להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים: פסק דין השופט י' כהן: 1. ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)(נוסח משולב), תשי"ט - 1959 (בראשות כב' השופט א' גנון וה"ה פרופ' א' פלדי ומר ד' לוקוב) מתאריך 21.7.05 בתיק ע"נ (חיפה) 381/03. 2. העורר שרת, ועודנו משרת, במשטרת ישראל, ובתביעה להכרת זכות שהגיש למשיב, טען כי תוך כדי שירותו במשטרה היה מעורב בשלוש תאונות דרכים, וכתוצאה מהן הוא סובל מכאבי גב תחתון, כאבים בצוואר, כאבים בברכיים וכאבי ראש. בהחלטתו מתאריך 9.9.03 דחה המשיב את תביעתו של המערער, ועל כך הוגש הערר לועדת הערר קמא. במהלך הדיון בעררו זנח המערער טענותיו בתחום הנוירולוגיה, ולא המציא חוות דעת רפואית מטעמו, ולפיכך ועדת הערר דנה בטענותיו הנוגעות לפגימות האורטופדיות. 3. החלטת המשיב לדחות את תביעת המערער להכרת זכותו התבססה על חוות דעת שנערכה על ידי מומחה מטעמו, הוא פרופ' ו' ביאליק. פרופ' ביאליק קבע, כי אין קשר בין התאונות בהן היה המערער מעורב והפגימות האורטופדיות להן טען. לעומת חוות דעתו של פרופ' ביאליק, הגיש המערער לועדת הערר חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא ד"ר דניאל משה, ולפיה המגבלות האורטופדיות מהן סובל המערער נגרמו לו "ללא ספק" כתוצאה מתאונות הדרכים בהן היה מעורב. 4. ועדת הערר קמא העדיפה את חוות דעתו של פרופ' ביאליק, ולפיכך דחתה רוב טענותיו של העורר ביחס לפגימות שלטענתו נגרמו לו. עם זאת, ככל שהדברים אמורים בפגימה בגבו התחתון של העורר קבעה ועדת הערר, כי "אין להתעלם מכך שבתאונה מיום 6/95 נגרמה גם פגיעה בגב, אך כנראה וזו הייתה קלה יחסית", ופגימה זו "הלכה והחמירה עם הזמן, עד שגרמה כעבור זמן רב גם לבלט דיסקלי". על רקע דברים אלה, הכירה ועדת הערר קמא בקשר של החמרה בין התאונה שאירעה למערער בחודש יוני 1995 לכאבי הגב התחתון, וקבעה כי שיעור ההחמרה על חשבון שירותו במשטרה הוא רבע (25%) משיעור הנכות בגין פגימה זו. 5. המערער אינו משלים עם פסק הדין, ולדעתו ועדת הערר קמא שגתה בפסק דינה, והיה עליה לקבוע, כי הפגימה בגב התחתון נגרמה כתוצאה מהתאונה מחודש יוני 1995 ולא רק הוחמרה על ידה. לטענת ב"כ המערער, ועדת הערר עצמה, במשפט מתוך פסק דינה אותו ציטטתי לעיל, קבעה כי הפגימה בגב נגרמה בתאונה והחמירה עם הזמן, ועל כן היה עליה לקבוע קשר של גרימה ולא להסתפק בקשר של החמרה בלבד. 6. אכן, טענת ב"כ העורר, הנסמכת על קביעות ועדת הערר עצמה, טענה נכבדה היא, ושקלתי האם אין מקום לקבלה. די בכך שפגימה מסוימת נגרמה באירוע עליו מצביע הנפגע, אפילו הייתה קלה ביותר, כדי להצדיק הכרה בקשר של גרימה. עם זאת, לאחר ששקלתי החומר הרפואי בתיקו של העורר, הנני סבור כי אין להתערב בפסק דינה של הועדה קמא, ולהלן אבהיר טעמי בעניין זה. בתיקו הרפואי של המערער מצוי העתק מגליון חדר המיון מתאריך התאונה (27.6.95). מסמך זה הוא למעשה המסמך הראשון בו הייתה אמורה להיות מתועדת הפגימה בגב התחתון שכביכול נגרמה למערער בתאונה שאירעה לו באותו תאריך. ואולם, במסמך זה אין כל ציון על פגיעה כלשהי בגבו התחתון של המערער, וכך נרשם במסמך זה: "בן 29 לאחר ת.ד. נחבל במצח צואר כתף ימין. לא איבד הכרה לא הקיא. מצב כללי טוב. [?] [?] אישונים שווים מגיבים לאור. רגישות במישוש באזור מצח ללא נפיחות. בית חזה בטן ב.מ.פ. מזיז גפיים חופשי." נראה, כי לאור תלונות המערער על כאבים והפגיעות עליהן הצביע, כמתואר לעיל, ביקש הרופא שטיפל בו לערוך צילומי גולגולת וע"ש צווארי בלבד, וגם אלה לא הצביעו על ממצא פתולוגי כלשהו. 7. המומחה מטעם המערער, ד"ר דניאל משה, בדק את המערער לראשונה בתאריך 22.1.04 (וחוות דעתו הראשונה נערכה יום למחרת), וקבע כי הדמיות ה- CT ומיפוי העצמות מצביעים על "נזק כרוני לע"ש הצווארי והמותני", אך אין כל הסבר בחוות דעתו של ד"ר דניאל מדוע הוא סבור שהפגימה בעמוד השדרה המותני נובעת מהתאונה בה היה המערער מעורב כתשע שנים לפני שנבדק על ידי ד"ר דניאל. אף בחוות דעתו השניה (מתאריך 26.11.04) הביע ד"ר דניאל דעתו כי הפגימות בגב ובצוואר נגרמו "ללא ספק" עקב תאונות הדרכים בהן היה מעורב, אך גם בחוות דעת זו אין כל הסבר כיצד הגיע ד"ר דניאל למסקנתו זו, תשע שנים לאחר התאונה. כיוון שבמקרה שלפנינו אין כל אזכור לפגיעה בעמוד השדרה המותני בתעודת חדר המיון שניתנה למערער ביום התאונה עצמו, הרי העדר הסבר הקושר את הממצאים הקיימים בגבו המותני של המערער כיום עם התאונה מחודש יוני 1995, יורד לשורש העניין, ובמצב דברים שכזה לא ניתן לקבוע כי הפגימה נגרמה למערער כתוצאה מהתאונה. 8. אפשר והעדר קשר של גרימה אמור היה להביא לביטול קביעת הועדה קמא בדבר קיומו של קשר של החמרה, אך בעניין זה לא הוגש ערעור מטעם המשיב, ואנו לא נתערב בהחלטת ועדת הערר קמא בנוגע לקשר שנקבע ושיעור ההחמרה שנקבע. 9. על כל האמור לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין, אציע שלא להטיל הוצאות המשפט על המערער. י' כהן, שופט השופטת ש' וסרקרוג (אב"ד): אני מסכימה. ש' וסרקרוג, שופטת [אב"ד] השופט ר' שפירא: אני מסכים. ר' שפירא שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את הערעור לא צו להוצאות.צבאנכותערעורחוק הנכים (תגמולים ושיקום)עררועדת ערר