להלן החלטה בנושא פיצויים יוצאי טוניס: החלטה 1. העוררת, נולדה בשנת 1938 בגפסה שבטוניס. תביעתה לקבלת תגמולים, אשר הוגשה בשנת 2001, נדחתה על ידי הרשות, בנימוק כי בשל היותה בעלת נתינות תוניסאית אינה זכאית לתגמול מאחר ולא חל בעניינה סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני. ההחלטה נשלחה לעוררת ביום 09.10.2002. 2. ביום 21.6.2004 נתקבלה במשרדי הרשות פניה מצד העוררת, בה היא מציינת כי בידה מכתב המאשר כי בתקופת המלחמה לא היתה בעלת נתינות טוניסאית. בתגובה לפנייתה הבהירה לה הרשות, במכתב שנשלח ביום 15.7.2004 כי האישור שהמציאה מעיד על היעדר נתינות צרפתית ואינו מתייחס לשאלת האזרחות התוניסאית. 3. ביום 27.7.2006 פנתה העוררת שוב לרשות, במכתב בו גוללה את כל קורותיה וקורות משפחתה בעת המלחמה, ואת הסבל והתלאות שעברו. תגובה לפנייה זו נשלחה ביום 13.9.2006, ובה הופנתה העוררת בשנית להחלטתם הקודמת שאינה מאפשרת הכרה בה עקב נתינותה הטוניסאית. 4. ביום 27.9.2006 פנתה העוררת שוב, ובמכתבה גוללה את התכתבותה עמם עד כה. בנוסף לכך ציינה כי מאחר ומשנת 2006 השתנתה ההלכה ומכירים ביהודי תוניס לצורך קבלת תגמול, היא מבקשת שיבחנו את עניינה שוב. בתגובה לפנייתה, מיום 18.10.2006 הובהר לעוררת שוב כי אינה זכאית לתגמול עקב נתינותה הטוניסאית. על כך נסב הערר שלפנינו. 5. בעדותה בפנינו טענה העוררת כי לא הגישה ערר לאחר קבלת החלטת הרשות מאחר ונאמר לה (ולבעלה שסייע לה בהגשת התביעה) כי טרם החלו לטפל ביוצאי תוניס, וכך גם שמעה מפי אחרים. בספטמבר 2006 פנתה העוררת לעורך דין פדלון על מנת שיטפל בעניינה. הלה ציין בפנינו כי החל לטפל בעניינה של העוררת לאחר פנייתה לרשות ביולי 2006, וטוען כי השיהוי בהגשת הערר נבע מטעותה בתום לב. 6. סעיף 17(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957 קובע כלהלן: "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה לפני ועדת העררים תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו ההודעה על החלטת הרשות המוסמכת, אולם רשאית הועדה להאריך לו את מועד הערר לתקופה נוספת שלא תעלה על ארבעה-עשר יום". תקנה 2(א) לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי הדין בועדת ערר), התשל"ד- 1974 (להלן: "התקנות"), קובעת אף היא כי: "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה לפני הועדה בתוך 30 ימים מיום שהגיעה אליו ההודעה על החלטת הרשות המוסמכת; אולם רשאית הועדה להאריך לו את מועד הערר לתקופה נוספת שלא תעלה על ארבעה עשר יום". תקנה 28 לתקנות קובעת כי: "הועדה או יושב הראש שלה רשאים, מטעמים מיוחדים שיפורשו בהחלטתם, להאירך כל מועד שנקבע בתקנות אלה או על פיהן, למעט תקנה 2(א)" (הדגשה שלנו). 7. אם כן, החוק קובע כי המועד להגשת ערר הוא תוך 30 יום מהמועד שהחלטת הרשות המוסמכת הגיעה לעורר ובסמכות הועדה להאריך את המועד לתקופה נוספת של 14 יום. התקנות חוזרות על אותה ההוראה ומוסיפות וקובעות כי סמכות הארכת המועד, מעבר לכך, אינה נתונה לועדה. 8. בהחלטתנו בוע 128/05 רחל דרייזן נ' הרשות המוסמכת (12.9.2005), קבענו כי הועדה רשאית, מכח סמכותה הטבועה, להאריך המועד להגשת ערר אף מעבר ל-14 יום, אך סמכות זאת תופעל במקרים חריגים בלבד. המדדים המרכזיים על פיהם יש לשקול הארכת המועד הם תקופת האיחור, סיבת האיחור ובמקרי גבול גם הטעם לדחיית הבקשה על ידי המשיבה, כלומר סיכויי הערר לגופו. במקרה שלפנינו המדובר בעוררת אשר לא ישבה בחוסר מעש, אלא לאחר קבלת החלטת הדחייה מהרשות שבה ופנתה אליהם בבקשות חוזרות ונשנות לשקול בשנית את עניינה, אך בכל פעם נענתה בשלילה. 9. לאחר ששמענו את העוררת, ובחנו את כלל נסיבות עניינה, הגענו למסקנה כי מדובר בנסיבות יוצאות דופן שהובילו את העוררת להגשת עררה באיחור. לפיכך, אנו מאריכים את המועד להגשת הערר, ורואים את תגובת העוררת כפי שנשלחה למשרדי הרשות כהגשת ערר. עוד נציין, כי כל החלטות המשיבה לא נשלחו בדואר רשום, חרף מצוות החוק. על פי ע"א 3109/05 מרלן שכטר נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 16.4.2007), כל עוד לא נשלחה החלטה בדואר רשום, טרם מתחיל מירוץ הזמן להגשת הערר. כך או כך, יש לדון בערר לגופו. 10. לגופו של עניין, כפי שהבהרנו פעמים רבות אין די בטענה שככלל יהודי טוניס היו בעלי נתינות טוניסאית, ובעניין הנדון אין כל אינדיקציה לקיומה של נתינות כזאת. לפיכך, דין הערר להתקבל. 11. מאחר והחלטתנו בשאלת הנתינות הטוניסאית תלויה ועומדת בערעור בביהמ"ש המחוזי - מועד התשלום ידחה עד להחלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור, החלטה שתחול גם על ערר זה, ללא צורך בהגשת ערעור. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד.פיצוייםניצולי שואה