סעיף 22 (2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, קובע כי במשפט האזרחי אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו, דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט. להלן החלטה בנושא "עד אופי" בתביעת לשון הרע: החלטה אני מפנה לרישא להחלטתי, בבקשה של התובע לפיצול הדיון, והפיכת סדר הבאת הראיות, בפרוטוקול ישיבת יום 11/12/06 עמ' 4 שורות 5-26, ובעמ' 5 שורות 1 עד 14 ואלה טעמיי. אדון תחילה בטענת פיצול הדיון. סעיף 22 (2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, קובע כי במשפט האזרחי אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו, דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט. בענייננו, השאלות בדבר עברו, מעשיו ודעותיו של המבקש נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת למשפט ועל כן יש לברר אותן כבר בשלב הראשון של המשפט או שלב החבות. בעניין זה אני מפנה להחלטתו של כב' המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, ברע"א 9575/06 יגאל גיל ועו"ד נ' עו"ד ד"ר שרה פרזנטי מיום 21/11/06 (לא פורסם) שם קבע בית המשפט כי מקום שיש צורך לדון בשלב הראשון בשאלת שמו הטוב של אדם, לעניין החבות - אין מקום לפיצול הדיון. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, טענת אמת דיברתי, הגנות תום הלב והגנות פרסום מותר. במסגרת הגנתם זו, טוענים הנתבעים כי התובע פוטר עקב התנהגות מתעמרת ופוגענית בחולים שלו, ובצוות הרפואי שעבד איתו במהלך התקופה בה עבד. כן טוענים הנתבעים כי החולים שהיו מטופלים על ידי התובע, נטשו את קופת החולים באופן עקבי עקב טיפולו והתנהגותו הפוגענית של התובע. בנוסף, טוענים הנתבעים כי עובדים שונים מן הצוות הרפואי ואדמיניסטרטיבי פנו בתלונות על יחס פוגעני מצידו של התובע. טענות הגנה אלו נגזרות מכתב התביעה של התובע ומהפרסומים המצוטטים בו והן נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת לנושא המשפט. על מנת להוכיח את טענותיהם אלה, אין מנוס מבירור והתייחסות לשאלות שמו "הרע" של התובע, אופיו, מעשיו, עברו או דעותיו הפגומים. כדי לאפשר לנתבעים להוכיח את טענות ההגנה, עליהם להביא ראיות הקשורות לשמו ולמעשיו של התובע ואופיין של ראיות הנוגעות לשמו של המבקש ולמעשים המיוחסים לו ולתוצאותיהם. הדיון בראיות אלה הכרחי לצורך ההגנות הקבועות בסעיפים 13, 14, 15 לחוק איסור לשון הרע. על כן, מסקנתי היא כי ממילא על מנת להכריע בשאלת החבות, יזקק בית המשפט לראיות בדבר שמו של הנפגע ועל כן פיצוי הדיון יגרום לכפל דיון והכבדה מיותרת על בית המשפט ויגרום לכך שסוגיית שמו והתנהגותו של התובע תובא פעמיים בפני בית המשפט. עיון בכתב התביעה מעלה כי שאלת הנזק היא איננה שאלה מרכזית בתובענה שכן הטענות הנזיקיות של התובע הן מצומצמות כלליות ובלתי מפורטות, כאשר אין לגבי הנזק הממוני פירוט כלשהו. בית המשפט הוסמך על ידי המחוקק בחוק איסור לשון הרע להעריך על פי אופיו של הפרסום הפוגע, את הנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובע בלשון הרע. ראה: סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע הקובע את שיעור הפיצוי המקסימאלי שרשאי בית משפט לפסוק ללא הוכחת נזק. בעניין הנזק הממוני - הרי היזקקות להוראת סעיף 76 (2) לפקודת הנזיקין: "סבל התובע נזק ממון לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו", מעלה כי הפרטים אשר מסר התובע בכתב התביעה אודות הנזק הממוני, שהוא טוען שנגרם לו, בסעיפים 28-26 לכתב התביעה, הם נזקים שנגרמו לו מפיטוריו, ואין הוא קושר את הנזק לפרסומים נשוא התביעה. זו טענתו היחידה של התובע בכתב התביעה המתייחסת לנזק ממוני, סתמי ולא מפורט. טענותיו האחרות של התובע הנוגעות לנזק ממוני - בסעיף 26 לכתב התביעה, היא זו המתייחסת לנזק עתידי שאולי יגרם לתובע ואולי לא ייגרם לו. זהו איננו נזק ממוני ספציפי שכבר נגרם ועל כן אין לומר כי פיצוי הדיון נדרש לצורך הוכחת נזק עתידי שטרם נולד. אשר על כן, על פי כתב תביעתו של התובע, הוכחת נזק שנגרם לו עקב הפרסום, היא טענה פשוטה, לא מפורטת, איננה מצריכה ראיות רבות או מספר רב של עדים ועל כן איננה מצדיקה פיצול הדיון. הבקשה לפיצול הדיון נדחית. אשר לטענת הפיכת סדר הבאת הראיות - אבאר טעמיי לאחר שהודעתי כבר בדיון היום כי גם טענה זו נדחית. תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה את סדר הבאת הראיות, ועל פיה על התובע לפתוח בהבאת הראיות. תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין וחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158". ואם תשאל, מודה כיצד? "על ידי שהודה או לא כפר בעובדה פלונית בכתב ההגנה. נמצא: כתבי הטענות קובעים מי מתחיל, וזה המבחן: נניח, כי איש משני בעלי הדין לא יביא כל ראיה, מי יזכה? בדרך כלל יזכה הנתבע, מפני שהתובע מוציא מחברו ומשום כך עליו הראיה, לכן זכאי התובע להתחיל…". ראה ד"ר י. זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ש. לוין, 1995, בעמ' 392. על כך אומר בית משפט העליון בבר"ע 677/83 דורקום מחשבים בע"מ נ' רוט פד"י לט 4, 654: "די אם אחת העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחה ע"י התובע כדי שהתובע יהיה הפותח". הטענות העובדתיות של התובע מוכחשות על ידי הנתבעים לרבות הטענה כאילו בפרסום יש משום לשון הרע, ואין הודיה באיזשהי עובדה מהותית שטוען לה התובע. מכאן שלא התקיימו הנסיבות על פיהן יש לשנות את נטל הראיה על פי תקנה 159 לתקנות הסדר הדין האזרחי. יתר על כן, הנתבעים מכחישים מפורשות בכתב ההגנה כי יש בכתבה נשוא התביעה, משום לשון הרע. די בהכחשה זו כדי לקבוע את מסגרת ההליך ולהותיר את נטל הבאת הראיות, כמו גם סדר הבאת הראיות על כנו ובדרך הרגילה. הכחשותיהם אלה של הנתבעים בכתבי ההגנה, מעלה מחלוקת המשתרעת לרוחב כל חזית הטענות באשר טענות הנתבעים מופנות הן כנגד טענת התובע להוצאות לשון הרע והן ביחס לטענות ההגנה על פי חוק איסור לשון הרע. גם סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע, איננו מעביר את נטל הראיה על הנתבעים, שכן הנטל על התובע להוכיח יסודות נוספים מעבר ליסוד ה"פרסום" וראה בהחלטתו של כב' השופט יוסף שפירא מיום 6/12/06 בת.א (י-ם) 8115/06 יורם מרציאנו נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' (לא פורסם) הסומך את החלטתו על קביעתו של כב' השופט ע. קמא בת.א. (י-ם) 7842/92 אוחנה נ' ידיעות אחרונות, מיום 14/7/93 (לא פורסם) בו נקבע כי סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע קובע קיומה של ראיה לכאורה שאכן נעשה פרסום בעיתון בדבר הדפוס ואני מוסיפה - באתר האינטרנט - ע"י עצם הגשת עותק העיתון או תדפיס מאתר האינטרנט. סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע, אינו קובע היפוך סדר הבאת הראיות הקבוע בתקנה 158. אוסיף לנימוקיי ואומר כי בכתב התביעה טוען התובע כי הפרסום נעשה בזדון. הנתבעים 1-3 טוענים טענת הגנת תום הלב. הנתבעים 1-3, טוענים בתגובתם, ואני מקבלת את הטענה כי אף הסתמכות על הוראות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע אין בו משום סטייה לעניין סדרי הדין מן התקנות אלא כותרתו יפה לעניין נטל ההוכחה: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב... אם הנפגע דרש פרסום תיקון או הכחשה...". סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע מלמד אמנם כי הנטל הכללי להוכחת הגנת תום הלב רובץ על שכמו של הנתבע, ואולם לאור חזקת תום הלב העומדת לנתבעים 1-3 או מי מהם, נטל ההוכחה כי נתבע בהגנת לשון הרע לא האמין באמיתות הפרסום ו/או לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום הוא אמת, נטל זה רובץ על שכמו של התובע. גם כאשר הפרסומים אינם מוכחשים, אפילו נניח כי יש בפרסומים משום לשון הרע, עדיין בנושא האמונה באמיתות הפרסום, הנטל הוא על התובע, הוא "המוציא מחברו" בעניין זה ואף בשל כך אין מקום להפוך את סדר הבאת הראיות. הנטל להראות כי הנתבעים לא האמינו באמיתות הפרסום או לא נקטו באמצעים חל על התובע, ואם אין הוא מעלה טענה זו בכתב תביעתו, הוא איננו יכול להוכיחה. זכותם של הנתבעים להתגונן מפני התביעה ושינוי בסדר הבאת הראיות ייעשה רק במקרים מיוחדים כאשר התובע משכנע שיש טעם של ממש להורות על כך. לסיכום סוגיה זו, אומר כי בתביעות דיבה, סדר הבאת הראיות נשאר על כנו ורק במקרים יוצאי דופן, בהם מודה הנתבע כי הוא אשר ביצע את הפרסום ומודה כי הפרסום מהווה לשון הרע, עשוי נטל הבאת הראיות, וסדר הבאת הראיות להתהפך. כאמור הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את ביצועו של הפרסום וכי הוא מהווה לשון הרע ועל כן הבקשה להורות על היפוך סדר הבאת הראיות נדחית. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 1-3 כולל שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 4-7 כולל שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה