להלן פסק דין בנושא ערעור על הפחתת אחוזי נכות: פסק - דין בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 6.12.06 לפיה הופחתה נכותו הנפשית של המערער מ-70% כפי שנקבע על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון, ל-10%. המערער מוכר כנכה צה"ל במספר פגימות: ליקוי שמיעה - 20%, טנטון - 10% וכן פגיעה נפשית, אשר שיעורה הוא נשוא הערעור. בשנת 1990 הוכר המערער כנכה צה"ל בפגימות הקשורות לשמיעה ושנים מספר לאחר מכן ביקש להכיר בתלונותיו כפגיעה נפשית הקשורה והנובעת מנכותו הגופנית המוכרת, וזאת מכוח תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969. ועדה רפואית מיום 23.3.98 קבעה למערער נכות בשיעור 10% בגין תגובה דכאונית לפגיעה גופנית, וזאת למשך שנתיים. עם תום הנכות הזמנית, הועלו אחוזי הנכות בגין הפגיעה הנפשית ל- 20% לצמיתות כעולה מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 20.9.00. בשנת 1994 עתר המערער להחמרה במצבו הנפשי. עפ"י החלטות הועדה הרפואית מיום 13.10.04 ו- 9.2.05 הופנה המערער לבדיקות פסיכודיאגנוסטיות, אשר לאחריהן קבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 13.10.04, כי למערער נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של שנתיים בגין הפרעה פסיכוטית, לפי פרט 33(ז) לתוספת. ועדה רפואית נוספת מיום 26.4.06 קבעה בתום הנכויות הזמניות, כי למערער דרגת נכות בשיעור של 70% לצמיתות, לפי פרט 33(ו) לתוספת. על החלטה זו ערער המשיב בפני הועדה הרפואית העליונה וטען כי המערער כלל אינו מוכר בפגימת סכיזופרניה כי אם בתגובה נפשית לפגיעה גופנית. בהחלטתה מיום 6.12.06 קיבלה הועדה הרפואית העליונה את ערעורו של המשיב וקבעה, כי שיעור הנכות אותו ניתן לייחס לתגובה הנפשית הינו 10% בלבד, שכן הפרעת הסכיזופרניה, ממנה סובל המערער, איננה קשורה כלל בקשר סיבתי רפואי לפגימת האוזניים ולתופעת הטנטון - בהן הוכר המערער מלכתחילה. הערעור מתמקד למעשה בסמכות הועדה הרפואית העליונה ובשאלה אם רשאית היתה להתייחס לשאלת הכרתו של המערער במחלת הסכיזופרניה, או שמא עסקינן, כטענת המערער, בהחלטה חלוטה שלא היתה ניתנת עוד לערעור. ב"כ המשיב, בהגינותו, מסכים שלו נדונה בקשתו של המערער להכיר במחלת הסכיזופרניה כמחלה מוסבת לפגימת האוזניים ולו החליטה הועדה הרפואית להכיר בקשר הסיבתי רפואי שבין השתיים, כי או אז היתה בפנינו החלטה חלוטה שניתן היה לדון בה מחדש רק בהינתן ראיה חדשה. לדבריו, לא כך הדבר במקרהו של המערער, שכן לטענתו, שאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה המוכרת למחלת הסכיזופרניה לא נדונה בעבר, וכפועל יוצא גם לא הוכרה, אלא רק בועדה מיום 26.4.06 ומשכך לא איחר את השעה בהגשת הערעור. עיון בתיקו הרפואי עב הכרס של המערער המתאפיין בבקשות חוזרות ונשנות של המערער לשוב ולדון בשיעור נכותו ובטענות החמרה שהועלו על ידו חדשות לבקרים, מעלה כי כבר בועדה הרפואית מיום 27.7.05, שסיכמה את מצבו הרפואי של המערער ללא נוכחותו, הוכר לכאורה מצבו הפסיכוטי של המערער כקשור לפגימה הרפואית המוכרת. וכפי שקובעת הועדה: "דיון: הועדה עיינה במכתב ממרכז הערכה מ- יוני 2005, הועדה בדעה של מצב נוכחי פסיכוטי-דכאוני רציני עם מחשבות אובדן. במצב העכשווי הוא זקוק לטיפול אינטנסיבי במסגרת מוגנת לאלתר. הועדה קובעת 100% נכות ל- 6 חודשים". בלב יו"ר הועדה אומנם התעורר ספק באם הועדה הרפואית אכן הכירה בקשר הסיבתי ומשכך, הפנה לועדה לשאלה בזו הלשון: "נשאלת השאלה האם נכותו הנפשית הנוכחית היא תגובה לנכותו המוכרת, או שקיים מרכיב אחר שאינו קשור לשרות ו/או לנכותו המוכרת..." (מכתב מיום 23.8.05). בתשובה מיום 7.9.05 עונה פרופ' שלוסברג ליו"ר הועדה: "... מצב זה של הפגיעה הגופנית קרי טיניטוס וירידה בשמיעה - מצב זה הלך והחמיר, הופיע דכאון במשך שנים ולאחרונה הופיעו אליצינציות שמיעה... אי לכך אנו בדעה שהתגובה הנפשית החמורה היא אכן אי ספיקה פסיכוטית על רקע בעיותיו השמיעתיות עם טינטון". לועדה הרפואית שנתכנסה ביום 26.4.06 לא היה עוד ספק בקיומו של קשר סיבתי בין מצבו הפסיכוטי (סכיזופרניה) לבין בעייתו הרפואית המוכרת ומשכך, מיקדה את הדיון בשיעור הנכות בלבד וקבעה: "לסיכום, חולה הסובל מסכיזופרניה עם סימנים חיוביים ושליליים כאחד. בהסתמך על הבדיקה, ושיחה עם אחותו ומכתבים מצורפים, קובעת הועדה 70% נכות צמיתה". על החלטה זו הגיש המשיב ערעור בפני הועדה הרפואית העליונה, אשר קיבלה את טענותיו ושללה, בהחלטתה מיום 6.12.06, עליה מערער המערער בפניי, את הקשר הסיבתי שבין בעיית השמיעה לבעיית הסכיזופרניה ואף הביעה ספק אם היה מקום להכיר מלכתחילה בתופעת הטינטון ובתגובה הנפשית הראשונית, אשר היתה לטעמה הסתמנות פרודרומלית של תופעת הסכיזופרניה שהיתה בראשיתה והלכה והחמירה. הגם שלא ניתן לבטל במחי יד את הקביעה לגופה של הועדה הרפואית העליונה בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, הרי חוששתני כי המשיב איחר את המועד להעלאת הטענה. שלא כפי שטען המשיב, לא נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין המצב הפסיכוטי לבין הפגימה המוכרת לראשונה רק בועדה הרפואית מיום 26.4.06, אלא שנה קודם לכן. שאלת הקשר הסיבתי הוכרעה במשתמע עוד בהחלטת הועדה מיום 27.7.05 ובאם נותר ספק בהכרת הקשר הסיבתי, הרי זה הוסר מסדר היום במכתב ההבהרה מטעם הועדה מיום 7.9.05. המשיב לא ערער על החלטת הועדה מיום 27.7.05 הגם שאמור היה לעשות כן, לו חלק על קביעת הקשר הסיבתי, תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה, כמצוות המחוקק. משלא הוגש ערעור, הפכה הקביעה בדבר הכרת הקשר הסיבתי לחלוטה, ומכל מקום, לא ניתן היה לערער עליה לראשונה במסגרת הערעור על החלטת הועדה מיום 26.4.06. ערעורו של המערער מתקבל, איפוא, מטעם פורמלי בלבד ומהסיבה לפיה אמור היה המשיב להעלות את השגותיו בסוגיית הקשר הסיבתי במסגרת ערעור על החלטת הועדה מיום 27.7.05 ולא שנה לאחר מכן במסגרת ערעור על החלטה מיום 26.4.06. אין בקבלת הערעור כדי להביע את דעתי בסוגיית הקשר הסיבתי לגופה, אף לא בדרך שבה ניתן לתקוף בצורה נכונה, אם בכלל, סוגיה זו. הערעור מתקבל. החלטת הועדה הרפואית העליונה בדבר ביטול החלטת הועדה מדרג ראשון בכל הנוגע לשיעור הנכות הנפשית - בטלה.אחוזי נכותערעורנכות