להלן פסק דין בנושא פסק דין בפשרה תביעת לשון הרע: פסק דין 1. פסק דין זה ניתן על פי הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, מכח הסכמת הצדדים שניתנה ביום 31.10.06. 2. הסכמת הצדדים בדיון האמור היא גם כי בית המשפט יתן את פסק הדין, על יסוד החומר שבתיק וסיכומי הצדדים שיוגשו בכתב וללא הנמקה. 3. התובע הגיש סיכומיו ביום 4.12.06. הנתבעת הגישה סיכומיה ביום 3.1.07. 4. התביעה בה מדובר היא תביעה על פי חוק אישור לשון הרע תשכ"ה-1965, כאשר בתחילה תבע התובע נזקי ממון, אותם העמיד על סך של 120,000 ₪ ולאחר מכן תיקן התובע את תביעתו, בהעמידו את סכומה על הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, דהיינו פיצוי - וללא הוכחת הנזק. 5. מרבית העובדות הצריכות לעניין - אינן שנויות במחלוקת. ביום 10.5.2000, ערב יום העצמאות ה- 52 של מדינת ישראל, שידרה הנתבעת כתבה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 בטלויזיה, בה צולם ראיון עם סעיד שחאדה מיפו, אשר בעת הראיון, עמד ברחוב ביפו מתחת לכרזה בערבית אשר נתלתה מעל ולרוחב רחוב יפת ביפו, מעל הכביש. תכנה של הכרזה, ככל שעולה מטענות הצדדים: "52 שנה לנקבאת העם הפלשתיני" (להלן: "הכרזה"). כפי שמסתבר, נתלתה הכרזה סמוך למסעדה ששמה "מרכז החומוס אסלי", שהיא מסעדה בבעלות התובע. בצילום הראיון עם סעיד שחאדה, נראתה המסעדה, שהשלט נושא את שמה, ביחד עם הכרזה. בכתבה צולם גם פנים המסעדה, במהלך הראיון עם סעיד שחאדה - הגם שהתובע לא נראה בצילומים ואף שמו לא הוזכר. בצילומי פנים המסעדה נראו עובדי המסעדה ומי מסועדיה אף רואיין. במהלך הראיון לא התייחס סעיד שחאדה אל מסעדתו של התובע או אל התובע עצמו. בראיון עם סעיד שחאדה, אמר סעיד שחאדה בין היתר, את הדברים שבעטיים הוגשה התביעה: "האבסורד בזה שהם באים אצל הערבים ביום העצמאות, קונים אצלם את המנגל שלהם, את הפחמים, את החומוס ולא יודעים שהערבי שיושב מולם ונותן להם את הדברים האלה - הוא ערבי, שבתוך לבו, בינו לבין עצמו - והוא לא יגיד ללקוח שלו, כי הוא יחשוש על הפרנסה שלו - הוא ערבי שמרגיש שההוא בא לחגוג על הקבר של ההורים שלו" (סעיף 8 לכתב ההגנה). לטענת התובע, קושר הצופה הסביר את דבריו אלה של סעיד שחאדה בראיון, עם מסעדתו "מרכז החומוס אסלי" וכי המרואיין שחאדה הוצג בכתבה כאילו הוא מייצג את מסעדתו של התובע, את דעותיה, ערכיה ואת דעתו של בעל המסעדה בפרט, שאינם כאלה כלל. לטענת התובע, צולמה הכתבה במקום בו צולמה, לנוכח טינה אישית כלפי התובע (שהוא חצי יהודי וחצי ערבי-נוצרי), מצד שכניו המוסלמים ביפו, אשר כיוונו בכוונת מכוון את הכתבה של הנתבעת, למיקום האמור, במטרה לגרום לו נזק. מנגד - טוענת הנתבעת - כי התובע כלל לא נראה בכתבה ושמו לא נזכר בה וכן כי בכתבה לא פורסמה לשון הרע על התובע. מכאן - טוענת הנתבעת כי הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע על חלופותיו אינם מתקיימים בענייננו. כך גם טוענת הנתבעת כי המרואיין, סעיד שחאדה, בדבריו, לא הביע אלא את דעתו - ואין בדבריו משום קביעת עובדה. לחילופין - טוענת הנתבעת לקיומן של ההגנות בחוק העומדות לה בנסיבות העניין, שהן: א) העדר מודעות לקיומו של הנפגע. ב) הגנת הבעת הדעה. ג) הגנת אמת בפרסום. בכל מקרה - טוענת הנתבעת - כי לתובע באופן אישי לא נגרם נזק כלשהו פסיקתו של הפיצוי הסטטוטורי - או חלק ממנו. כתימוכין, נוספים, בהקשר זה - טוענת הנתבעת כי התובע לא הגיש תביעתו, אלא לאחר שחלפו למעלה מחמש שנים מאז הארוע. כמו כן, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי בכתבה צולם ורואיין גם אדם בתוך מסעדתו של התובע ודווקא הוא הפליג בשבחיה של המסעדה, מוצריה והשירות בה. גם בכך - מוצאת הנתבעת משום חיזוק לטענה בדבר העדר כל נזק לתובע. על יסוד כל אלה - מבקשת הנתבעת כי בית המשפט ידחה את התביעה. לנוכח העובדה שהצדדים הסכימו למתן פסק הדין בפשרה וללא הנמקה, אסתפק בציון התוצאה אליה הגעתי, לאחר שבחנתי את החומר שבתיק, לרבות הקלטות, שהוצגו, הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעת, שקלתי היטב את טענות הצדדים בסיכומיהם והגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות המשפט (אגרות) בסך של 1,675ש"ח, וכן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ + מע"מ. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין (4.2.07) ועד התשלום בפועל. פסק דין בפשרה (סעיף 79א')לשון הרע / הוצאת דיבהפשרה