תאונת עבודה בזמן פריקת מטען אוניה

להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה בזמן פריקת מטען אוניה:

פסק דין

1.     ביום 14.3.00 נפגע התובע (יליד 4.10.43, שהחל לעבוד בנמל חיפה ביום 1.6.62), בתאונת עבודה, כשעסק בפריקת מטען בבטן האוניה "רוזה" שעגנה בנמל ותביעתו היא לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.

2.     יחד עם אחרים עסק התובע בקשירת המטען אל כבלי המנוף בתרגיל "מנברה". העבודה לא הצריכה מאמץ פיזי קשה מצד התובע. לטענתו, ארעה התאונה משום שמפעיל המנוף לא נזהר, ביצע הרמה פתאומית ומהירה של המטען, הוא נאלץ "לברוח" אחורה כדי להימלט מפגיעה, וכך נחבל. (ר' נספחים א' וב' לתצהיר ת/1).

השתכנעתי כי המנופאי הפעיל את המנוף באופן נמהר; הדבר סיכן את העובדים בבטן האוניה; עקב כך נחבל התובע; אין הצדקה לייחס לו רשלנות תורמת, ולפיכך על הנתבעת, האחראית שילוחית לפעולת המנופאי, רובצת אחריות בנזיקין כלפי התובע ועליה לפצותו על יתרת נזקיו, ככל שנותרו כאלה, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם מקבל ו/או קיבל התובע, עקב התאונה.

3.     התובע נלקח לבית החולים רמב"ם בחיפה ובתעודת חדר המיון מיום 14.3.00 נרשם כי לדבריו "נפלו על גבו עצים. כעת מתלונן על כאב גב תחתון וקושי להניע את רגל ימין". הוא היה "בהכרה מלאה. גב - רגישות בגב ימני ... מותן שמאלי - סימני שפשוף. רגליים - תחושה תקינה, תנועתיות תקינה פסיבית אך מתקשה להזיז רגל ימין". אובחן שבר של הרמוס פוביס העליון מימין אך האגן היה יציב, והומלץ על חופשת מחלה למשך 10 ימים ותרופות ארגעה.

בתעודה רפואית מיום 22.3.00 נרשמו 108 ימי מחלה, אח"כ 45 ימים, עוד 36 ימים וכן 20 ימים, כך שמאז התאונה לא חזר התובע לכל עבודה. אני מתקשה לייחס אמינות של ממש לתעודות כאלה.

בהמשך נזקק התובע לטיפולים בגלל תלונות בתחום האורולוגי - מיני וכן לתרופות פסיכיאטריות אותן קיבל במרפאה לבריאות הנפש שליד בית החולים רמב"ם בחיפה.

4.     בצילום מיום 17.8.00 נמצא כי השבר באגן הוא בשלבי חיבור, אך התובע התהלך בעזרת מקל עם ארבע נקודות אחיזה ללא דריכה, או דריכה חלקית על רגל ימין והסביר לרופאי המוסד לביטוח לאומי כי כאשר הוא דורך על הרגל הוא סובל מכאבים והרגל משחירה. נקבעה נכות זמנית בשיעור של 50 אחוזים עד ליום 31.12.00.

נכות זאת הוארכה עד ליום 31.7.01 והתובע מסר לרופאי המוסד ביום 9.12.01 כי "מאז התאונה נהפך לאדם אחר, נהיה חולה נפשית, ניסה להתאבד כמה פעמים, ... (ו)מרטיב במכנסיים". הרופאים החליטו להאריך את הנכות האמורה עד ליום 31.12.01.

ביום 7.5.02 התלונן התובע בפני רופאי המוסד על "שברים באגן" ועל כך ש"אין לו שיווי משקל ברגליים". הוא נעזר בהופיעו בפני הרופאים במקל הליכה אך בבדיקה היה "מסוגל להתהלך ללא אמצעי עזר, מסוגל להתהלך על עקבים וקצות אצבעות, אין דלדול שרירים בגפה הימנית ... כח גס תקין בכל קבוצת השרירים בגפה הימנית התחתונה." לא היו הפרעות בתחושה. ולדעת הרופאים השבר באגן נרפא. מבחינה נפשית סברו הרופאים כי הוא במצב נוירוטי אך חל שיפור במצבו ונקבעה נכות זמנית בשיעור של 10 אחוזים עד ליום 31.8.02.

בדיוני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 13.6.02 נרשם כי הצילומים מראים ש"מבחינה אורטופדית ... השבר של עצם הפוביס מימין נרפא בעמדה אנטומית ולא ניתן לראות את השבר ... ואין נכות אורטופדית." הנכות הנפשית הזמנית בשיעור של 10 אחוזים הוארכה שוב עד ליום 31.8.02. ערר על כך נדחה ביום 13.10.02.

ביום 1.7.03 הוארכה הנכות הזמנית בתחום הנפשי בשיעור של 10 אחוזים עד ליום 31.12.03 ונרשם כי "מבחינה אורטופדית - אין נכות".

ביום 15.2.04 קבעה הועדה הרפואית לעררים את הנכות הסופית: 10 אחוזים לפי ס' 34ב' למבחנים וכן הופעלה תקנה 15, והנכות היציבה הועמדה על 15 אחוזים.

5.     המומחים הרפואיים מטעם התובע העריכו כי מצבו קשה בהרבה (ד"ר סלטי בתחום האורטופדי - נכות של 20 אחוזים; ד"ר זיון בתחום האורלוגי - נכות של 30 אחוזים, וד"ר קירש בתחום הנפשי - גם כן נכות של 30 אחוזים). מומחי הנתבעת (ד"ר ברנפלד, ד"ר לוריה, וד"ר אליצור), העריכו כי לא נותרה לו כל נכות. מונו, על כן, 3 מומחים של בית המשפט (ד"ר וולפין, אורטופד; ד"ר ריכטר, אורולוג, ופרופ' נוימן, פסיכיאטר), ולפי הערכותיהם, לתובע נכות בשיעור של 19 אחוזים לצמיתות: 10 אחוזים בגלל הגבלה קלה בתנועות פרק ירך ימין לאחר שבר ברמוס פוביס ימני עליון, וכן 10 אחוזי נכות בגלל השפעת התאונה על מצבו הנפשי לפי ס' 34ב למבחנים. ד"ר ריכטר קבע כי לתלונותיו של התובע בתחום האורולוגי - מיני, שהצדיקו לדעת הרופא מטעם התובע 30 אחוזי נכות, אין קשר לתאונה.

6.     ברקע בעיותיו של התובע מצב משפחתי קשה. אשתו סובלת מדכאון נפשי; בעברו 6 תאונות עבודה משנת 1988 ועד לשנת 1997. קביעותיהם של ד"ר וולפין ופרופ' נוימן מקובלות עלי, באשר לנכות הרפואית, אך יש לציין את הקביעה כי השבר באגן "התחבר היטב, תוך סטייה מזערית מהמנח (ה)אנטומי התקין, ללא שום שינויים ניווניים תוך פרקיים, וללא נמק אוסקולרי של ראשי עצמות הירכיים" (ד"ר וולפין, עמ' 3 לחוות הדעת), וכן את הערכתו של פרופ' נוימן כי התובע נפגע בעבר (1980) בתאונת דרכים ולאחריה התלונן שנים על כאבי ראש, בעוד שהתאונה נשוא התביעה לא היתה "בגדר אירוע טראומטי במובן המקובל".

     הערכתי היא, לאור כל האמור, וגם משום שהתובע לא הצליח לרכוש את אמוני, כי במקרה דנן הנכות האורטופדית בגלל השבר באגן היא מזערית, וכי התובע מפריז עד מאוד בנזקיו ובתלונותיו בגין התאונה. איני יכול להתעלם כליל, אמנם, מן ההמלצות של רופא התעסוקה ומן התעודות הרפואיות שקבעו ימי אי כושר לתקופה ארוכה, אך אין בכך כדי לשכנע אותי כי התאונה השאירה בתובע נכות תיפקודית כזו העשויה להצדיק הימנעות מהמשך עבודתו בנמל, לו רק היה הוא רוצה בכך.

7.     מאז התאונה לא חזר התובע לעבודה בנמל ולא לעבודה אחרת כלשהי. ניתנו לו בתקופה שמיום 18.9.00 עד ליום 26.6.03 10 תעודות (ר' נספח ז' לתצהירו) של רופא המחלקה לרפואה תעסוקתית בקופת חולים הכללית הקובעות כי הוא "לא כשיר לשום סוג של עבודה בנמל", ובסופו של דבר הוא פרש מן העבודה בנמל לפנסיה מוקדמת ביום 1.8.03.

     אני מסופק, כפי שהסברתי לעיל, אם אכן לא היה התובע מסוגל להמשיך לעבוד בנמל, בעבודה קלה יותר, או במשרה חלקית, לו היה רוצה בכך. נראה יותר כי הוא בחר לנצל את ארוע התאונה על מנת לתלות בה את הקולר להפסקת עבודתו בנמל תוך דרישה לפיצויים. מכל מקום, אני סבור כי גם במצבו הנוכחי אין הצדקה להימנעות מוחלטת מעבודה קלה יותר מחוץ לנמל. ברור, עם זאת, שההשתכרות מעבודה כזו היתה יכולה להיות נמוכה לאין שיעור בהשוואה לשכרו של התובע בעבודתו בנמל.

8.     בעת ארוע התאונה היה התובע כבן 57 שנים. בעת פרישתו לפנסיה היה כבן 60 שנה. כיום הוא כבן 62 שנה. לטענת התובע, הוא היה ממשיך לעבוד בעבודת הסווארות כאתת בנמל אלמלא התאונה, עבורה משלמת הנתבעת שכר גבוה במיוחד, כדי 26,000 ₪ לחודש, גם בשנים הבאות, עד הגיעו לגיל 65 או 67 שנים. לטענת הנתבעת, ממילא היה התובע פורש, אלמלא התאונה, מעבודתו בנמל, באותו התאריך בו פרש בפועל לפנסיה מוקדמת, בגיל 60 שנה, או בסמוך לכך, כפי שעשו רוב רובם של הסווארים הוותיקים שעבדו בעבודה זו בנמל. כך הוא גם משום תנאי הפרישה המופלגים שניתנו לעובדים כתמריץ לפרישה מוקדמת, בין היתר בהקשר להפרטת הנמל ושינויים בסדרי העבודה בו.

     ההנחה היא כי אדם העובד במשרה קבועה במקום עבודה המשלם לו משכורת נאה יתמיד בעבודה זו באותו מקום עד הגיעו לגיל פרישה, גיל 65 שנה במקרה דנן. אולם, ניתן לסתור זאת בראיות המובאות לבית המשפט. במקרה דנן, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הוכיחה שגם אלמלא התאונה היה התובע פורש פרישה מוקדמת. לכך כמה נימוקים: סטטיסטית, רובם ככולם של הסווארים ופועלי הכפיים פרשו פרישה מוקדמת בטרם הגיעם לגיל 60 שנה; עבודתו של האתת אינה מצריכה מאמץ פיזי קשה אך התנאים אינם קלים בבטן האוניה והעבודה אינה נוחה ונעשית בתנאים מכבידים, וקושי זה יש עמו תמריץ לפרוש מוקדם יותר. עתידם של עובדים אלה מובטח בפנסיה נדיבה. לגבי התובע, הדבר מוצדק גם לאור בעיותיו האורולוגיות שאינן קשורות לתאונה, וגם חולשתו הנפשית במצבו קודם לתאונה עשויה היתה לתרום לכך. גם להטבות הכספיות המפליגות שהוענקו לעובדים הוותיקים לצורך פרישה מוקדמת יש משקל. התובע בעדותו, לא היה מהימן, (ר' גם הערכת פרופ' נוימן ממנה עולה הרצון לרווח משני) ולא השתכנעתי בכנות טענתו של התובע כי הוא היה ממשיך לעבוד עוד שנים בנמל גם אלמלא התאונה.

עדותו של מר יעקב לטבינסקי, ראש מחלקת משאבי אנוש בנמל חיפה (עמ' 37 עד 43 לפרוטוקול) מקובלת עלי. הוא העיד כי "התובע שימש בתפקיד אתת, ולמעשה נכון להיום אין לנו אף אחד בתפקיד הזה שגילו עולה על גיל 60." אני קובע, על כן, כי אלמלא התאונה, ועל אף המשכורת הגבוהה, היה התובע פורש לפנסיה מוקדמת (מלווה בהטבות מפליגות) קרוב לודאי באותו תאריך בו פרש למעשה, תוך שהוא קושר זאת לתאונה, או בסמוך מאוד לכך.

9.     התאונה לא הצריכה אישפוז. היא אינה מצדיקה עזרה וסיעוד. הנכות היא בשיעור של 19 אחוזים, ונראה מתאים להעריך את הפיצויים בראש הנזק של כאב וסבל בסכום של 50,000 ₪.

מאז התאונה ועד לספטמבר 2000 שולמה לתובע משכורתו במלואה על ידי הנמל, ולא נגרמו לו בתקופה זו הפסדים. מאז ועד 1.8.03 הוא מועד פרישתו של התובע מעבודה בנמל, שלגביו קבעתי כי גם אלמלא התאונה היה התובע פורש במועד זה, חלפה תקופה של 29 חודשים. השכר הוא 26,000 ₪ לחודש. התובע טוען כי נגרם לו הפסד השתכרות מלא בגין נזקי הגוף בתאונה לאורך תקופה זו, אך לעיל קבעתי שפגיעתו היתה קלה ביותר ואלמלא הגזמותיו ורצונו ברווח משני, יכול היה הוא להמשיך לעבוד בנמל, אם לא במשרה מלאה, אזי באופן חלקי, תוך הקלות שניתן היה לאשר לו, כמו שנעשה בעבר. אף לאור ההפסד המלא הנטען, לאור תגמולי המוסד לביטוח לאומי העולים על מיליון ₪, הנזקים בגין הפסדי ההשתכרות הנטענים, נבלעים.

מסקנתי היא, איפוא, כי התביעה נבלעת, למעט אולי הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל, עליו בכל זאת ראוי לפצות את התובע.

10.     הנתבעת תשלם לו סכום זה, וכל צד ישא בהוצאותיו. משום מצבו הסוציו-אקונומי הקשה, יופטר התובע מיתרת האגרה ומן הסנקציה שבס' 6(ג) לתקנות האגרות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול הפלגה

  2. חוק משפט ימי

  3. דמי השהיה מכולות

  4. נפילה מתורן ספינה

  5. מחסן צידה לאוניות

  6. שחרור מכולות מהנמל

  7. הצעת חוק נמל היובל

  8. תלונה על חדר באוניה

  9. זכויות קפטן ספינה שכיר

  10. דמי עגינה של כלי שיט בנמל

  11. נזק לרכב על אוניה בדרכו לישראל

  12. קנס מינהלי על עבירות בטיחות השיט

  13. תביעה נגד אוניה זרה שנעצרה בישראל

  14. תאונת עבודה בזמן פריקת מטען אוניה

  15. פיצוי כספי על בעיה בחדר בהפלגה על אוניה

  16. צו יציאה לחוץ-לארץ (דייגים), תשכ"א-1961

  17. תקנות מס הכנסה (ניכוי לימאים), תשל''ח-1978

  18. תקנות מס הכנסה (שיעור פחת לאניות), התשס''א-2001

  19. כללי הבטיחות בעבודה (נמלים ואניות בנמלים), 1947

  20. פקודת הנזיקין הנגרמים על ידי ספינות בניווט, 1939

  21. תקנות בית-הדין לעניני אניות בנידון פיצויים (הגנה), 1941

  22. צו שירות התעסוקה (הכרה בלשכה שירות התעסוקה לימאים), תש"ך-1959

  23. תקנות בית המשפט לימאות (אגרות וסדרי הדין בערעורים), תשי''ח-1958

  24. צו יציאה לחוץ-לארץ (ימאים ואנשי צוותות-אויר) (מס' 2), תשט"ז-1956

  25. תקנות הספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלי שיט) (סדרי דין), התש''ל-1970

  26. היתר בנייה למבנה לתחזוקת כלי שיט, אגודת הספורט הימי, בתי ספר ללימוד ספורט ימי

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון