להלן פסק דין בנושא שירותי הובלת תכשיטים - תביעה: פסק דין בפני תביעה כספית על סך של 13,833 ₪, אשר הוגשה ונוהלה בהליך של "סדר דין מהיר". התובעת והנתבעת הינן חברות בע"מ. התובעת עוסקת בייצור, שיווק וייצוא תכשיטים לחו"ל. הנתבעת עוסקת בשילוח בין לאומי. ביום 12/11/00 סיפקה הנתבעת לתובעת שירותי הובלה של תכשיטים המיוצרים ע"י התובעת (להלן: "הסחורה") ואשר יועדו לחברת MICHAL S.R.O שבפראג. (להלן: "החברה"). הנתבעת הפיקה רישומון ייצוא שבו צויין במפורש את פרטי המשלוח לפראג ובכמות של 5,366 גרם. התובעת טוענת כי קיבלה מהחברה מכתב לפיו כמות הסחורה שהתקבלה אצלה הינה בסך של 5,030 גרם בלבד, משכך שילמה החברה רק עבור הכמות שהתקבלה. ערכה של הכמות החסרה של 336 גרם הינו סך בשקלים השווה ל - 2,837$. התובעת טוענת כי הנתבעת היא זו שאחראית לאובדן הסחורה בהיבט חוזי, בהיבט נזקי, מעצם היותה "שומר שכר" ולכן עליה לפצותה בסכום האבוד. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי קיבלה מהתובעת את הסחורה כשהיא סגורה בחותם מתוך כוונה שהסחורה תגיע כמות שהיא לחברה שבפראג מבלי שתפתח. הנתבעת טענה שהתובעת ככזו ששלחה באמצעותה מספר משלוחים בעבר מודעת לעובדה כי הנתבעת אינה מבצעת בדיקה של תכולת החבילות ואילו רישומון הייצוא ותעודת המשלוח מונפקים על ידי עמיל המכס בהתאם לפרטים שהתובעת מצהירה עליהם, ואינם בהכרח משקפים את התכולה האמיתית של המשלוח. הנתבעת טענה כי המשלוח עליו סוכם היה מסוג “AIR FREIGHT” קרי חובת הנתבעת לספק את הסחורה לנמל היעד בלבד ועל הנמען להגיע ולאסוף אותה עצמאית. הנתבעת הוסיפה שאף אם היה מדובר במשלוח מסוג “DOOR TO DOOR” טענותיה לא היו משתנות כיוון שלא התקבלה כל תלונה על פגם באריזת הסחורה ומשכך ביצעה את עבודתה נאמנה. לטענת הנתבעת הוראות חוק השומרים אינן חלות על היחסים החוזיים שבין הצדדים. התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים ובסיכומיהם ושמעתי את עדויותיהם הנני בדיעה כי דין התביעה להתקבל במלואה מהטעמים שאפרט להלן: עדותו של מנהל חברת התעופה "סוויס" מר רונן שפירא לא תרמה להוכחת גרסת הנתבעת שכן אינו מכיר את התובעת ו/או את ההסכמים שבין התובעת לנתבעת. יתרה מזו, עדותו כי האחריות של המשלח היא ממקום המשלוח עד למסוף המטען מבלי להכיר במערכת היחסים החוזיים בין התובעת לנתבעת אין לה כל משקל בעיני (עמ' 2-1 לפרוטוקול מיום 13/04/05). עדותו של מנהל הנתבעת מר יוסי פרידמן לא הייתה אמינה בעיניי בלשון המעטה. בין היתר יצוין כי ה"שיפוץ" בגרסתו לפיה החבילה הייתה סגורה עם "חותם" כשבחקירתו הסתבר כי נסגרה באמצעות נייר דבק (מסקינטייפ). מר פרידמן הסביר את כל ההליך מרגע לקיחת החבילה ממשרד הנתבעת ועד לשליחתה לנמל היעד וטען בתוקף כי בכל הנקודות הללו אין אפשרות שאדם כלשהו יפתח את החבילה שכן עובדי הנתבעת הינם אנשים מוכשרים העוברים הכשרה, ובדיקות פוליגרף ולכן סומך עליהם. ואם כך הדבר מדוע לא הובא לעדות אף לא אחד מהם? לדידי, באי העדתם בתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענות ההגנה.מר פרידמן אף לא צירף מסמך כלשהו המאשר כי פנה לחברת התעופה K.L.M על מנת להציג את תעודת המשלוח עליה חתם הנמען ואף תעודת ביטוח המשלוח לא צורפה, (עמ' 14-13 לפרוטוקול) על כך נאמר כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). וכך גם בפסיקה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 605) טענת הנתבעת לפיה מרגע שמקבלת לידיה חבילה למשלוח ועד להגעתו ליעדו האפשרות כי המשלוח יפגם או יפתח הינה אפסית נסתרה שעה שהודתה כי כבר היו דברים מעולם וחבילות שלמות אבדו. לעומת כל הנ"ל, עדותם של מר קדם מנהל התובעת והגב' רונית אלבחרי היו אמינות וקוהרנטיות בעיניי. שכן שוכנעתי כי בתובעת כל אריזה עוברת פיקוח כפול למניעת תקלות ואי התאמות, וכי הם עובדים בצורה מסודרת ושוקלים כל חבילה בנפרד ובהתאם לתכולה ורק בנוכחות מנהל התובעת מר קדם החבילות נארזות ומוכנות למשלוח. מקובלת עלי טענת נציגי התובעת כי אינם יכולים לומר בוודאות אילו פריטים חסרים שכן בזהב הסחורה נמכרת לפי משקל ולא לפי פריטים. ההגיון הבריא גם מלמדני שאם ב"תחבולה" או "תרמית" עסקינן, אזי היצואן יעדיף (משיקולי מס) לרשום ברשומון היצוא ותעודת משלוח סכום/כמות נמוכה מהאמת ולא גדולה ממנה. אין זה הגיוני בעיני שנציגי התובעת בכוונה תחילה ציינו מספר גרמים יתרים בתעודת המשלוח וברשומון היצוע וזאת בכדי "לסחוט" את הנתבעת. אין לדברים שחר ומבחינתי אמין בעיני כי רשומון היצוא ותעודת המשלוח שיקפו נכונה את התכולה בחבילה, שזו נמסרה לנתבעת. הנני מאמין לגירסת התובעת לפיה מנהל התובעת סיכם עם נציג הנתבעת על משלוח "DOOR TO DOOR" אחרת היה מתקשר עם חברה אחרת למשלוח כזה. הוכח כי תעריף התובעת במשלוח גבוהות בהרבה מלחברה אחרת וזאת מאחר שמשלוחים אלו נעשים תחת אבטחה חמושה מרגע ההזמנה ועד למסירה ובעלויות גבוהות יותר. אין כל הגיון כלכלי לשלם סכום כה גבוה על משלוח מסוג “AIR FREIGHT” ולהשאיר הסחורה בנמל התעופה ולכן שוכנעתי כי התובעת התקשרה עם הנתבעת במשלוח דנן לאחר שסוכם כי המשלוח יהיה במסגרת "DOOR TO DOOR”. אף עדותו של מנכ"ל חברת MICHAL S.R.O מר יורי פיק הייתה אמינה עלי ומקובלת עלי טענתו כי ברגע שנודע לו על החוסר בסחורה פנה למר קדם והעובדה כי המכתב נשלח רק לאחר כחודש ומחצה הייתה בעקבות בקשת מר קדם על מנת להוכיח את טענתו בפני הנתבעת. האחריות למשלוח מרגע לקיחתו ועד להגעתו ליעדו הסופי מוטלת על הנתבעת ולכן משלא הגיע המשלוח עם הסחורה במלואה אל יעדו הסופי קרי משרדי חברת MICHAL S.R.O שבפראג, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין כך. לאור כל האמור לעיל הנני בדיעה כי דין התביעה להתקבל במלואה ואיני נזקק להכריע בשאלה המעניינת, האם חוק השומרים התשכ"ז -1967 חל במקרה דנן, דבר שיש להשאיר ב"דרך עיון". אי לכך, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 13,833 ₪ צמודים ונושאים ריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המשפט וכן סך של 3,500 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. שירותי הובלה / שילוח מטעניםתכשיטיםהובלות