להלן פסק דין בנושא ערעור דרגת נכות נפשית: פסק דין 1. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 28.3.05, אשר חזרה ואישרה את דרגת הנכות הנפשית שנקבעה למערער בוועדה הרפואית בדרג הראשון, נכות בשיעור 10% בגין הפרעה בתר-חבלתית עם הגבלה תפקודית קלה, על-פי המבחן הקבוע בסעיף 34א(ב) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעה דרגות נכות), תש"ל-1969. יצוין, כי למערער נקבעו גם נכויות בתחומים נוספים, שאינן נוגעות לערעור דנן, ערעור המתייחס אך לנכות הנפשית. 2. בערעורו של המערער שתי טענות עיקריות, עליהן חזר בא-כוחו גם בעת הדיון בערעור: א. החלטת הוועדה הרפואית לפיה, נכותו הנפשית של המערער לא הוחמרה והיא בשיעור של 10%, אינה סבירה על פניה לנוכח הממצאים, שנראה שאינם במחלוקת, לפיהם סובל המערער מירידה קוגניטיבית ממשית. ב. החלטת הוועדה הרפואית בדבר שיעור הנכות הנפשית אינה סבירה לנוכח הנתונים הרפואיים והעובדתיים שהיו לפניה בדבר תפקודו של המערער, הפסקת עבודתו, יחסיו עם בני משפחתו, תפקודו המיני, הפרעות השינה מהן הוא סובל ואשפוזו בבית חולים לחולי נפש. 3. מעיון בחומר הרפואי שהוצג לוועדה עולה, וכך גם התרשמה הוועדה הרפואית העליונה, כי המערער סבל שנים ארוכות מהתמכרות לאלכוהול, ממנה נגמל בתקופה האחרונה. בדו"ח נוירו-פסיכולוגי מיום 27.9.04, שנערך על-ידי ד"ר זולי זלוטוגורסקי, נאמר, כי המערער סובל מדיכאון, ממצב בתר-חבלתי, מ-"chronic substance abuse" ומאלכוהוליזם. בדו"ח הנ"ל נמצא, כי המערער מתפקד בטווח הגבולי "עם ירידה דיפוזית ברוב רובן של המטלות הקוגניטיביות השונות" (בעיות בזכרון, בתהליכי למידה, קשיים בקשב ממושך, קשיים בקשב בריכוז מידיי, קשיים בזכרון מידיי, בגמישות מחשבתית ועוד). ד"ר זלוטוגורסקי מגיע למסקנה כי: "ירידה כה דיפוזית ועדות לדיספונקציה קורטיקלית מעידים ככל הנראה על הנזק המצטבר של כשלושים שנה של chronic substance abuse ואלכוהוליזם", וכי ההחמרה במצב המערער בשנים האחרונות נובעת מסיבות אלה. לרקע ממצאים אלה, הבאים לידי ביטוי מסוים גם במכתב הרופאה המטפלת במערער, ד"ר רושקה, נקבע בוועדה הרפואית העליונה, כי ההפרעה הקוגניטיבית היא תולדה של שימוש ממושך באלכוהול, אך הנכות המוכרת של המערער היא בתחום ההפרעה הנפשית הבתר-חבלתית (PTSD) ולא בתחום הירידה הקוגניטיבית, כך שאין מקום להעלות את שיעור הנכות הנפשית בשל קיומה של ההפרעה הקוגניטיבית. במילים אחרות - הוועדה לא הייתה מוכנה לראות בירידה הקוגניטיבית משום החמרת הנכות הנפשית שהוכרה למערער. ב"כ המערער תוקף מסקנה זו וטוען, כי מדובר בהחמרת הנכות הואיל וקיימים נתונים לפיהם ההתמכרות לאלכוהול היא תוצאה של הבעיה הנפשית שהוכרה. לחלופין, נטען על-ידי המערער, כי אם אין מדובר בהחמרת הנכות המוכרת, אלא בקיומה של נכות מוסבת (שהיא תוצאה של הנכות המוכרת), היה על הוועדה הרפואית לדון בשאלה זו ולקבוע קיומה של נכות מוסבת. 4. אין לקבל את עמדת המערער. ראשית, אין מדובר במצב של החמרה בנכות מוכרת, אלא, אם אכן יש קשר סיבתי בין הפגיעה הקוגניטיבית לבין המצב הנפשי (או, ליתר דיוק, קשר סיבתי בין השימוש באלכוהול לבין המצב הנפשי), כי אז מדובר בנכות שנהוג לכנותה "נכות מוסבת" (אם כי ביטוי זה אינו מדויק), אשר תחילה יש לבקש מקצין התגמולים כי ייקבע הקשר הסיבתי בינה לבין הנכות המוכרת. המערער לא הלך בדרך זו, אלא טען להחמרה בנכות הנפשית המוכרת, ואין לדרוש מהוועדה שמיוזמתה תסיט את הדיון לפסים של דיון בבקשה להכרה בנכות מוסבת, בקשה הנסמכת על הוראת תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, משכלל לא התבקשה לעשות כן. לעניין טיבה של הפגימה אשר תקנה 9 הנ"ל עוסקת בה ראו ע"א 459/89 ואח' קצין התגמולים נ' חריטן ואח', פ"ד מה(5), 374, בעמ' 390. למותר לציין, כי לעניין בקשה להכרה בנכות מוסבת היה על המערער להצטייד בחומר רפואי או בחוות דעת אשר יצביעו על קיומו של קשר סיבתי כאמור, דבר שלא נעשה, ובעניין זה היו לפני הוועדה רק אמירות מקוטעות שנכללו במסמכים הרפואיים. שנית, קיים קושי עובדתי ניכר לקשור את הפגיעה הקוגניטיבית, שמקורה בשימוש באלכוהול, עם הנכות הנפשית המוכרת. כאמור, המומחים מייחסים פגיעה קוגניטיבית זו לשימוש מאוד ממושך באלכוהול, שנמשך כשלושים שנה (ראו האמור בדו"ח הנוירו-פסיכולוגי, שם גם נרשם, כי לדברי המערער החל לשתות בשנת 1973 ונגמל מכך בשנת 1999). השימוש הממושך הוא זה שגרם לאותו "נזק מצטבר" עליו דיבר ד"ר זולוטוגורסקי. כזכור, טענת המערער היא שהשימוש באלכוהול נבע מההפרעה הנפשית (המוכרת) ממנה הוא סובל. לשם ביסוס טענה זו היה על המערער למקם את ה"חבלה" שגרמה להפרעה הנפשית, את הסיבה להפרעה זו, בראשית שנות ה-70, דהיינו - בחוויותיו הקשות במלחמת יום הכיפורים (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בוועדה הרפואית העליונה, דברי בא-כח המערער). דא עקא, כי כפי שעולה ממוצג מס' 4 למוצגי המשיב (החלטה בהכרה בנכות הנפשית), המערער קשר את היווצרות הנכות הנפשית בנסיבות שהותו במשטרה ולא בצה"ל. עמד על כך ב"כ המשיב במהלך הדיון בערעור, כאשר הפנה למסמך נוסף, אשר לא הוגש כמוצג, והוא טופס התביעה של המערער מיום 7.8.01 להכרה בנכות נפשית, שם נאמר שהתביעה מתייחסת לאירועים שאירעו במהלך שהותו במשמר הגבול ולאירועים שהתרחשו החל משנת 1991 בעת שהותו בשטחים. ב"כ המערער לא חלק על הצגת הדברים הנ"ל. נמצא, כי המערער עצמו לא תלה את מצבו הנפשי באירועים מתחילת שנות השבעים, מועד בו החל בהתמכרות לאלכוהול, כך שנשמט הבסיס העובדתי שעמד ביסוד הטענה, לפיה המצב הנפשי (המוכר כנכות) הוא זה שגרם להתמכרות, עד שיש לראות בהפרעה הקוגניטיבית משום נכות הנובעת מהנכות הנפשית במובן תקנה 9 לתקנות הנ"ל. התוצאה היא, שאין מקום לקבל את הטענה, לפיה על הוועדה היה להכיר בהחמרה בנכות, או להכיר בקיומה של נכות מוסבת על-פי תקנה 9 הנ"ל, בהתחשב בפגיעה הקוגניטיבית ממנה סובל המערער. 5. האמור לעיל משליך ישירות גם על טענתו השניה של המערער. אכן, יהיו מקרים בהם לא ניתן יהיה להשלים עם פער בלתי סביר שבין הנתונים העובדתיים והרפואיים על מצבו של הנכה לבין הנכות שנקבעה לו, במיוחד כאשר הוועדה אינה מסבירה את מסקנתה ואינה מעמתת אותה עם אותם נתונים (ראו: ע"א (מחוזי י-ם) 5478/04 סויסה נ' קצין התגמולים דינים-מחוזי, כרך ל"ד(8), 470). זו הייתה גם טענת המערער במקרה דנן. לדבריו, הנכות שנקבעה לו אינה מתיישבת עם תיאור מצבו על-ידי הרופאה המטפלת (ד"ר רושקה), עם הפסקה מוחלטת של עבודתו, עם ביעותי הלילה שלו, תפקודו המיני וכו'. דא עקא, שמשנוכחנו שיש לייחס חלק ממצבו של המערער לפגיעה הקוגניטיבית, ופגיעה זו, בצד מצבו הנפשי, יכולה להסביר את מצבו הכולל של המערער, לא מתקיים אותו פער בלתי סביר ובלתי מוסבר בין דרגת הנכות הנפשית שנקבעה לבין הנתונים שהונחו בפני הוועדה, פער שיש בו כדי להצדיק קביעה, לפיה החלטת הוועדה אינה סבירה באופן שאין מנוס מהתערבות בה, במיוחד כשההכרעה בשאלות הרפואיות מסורה כל כולה לוועדה הרפואית ואין עניינים אלה נמנים על הנושאים הניתנים לערעור. 6. לנוכח האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בהתחשב במצבו של המערער אין צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכותערעור