להלן פסק דין בנושא תביעת נזיקין נגד עיריית חיפה: פסק דין 1. לטענת התובעת, כעולה מכתב תביעתה, היא ירדה מאי תנועה מתוך כוונה לחצות את הכביש ליד מרכז חורב בחיפה, וכאשר ירדה מאי התנועה היא נפלה אל מעבר החציה, לאחר שנתקלה במפגע שהיה במקום. לטענתה נגרמו לה נזקי גוף כאשר נחבלה בידה הימנית. לנוכח סברתה כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, היא עיריית חיפה, הוגשה תובענת הנזיקין שבפניי. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. 2. לאחר שניסיונות לסלק התיק בפשרה לא עלו יפה הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגש תצהירה-שלה וכן תצהירו של בנה הקטין, נועם. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר חצקלביץ יוסף (להלן - "חצקלביץ"), מ"מ מפקח אזור במחלקה לשיפור דרכים אצלה. בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו ב"כ הצדדים להצעת בית המשפט על פיה יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד כתבי הטענות ותצהירי העדויות, ובתוספת מסמך מיום 18.4.07 שהוגש על ידי מחלקת התאורה של הנתבעת. 3. השאלה המרכזית הניצבת בפניי היא שאלת החבות. אקדים ואקבע כי בדעתי לאמץ את גרסתה של התובעת, באשר לנסיבות אירוע התאונה. התאונה ארעה ביום 28.11.02 בסביבות השעה 19:00. התובעת מציינת כי לאורך נתיב הליכתה היו אנשים רבים. ואז, "בהמשיכי קדימה מאי התנועה, הנמצא במרכז הכביש לעבר מעבר החציה שאחריו, נתקעה רגלי במשהו, ואני נפלתי לפנים... והשתטחתי על הכביש באמצע מעבר החציה" (סעיף 2). בהמשך, כך טוענת התובעת, "כחצי שנה לאחר הנפילה חזרתי לאותו מקום בדיוק בו נפלתי, כדי להבין מה גרם לנפילתי. אז גיליתי את המפגע, המתואר בתמונות, שהוגשו כבר לביהמ"ש... ברור לי לגמרי, שרגלי נתקלה בשוליים הבולטים של אי התנועה ולכן נפלתי" (סעיף 4). 4. משמע, מתחילת הדרך לא יודעת התובעת, אל-נכון, את הנסיבות המיידיות שגרמו לתאונה. שהרי, בתחילת הדברים, היא מציינת כי רגלה נתקלה "במשהו", מבלי שהיא יכולה לנקוב בוודאות האם מדובר בכלל במפגע, אם לאו. ממשיכה התובעת ומציינת כי רק לאחר חצי שנה היא גילתה, לטענתה, את אותו מפגע שמתואר במערכת תמונות שהוצגו בפניי. ברי שעסקינן בספקולציה רבה ביותר. יכול שהמפגע האמור הנטען, אין בינו לבין אותו "משהו", ולא כלום. 5. ואף על פי כן אמשיך ואניח כי אכן תיאור זירת האירוע בתמונות שבפניי, מצביע על ה"מפגע" הנטען. זה מתואר על ידי התובעת כ"שוליים הבולטים של אי התנועה". חזרתי ובחנתי בקפידה את התמונות שבפניי ולא נמצא לי, ולו כזית, ולו בדל-מפגע. אכן, מן התמונות שבפניי אני רואה אי תנועה המפריד בין שני מעברי חציה. אי התנועה מונמך במפלס הקרוב למעברי החציה, לנוחותם של הולכי הרגל, ואולם הוא עדיין נמצא בגובה סביר ונמוך, השונה מהגובה שלא לפני מעבר החציה. חצקלביץ, בתצהירו, מציין כי "תפקידו של אי תנועה הינו להפריד בין הכביש למדרכה ומעצם מהותו עליו להיות גבוה מעט מהכביש" (סעיף 5). דברים אלו מקובלים עליי ללא עוררין, וכך אכן בנויים איי תנועה בחוצות ארצנו, ודומה שברחבי העולם. אכן, באורח מובנה, אמורים להיות "שוליים בולטים של אי התנועה". ככל שאי התנועה יהא ממש במפלס מעבר החציה, הוא יחטיא את מטרתו להיותו אי תנועה, החוצץ בין מעברי חציה. 6. בגדר סיכום טענותיו טוען ב"כ התובעת כי הגם שהוא מודע לפסיקה המושרשת על פיה דרכי העירייה אינם "משטח סטרילי", לטעמו במקום סואן זה אמורה הייתה הנתבעת, "בהחלט ליצור משטח סטרילי, חף מכל מפגע" (סעיף 17). ב"כ התובעת שוגה בכך, אף מגלה חוסר מעשיות. דרכים עירוניות, מטבע ברייתן, לא יכולות ולא אמורות להיות "משטח סטרילי". אין עוררין על חובת האחריות המושגית של הרשות המקומית למנוע מפגעים בדרכים. אלו, למשל, תוארו במספר דוגמאות של פסקי דין שהובאו בסיכומי ב"כ התובעת. וכך, ב-ת.א.(הרצ') 1600/04 ברומברג מרים נ' עיריית תל-אביב נדון "בור שהיה במדרכה כתוצאה מריצוף שבור וחסר של אבנים משתלבות" ו"הבור ... היה מכוסה בצמחיה שהסתירה את הבור". וכך, ב-ע"א(ת"א) שי חנה נ' עיריית נתניה היה מדובר "בבור שנפער כתוצאה משבר בחיבור שבין אבני השפה". ב-ת.א. 3316/00 (הרצ') גירו רונן נ' עיריית חולון היה מדובר "בבור עמוק". אלו, אכן, מפגעים מובהקים. גם באשר אליהם החבות של הרשות המקומית אינה אוטומטית. גם בקשר אליהם שומה לבחון האם הרשות המקומית נקטה בשגרת עבודה תקינה וראויה על מנת לקדם פני רעות שכאלו, אף לנוכח אילוציה התקציביים ושיקולים משיקולים שונים. במסכת שבפניי, לטעמי, לא קיימת כל דילמה. המפגע הנטען, לאו מפגע הוא כל עיקר. 7. לנוכח הנתונים האמורים ברי שבדעתי לדחות את תביעת התובעת שהרי היא לא השכילה להוכיח כל אשם הרובץ לפתחה של הנתבעת. התובעת אף טוענת כי התאורה במקום לא הייתה נאותה. הדבר לא עולה מתצהירה, ואף לא מעלה ולא מוריד, משעה שקבעתי כי לא שוכנעתי בקיומו של כל מפגע. 8. לחילופין, ככל ששגיתי, נהיר לי כי אין לייחס אשם תורם לתובעת. שהרי ככל שקיים מפגע במקום, וכאמור לא כך קבעתי, אכן ממדיו הם כה שוליים ומינוריים, שאין לצפות מן התובעת להבחין בו. 9. ועוד לחילופין, אדרש בקצרה לשאלת גובה הנזק. 10. בעקבות התאונה נחבלה התובעת ושברה את ידה הימנית. ד"ר צינמן, מטעמה, פסק כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%. ד"ר פריימן, מטעמה של הנתבעת, פסק כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 5%. אניח, איפוא, שעסקינן בנכות רפואית בשיעור של 7.5%. 11. התובעת משמשת בתפקיד בכיר כסמנכ"ל בבית החולים רמב"ם בחיפה וכמנהלת אגף שיווק ופיתוח עסקי שם. בעקבות התאונה היא נעדרה מעבודתה כשבועיים, ונשלל כושר עבודתה באופן חלקי לתקופה של שבועיים נוספים. היא קיבלה את מלוא שכרה כסדרו. טענתה כי יש לזקוף לזכותה את שווי ימי המחלה בגין כך, לא הוכחה. התובעת הייתה ערה לכך, בסעיף 8 לתצהירה, כאשר ציינה כי "אשתדל להשיג אישור של מחלקת כח האדם אצלנו לעניין ההפסד שנגרם לי עקב כך". מכאן, שעסקינן בנזק מיוחד שהתובעת עצמה מגלה מודעות לצורך להוכיחו באורח ממשי, ומודעות זו לא מממשת את עצמה בהמשך. 12. התובעת טוענת כי היא נזקקה לעזרת צד ג' בעבר. טיעונה זה נראה סביר בעיניי. הנני סבור כי היא זכאית בגין כך לסך של 5,000 ₪. ככל שעסקינן בנזק לא ממוני, בהתחשב בנכותה של התובעת ובגילה, הנני רואה לפסוק לה סך של 25,000 ₪. 13. התובעת זכאית להפסד כושר השתכרות בעתיד. באומדנו של זה עליי לקחת בחשבון הן את מעמדה הבכיר של התובעת, משכורתה הגבוהה וגילה. ועוד עליי לקחת בחשבון כי היא נפגעה בידה הימנית הדומיננטית. מנגד יש לקחת בחשבון כי עד כה, וחלפו שנים לא מעט, לא נפגע כל עיקר שכרה של התובעת. לנוכח נתונים אלו הנני סבור כי יש לזכות את התובעת בסכום גלובלי שהנני אומד אותו בסך של 130,000 ₪. 14. נזקי התובעת, איפוא, עולים לסך של 160,000 ₪ ואולם לנוכח קביעתי בשאלת החבות בדעתי לדחות את תביעתה. 15. לפיכך הנני דוחה את תביעת התובעת. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. עירייהנזיקין