האם הוצבו כלי רכב אזרחיים כמחסום בפני רכב נמלט ? להלן פסק דין בנושא שימוש בכלי רכב אזרחיים כמחסום: פסק דין יסודה של התביעה שבפני באירוע מליל ה- 25.3.01-24 בכביש מס' 4 באזור צומת גהה לכיוון דרום. מקור האירוע ברכב גנוב הנהוג ע"י אלמוני, בו ישבו אף נתבעים (1) (2) - שאף הורשעו בגין אירוע זה ונידונו למאסר ונגדם ניתן פס"ד בהיעדר הגנה, אשר נסע במהירות ובחוסר זהירות ותוך כדי ירידה לשול השמאלי בניסיון לחמוק מן השוטרים, פגע ברכב התובעת אשר עמד, עפ"י הוראת המשטרה (עה/1) בנתיב השמאלי והדפו לעבר B.M.W שעמדה לימינו. בגין הנזק שנגרם לרכב, הגישה התובעת תביעתה כנגד נתבעים (1) (2) - נגדם כאמור ניתן פס"ד וכנגד הנתבעת (3), משטרת ישראל, בטענה כי במקרה שבנדון, ותוך כדי שימוש בכלי רכב פרטיים כמחסום חי חרגה הנתבעת (3) מן הנהלים אותם קבעה היא ודומה באשר לשימוש בכלי רכב אזרחיים במחסום וכן חרגה ממידת הסבירות בנסיבות ולפיכך, חובה עליה לפצות את התובעת בגין נזקיה. שתי שאלות עיקריות עומדות בפני בבואי לבחון את האירוע. האחת - האם אכן הוצבו כלי הרכב האזרחיים כמחסום בפני הרכב הנמלט, והשניה : האם נהג, עה/1, מפקח אייזן, במידת הסבירות בנסיבות. לציין, כי נהג רכב התובעת לא העיד בפני מן הטעם כי אינו מתגורר בארץ, והדברים נאמרו על ידי ב"כ התובעת בפתח ישיבת ההוכחות אולם, לציין גם, כי לבית המשפט לא הובא לעדות השוטר מילשטיין, אשר על דו"ח הפעולה שלו סומכת הנתבעת בסיכומיה, ולא הובא כל הסבר מדוע לא זומן ולא התייצב עד זה. מכאן, שעלי לבחון את השאלה האם ביקש עה/1 לעשות שימוש בכלי הרכב האזרחיים כמחסום ניתן ללמוד אך ורק מן העדויות של העדים שהתייצבו בפני. מעדויות הנהגים בבית המשפט, עת/1 ועת/2, עולה כי לגירסתם של אלה בבית המשפט נתבקשו כלי הרכב לעצור על מנת לשמש מחסום לרחוב הכביש כאשר תחילה נעצר הנתיב הימני לאחריו האמצעי ובעקבותיו השמאלי (ראה עדות עת/2, עמ' 7, שורות 3-1). לעניין זה טוען ב"כ הנתבעת (2) בסיכומיו, כי עסקינן בפרשנות מאוחרת של העדים לאחר מעשה שלא בא בזכרה בהודעותיהם במשטרה ולפיכך אין לקבל פרשנות זו. לגירסתם ב"כ הנתבעת (3) לא היה מדובר בביצוע חסימה אנושית אלא בעצירת התנועה ע"י עה/1, המתבקשת מאליה על מנת שזה יוכל לפרוש את מחסום הדוקרנים מבלי שיפגע בגופו ע"י כלי רכב חולפים. לעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת (3) את בית המשפט לעדותו של עה/3 ולחקירתו הנגדית. אולם, מעיון בזכ"ד שערך עה/1 בסמוך לאירוע (ב 25/3/01 בשעה 03:00), למדתי דברים שונים, שם אומר העד כדלקמן: (שורות 10-9 מההתחלה) "והתחלתי לעצור רכבים שנסעו על הציר לכיוון דרום. לציין שהרכבים האלו נעצרו כאשר סגרתי את כל הציר לרוחבו כך ששום רכב לא יכול היה לעבור" (ההדגשה שלי פ.פ) ובהמשך , בשורות 13 - 16 : "לאחר כחצי דקה שבה וידאתי כי הכביש חסום הבחנתי ברכב שענה לתיאור ומאחוריו ניידת 47 עם כחולים בצמוד אליו. הרכב המסחרי הבחין בחסימה והחל להוריד מהירות תוך סטיה לצד שמאל של הנתיב ופגע ב בשני רכבים שעמדו בחסימה והמשיך לאחר שפגע ונפגע בעצמו" (ההדגשה שלי פ.פ) תמצא לאמר כי דבריו של מפקח אייזן בזכ"ד שנערך כאמור מיד ובסמוך לאירוע (שהיה בשעה 02:30) מדברי העד עצמם. מפקח אייזן מפרט בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי עצר את כלי הרכב לשם ביצוע חסימה כאשר לא מצאתי באותו זכ"ד תחילת פעולה של פרישת מחסום דוקרנים (על אף שחלפו כ-4 דקות מהרגע שנעצרו כלי הרכב). בנסיבות אלה, די לטעמי בזכ"ד זה כדי לאשש ולתמוך בטענת התובעת כי עה/1 אכן ביצע חסימה באמצעות כלי הרכב האזרחיים שנקלעו למגינת ליבם למקום, כאשר הנהגים נותרים לשבת בכלי הרכב החומסים את הכביש לרוחבו כדי שאף רכב לא יוכל לעבור, כפי שאמר מפקח אייזן, כאמור: "סגרתי את כל הציר לרוחבו כך שאף רכב לא יכול היה לעבור". לפיכך, סבורתני כי בנסיבות העניין, אין בידי לקבל את גרסת הנתבעת כי כלי הרכב נעצרו, כפי שנעצרו במסגרת פעולה שגרתית של טרם פרישת מחסום דוקרנים ולא כמחסום אנושי, שכן גירסה זו אינה עומדת בקנה אחד עם זכ"ד שנרשם ע"י עה/1, שהיה העד היחיד מטעם הנתבעת. מאידך, השוטר מילשטיין, אשר על דו"ח הפעולה שלו סומכת הנתבעת (3) בסיכומיה, לא הובא לעדות ולפיכך, מחד, תישאל השאלה מדוע לא הובא לעדות ומאידך, אין ליתן משקל לכל האמור בסיכומים בהתייחס לדו"ח הפעולה מטעמו שלא הוגש באמצעותו והוא לא נחקר עליו. מכאן, עולה השאלה השניה, והיא המידתיות והסבירות שבפעולותיו של עה/1 בנסיבות: טוענת הנתבעת בסיכומיה כי באותה תקופה היו התרעות מרובות על פח"ע ועת פיגועים קשה היתה ולפיכך כל אירוע של רכב נמלט עורר חשד של פח"ע, לרבות אירוע זה, שכן התקבלו באותו לילה התרעות, כפי שפירט השוטר מילשטיין ולפיכך פעולתו של עה/1 היתה סבירה ומידתית בנסיבות ונתבקשה מעצם מהות האירוע שנחשד כאירוע פח"ע ולא כאירוע פלילי של רכב גנוב נמלט. איני מקלה חס וחלילה ראש בטיעונים אלה. בתוך עמי אנוכי יושבת וכאזרח המדינה מודעת אני לזמנים הקשים שעברנו, לאירועי הפח"ע שרדפו זה אחר זה, לפיגועים ולעבודה הקשה והמאומצת שהיתה מוטלת על שוטרי ישראל, אשר עשו ימים כלילות בניסיון לשמור על בטחונים של אזרחי המדינה. אולם, בבואי לבחון את המקרה הספציפי שבפני, עלי לבחון אותו על בסיס הראיות המונחות בפני ועל יסוד המידע שהיה בידי המפקח אייזן, עה/1, כאשר פעל כפי שפעל. לצערי, לא הובא השוטר מילשטיין לעדות וכן לא הובאה כל ראיה על התראה לפעילות פח"ע, למעט האמור בסיכומי ב"כ הנתבעת ואין בסיכומים כדי למלא את החסר בחומר הראיות ואין הם יכולים לבוא במקום חומר ראיות שלא הוצג. מאידך, הפכתי והפכתי בזכ"ד שנערך ע"י עה/1, המפקח אייזן, ולא מצאתי בו כל התייחסות לחשד כי עסקינן במחבלים ולא ברכב גנוב גרידא. כל שנאמר באותו זכ"ד הינו ניידת 47 הנהוגה ע"י השוטר מילשטיין, החלה במרדף אחרי רכב מסחרי שלא עצר במחסום על צומת גהה לכיוון דרום. מכאן, שאין בידי לאמר כי בעת שפעל עה/1, פעל העד בידיעה כי עסקינן בהתראת פח"ע, באופן שתחייב הצבת מחסום אנושי באמצעות כלי הרכב, גם אם אלה עלולים להיפגע, וזאת במגמה למנוע פגיעה חמורה יותר. לצערי, עדותו של עה/1 בבית המשפט, לפיה לא התכוון להשתמש בכלי הרכב האזרחיים כחסום אנושי אינה עומדת בקנה אחד עם הזכ"ד שערך במקום האירוע ולפיכך, אין בידי לקבל את הפרשנות אותה מבקש ממני ב"כ הנתבעת (3) לאמץ בהסתמך על דברי העד בבית המשפט בלבד. בנסיבות אלה, אין בידי לאמר כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת של עה/1 ובסבירות פעולותיו, מה גם שחלפו 4 דקות לפחות מרגע עצירת כלי הרכב ועד להופעת הרכב הנמלט ולא מצאתי כאמור לעיל, בזכ"ד, כל התייחסות לפרישת מחסום דוקרנים. עובדה זו הועלתה לראשונה רק בבית המשפט (וראה לעניין זה ההלכה שנפסקה בע"א 315/91 לוי נ' מדינת ישראל, פד"י מח (3), 45). יתר על-כן. הנתבעת צירפה לכתב הגנתה את נספח ה' - נוהל איסור שימוש בכלי רכב אזרחיים לחסימת כביש, המדבר בעד עצמו, אולם לגירסתה, שימוש בטכניקה זו יהיה נסבל באירוע פח"ע ולא באירוע מתוכנן ובנקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. טוען ב"כ הנתבעת כי משבאירוע פח"ע עסקינן יש בכך משום הכשר לסבירות פעולתו של עה/1. אולם, תמצא לאמר אירועים רבים הינם בגדר אירועי פח"ע, אולם גם במקרה כזה עסקינן במילים "יהיה נסבל" כאשר יש לצרף למילים אלה שניים: מידת הסבירות והמידתיות מחד, ונקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים מאידך. כפי שפירטתי לעיל, לא הוכחה בפני המידתיות, בעיקר בשים לב לעובדה שהנהגים נדרשו להישאר יושבים ברכבם וכן לא הוכח כי ננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים, שאף הם אינם מפורטים. זאת ועוד. איני סבורה כי ניתן לקבל את טענת ב"כ הנתבעת (3) כי התנהגותם של הנתבעים (1) (2), ניתקה את הקשר הסיבתי שבין פעולתו של עה/1 לתוצאה, מאחר והם היו הפוגעים הישירים ומבצעי העוולה וזאת מאחר ושתי הפעולות קשורות וכרוכות זו בזו ואין האחת מתנתקת מרעותה, שכן המחסום שהציב עה/1 בכביש היה למנוע את מעבר הרכב הנמלט ומידת הסבירות והציפיות בנסיבות שכאלה הינה כי זה יפגע בכלי הרכב העומדים בניסיון להימלט ולא ירתע ויעצור בגינם, כפי שלא נרתע ולא עצר במחסום המשטרתי אותו פרץ. מכל אלה, נותרה לדיון שאלה אחת ואחרונה והיא מידת האחריות שיש להטיל בנסיבות על נתבעת (3) וכמותה. לדברי ב"כ נתבעת (3) אין עסקינן במעוולים במשותף ובנסיבות ועל פי המידתיות והאשם המוסרי, אין להטיל על הנתבעת (3) את מלוא האחריות כפי שזו הוטלה על הנתבעים (1) (2) ואילו ב"כ התובעת סבור שיש להטיל על הנתבעת (3) לא רק פיצוי בגין נזקי התובעת אלא פיצוי עונשי. בשלב זה, עלי לציין כי גם על בית המשפט להפעיל את המידתיות והאיזון שבין טענות הצדדים, הכל בשים לב למקום, לזמן ולתקופה שכאמור, תקופה קשה היתה, של ריבוי פיגועים והתראות פח"ע. לפיכך, ולאחר שבחנתי את כל הנסיבות כפי שפירטתי לעיל, ולאחר שהעמדתי במבחן את מערכת שיקוליו של עה/1 ובשים לב למכלול האירועים ולתקופה הקשה, שהינה בנסיבות בגדר ידיעה שיפוטית שאינה צריכה הוכחה, מצאתי כי יש לחייב את הנתבעת ב 50% מנזקי התובעת, שכן במקביל, אין בידי להתעלם מדרך פעולתו של עה/1, כפי שפורטה לעיל, כחיוב נפרד מהחיוב שהוטל על נתבעים (1) (2) בפסק הדין שניתן כנגדם בהעדר הגנה. סיכום: לפיכך ולאור האמור לעיל, ובשים לב לכך כי התובעת שילמה לנותני שירותים שונים סך של 30,862 ₪, נשאה בשכ"ט שמאי בסך של 1,000 ₪ ולרכב נגרמה ירידת ערך בסך של 5,246 ש"ח (ימי השבתה וההפסד בגינם לא הוכחו), סה"כ 37,108 ₪, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום 50% מהסך הנ"ל, דהיינו, סך של 18,554 ₪, כשהסכום צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום 30/4/01 ועד יום התשלום המלא בפועל, בצירוף 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ, וכן הוצאות משפט בהם נשאה התובעת (תשלומי האגרות והוצאות העדים מטעמה)מחסוםרכב