך בחוות הדעת על דברי התובע בלבד, ולא על נתונים אובייקטיביים עליהם הוא מסתמך. אינני מקבל את טענת התובע בסיכומיו שהמדובר ב"ניסיון לסחוט"; אציין שלא ירדתי לסוף דעתו של התובע, שהוא עורך דין במקצועו, בהשתמשו במונח זה שהינו מונח משפטי ברור ומהווה עבירה פלילית. נראה שבהקשר דנן כוונתו הייתה לכפייה או אילוץ, אולם גם טענה זו לא ניתן לקבל. המדובר בדרישה לתשלום של 600 ₪ עבור החילוץ, שאינו מכוסה על ידי כתב השירות ואין בכך משום אילוץ או כפייה. התובע בחר מרצונו שלא להשתמש בשירותי הנתבע, על אף רצונה הכן לספק לו את השירות, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. זאת ועוד; היה על התובע לצמצם את נזקיו ולשלם את התשלום של 600 ₪, ובמידה וסבר שלא היה מקום לשלם זאת, היה יכול לפנות בדרישה להחזר תשלום זה, אולם גם זאת לא עשה. אני מקבל במלואה את גרסת הנתבעת לגבי השתלשלות האירועים. היא מתיישבת עם הנתונים שהיו והינה סבירה. לאור האמור - אני דוחה את התביעה לתשלום דמי גרירה בסך 940 ₪. באשר לרכב החלופי: יש לנכות 3 ימי השתתפות עצמית בהתאם לתנאי כתב השירות ולכן הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על סך של 180 ₪, בגין יום השכרה אחד. באשר לעוגמת הנפש: אני דוחה את טענות התובע בגין עוגמת הנפש, ואת גרסתו. נראה שהמדובר בדרישה מוגזמת ומנופחת. הנתבעת ביקשה לספק לתובע את הנדרש ממנה, אולם מסיבות שלא הובררו, בחר התובע שלא להשתמש בשירותי הנתבעת, ואף טרח להגיש תביעה זו לבית המשפט. לא היה בידי לקבל את עדות אשת התובע באשר לעוגמת הנפש, כמו גם את עדות התובע עצמו בעניין זה. הדרישה לתשלום בגין הנזק הלא ממוני הינה בלתי סבירה, מה גם שלא מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע. לסיכום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 180 ₪. לאור התוצאה אליה הגעתי, ובהמשך להליכים הקודמים שהתקיימו בתיק, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של 4,500 ₪ + מע"מ. לאחר הדברים האלו: מצאתי מקום לייחד מספר מילים לגבי תביעה זו. עילת התביעה היא כאמור בגין אי תשלום עבור גרירת הרכב, ושכירת רכב חלופי בסכום כולל של 1,660 ₪ וכן 22,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני. התובע הגיש את תביעתו מלכתחילה לבית המשפט השלום בירושלים. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף בשל העדר סמכות מקומית. בבית משפט השלום בירושלים התקיים דיון במסגרתו הציע בית המשפט לסיים את התיק בפסיקה בהתאם הוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אולם התובע סירב ("אני לא אוהב את הפסיקה לפי סעיף זה"). בסופו של יום ניתנה החלטת בית המשפט בירושלים לפיה יש להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל אביב. כבוד השופטת פרוסט, שהתקיים דיון לפניה, אף העבירה את התיק לניסיון גישור, אולם הצדדים לא התייצבו לישיבת גישור מטעמים שאינם רלוונטיים לדיון שלפניי. המדובר בתביעה, שלמעשה לאור סכומה ומהותה, ראוי הייתה שתתברר בבית המשפט לתביעות קטנות. התובע יכול היה להעמיד את התביעה על מלוא גובה סמכות בית המשפט לתביעות קטנות (17,800 ₪) ולבררה שם, אולם התובע, שהוא עורך דין במקצועו, בחר לנהל את התובענה בבית משפט השלום. התובע אף הגיש את התביעה לבית המשפט השלום בירושלים, למרות שהיה אמור להגישה מלכתחילה בבית המשפט בתל אביב. הייתי מהין לומר שטוב היה לולא באה תביעה זו אל העולם. המדובר בתביעת סרק, מנופחת בהיקפה שיוצרת אך עומס על בתי המשפט ומכבידה על ניהול הליכים משפטיים ראויים. על אף דברים אלו, אינני עושה הוצאות לטובת אוצר המדינה, ולו בשל העובדה שייתכן והתובע האמין בתום לב שקיימת לו עילת תביעה ראויה, וכלכל את צעדיו משיקולים עניינים גרידא. פיצוייםגרירת רכב