פוסט טראומה בגלל מוות חבר בצבא

להלן פסק דין בנושא פוסט טראומה בגלל מוות חבר בצבא: פסק דין 1. ביום 6.6.05 הוכר המערער כך על פי הודעת המשיב, כנכה, ודרגת נכותו נקבעה, על פי החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 5.1.05 - ו- 25.5.05, ל- 10% לפי פרט 34אב - PTSD הפרעה נפשית עם הגבלה קלה בכושר התפקודי. ההכרה במערער כנכה וקביעת נכותו ניתנה עקב תגובתו לאירוע קשה משנת 1996 הקשור למות חברו במהלך שירות מילואים. 2. בטרם הוכרה ונקבעה נכותו כאמור, הועמד המערער לבדיקה בפני מרכז הערכה. בחוות הדעת של מרכז ההערכה, מיום 13.5.04, נקבע כי בעקבות האירוע פיתח המערער הפרעה חרדתית-אפקטיבית קשה (PANIC DISORDER WITH SECONDARY DEPRESSIVE SYNDROME ) אשר גרמה לליקוי תפקודי ניכר ללא עדות ל- PTSD. עוד הוסיפה חוות הדעת ואמרה, כי קשה לראות קשר ישיר בין עוצמת הגירוי לבין עוצמת ההפרעה הנפשית של המערער, אם בכלל ישנו קשר בין השניים. עם זאת, למען הסר ספק המליצה חוות הדעת להכיר בליקויו התפקודי הנובע מאותו הפרעה חרדתית אפקטיבית קשה, בהיקף של 10% באופן זמני למשך שנתיים, כשיתר נכותו לא שייך לנסיבות שירותו הצבאי של המערער ואין להכיר בו. 3. המערער ערעור על החלטת הועדה הרפואית מהדרג הראשון בפני ועדה רפואית עליונה (להלן: "הועדה") וזו דחתה את הערעור. בהחלטתה לדחיית הערעור כתבה הועדה: "הועדה מוצאת כי המערער סובל כעת מהסתמנות תתסיפית של PTSD. תיאורו את מכלול התסמינים של ההפרעה אינו עונה להסתמנות מלאה של ההפרעה. את מרכיבי מגבלתו התפקודית כפי שתוארה על ידו לא ניתן ____ באופן מלא להסתמנות זו וכפי שתואר בדו"ח מרכז הערכה נראה שהקשרם של המגבלות התפקודיות אחר. לאור זאת הועדה סוברת כי יש לדחות את הערעור". 4. בערעורו טוען המערער, כי הנימוק לדחיית הערעור לפיו מקורן של ההגבלות התפקודיות של המערער הוא אחר, ולא האירוע משנת 1996, הינו חריגה מסמכות הועדה. לדעתו, משקבע המשיב את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנכות הנפשית של המערער כקשר של גרימה, אין זה מתפקיד הועדה לפתוח מחדש קביעה זו וכל שהיה עליה הוא לבחון את קביעת הועדה מהדרג הראשון בדבר שיעור נכותו. יתר על כן, טוען המערער, גם אם סברה הועדה כי פיצול הנכות הינו בסמכותה, היה עליה לנמק את החלטתה באופן בהיר - לקבוע את מלוא שיעור נכותו של המערער, מה מתוכו היא מייחסת לשירות ומה לגורם אחר ומה נימוקיה לפיצול בכלל ולמידת הפיצול בפרט. 5. בדברי תשובתו, עותר המשיב לדחיית הערעור. לטענתו החלטת המשיב בגין הקשר בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו הצבאי, התבססה על חוות דעת מרכז ההערכה אשר סבר כי המערער סובל מפגיעה נפשית, אולם רק חלק ממנה קשור לשירות הצבאי. הועדה קיבלה סברה זו וקבעה, בגדר סמכותה, כי למערער בעיה נפשית אשר בחלקה הגדול אינה קשורה כלל לשירות הצבאי. 6. לאחר שעיינתי בכתובים, כמו גם בטענות ב"כ הצדדים בפני, בישיבת יום 1.5.05, באתי לידי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. 7. הודעתו של המשיב מיום 6.6.05 שני חלקים לה. החלק הראשון - עניינו בהכרת האירוע כקשור קשר של גרימה לשירותו הצבאי של המערער. החלק השני - קביעת שיעור הנכות. החלק הראשון איננו מעניינה של הועדה. משנקבע הקשר הסיבתי עובר עניינו של המערער לועדה רפואית. בסמכות הועדה לקבוע את דרגת הנכות, זאת ותו לא, ובמקרה של גרימה, כמו בענייננו, מלוא הנכות הרפואית. אינני מקבל את עמדת המשיב לפיה ביקש הוא מהועדה לומר לו את שיעור הפגימה המסויימת שתורגמה ל- PTSD (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת יום 1.5.08 ש' 21-23; 27-28) והחלטתו מיום 6.6.05 מכוונת, לפיכך, רק לנכות זו ולא לכל מצב נפשי אחר כפועל יוצא של האירוע. הטעם לכך - קביעת ועדת ההערכה הינה בגדר המלצה בלבד. אין היא מחייבת את הועדה מהדרג הראשון, גם לא את המשיב. לכך מסכים גם ב"כ המשיב. בענייננו חוות הדעת של מרכז ההערכה לא הכירה בפגימתו של המערער כפגיעת PTSD. ההמלצה היתה ל- PANIC DISORDER WITH SECONDARY DEPRESSIVE SYNDROME. הועדה הרפואית מהדרג הראשון לא קיבלה המלצה זו וקבעה את נכותו ל- 10% תחת פרט PTSD (34אב), תוך שהמשיב מבהיר, בחלק הראשון של החלטתו, כי המצב הנפשי אירע בתקופת השירות ועקב השירות הצבאי. לפיכך, משקבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון את נכותו של המערער ל- 10% תחת פרט 34אב ונכות זו לא סיפקה את המערער והוא ערער לועדה רפואית עליונה, כל שהיה על ועדה זו לבחון את שיעור הנכות של המערער ללא התייחסות לקשר הסיבתי. אוסיף ואומר כי לשון ההחלטה של הועדה, כמו גם לשון ההודעה של המשיב, מיום 6.6.05, בו הוא מודיע למערער על הכרתו כנכה ועל דרגת הנכות שנקבעה לו, היתה בגדר שימת מכשול בפני עיוור. לו סברה הועדה הרפואית מהדרג הראשון, כי חלק מהנכות הנפשית איננו עקב השירות הצבאי, היה עליה לקבוע את שעור הנכות הנפשית של המערער לאור מצבו הנפשי ולקבוע איזה חלק על חשבון שירות ואיזה לא. אין ולא היתה קביעה כזו. הקביעה היתה 10% תחת PTSD. לפיכך היה על הועדה לדון ולקבוע אם מצבו הנפשי העכשווי הוא 10% או יותר תוך יחוס מצבו הנפשי לשירות הצבאי. סוף דבר 8. א. לפיכך, הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית העליונה, על מנת שתקבע את אחוזי נכותו הנפשית ללא כל קשר לשאלת הקשר הסיבתי - כפי הבהרתי לעיל. ב. המשיב ישלם למערער שכ"ט עורך דין כדי סך של 2,500 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התחום הנפשימקרי מוותצבאפוסט טראומהשירות צבאי