נשיכת חמוס

להלן פסק דין בנושא נשיכת חמוס: פסק דין התובעות דורשות מידי הנתבעים פיצוי בגין נזק שנגרם להן עקב כך שהנתבעת 2, ביתה הקטינה של הנתבעת 1, ננשכה בכף ידה על ידי חמוס שרכשו בחנות חיות מחמד המנוהלת על ידי הנתבעת. אין חולק כי ביום 22.3.07 רכשה התובעת חמוס בחנות הנתבעים וכי כבר למחרת הוחזר על ידה ועל ידי בעלה לחנות, בטענה כי נשך את הבת. הנתבעם סירבו לדרישת התובעת ובעלה להחזיר להם סך של 830 ₪ ששילמו עבור החמוס וציודו והסכימו להעניק להם רק זיכוי בסכום כזה לרכישת סחורה אחרת בחנות. לכך סירבו התובעת ובעלה. הם הותירו את החמוס בחנות ותובעים עתה מידי הנתבעים את החזר הסכום ששולם עבורו, פיצוי על אגרת חדר מיון וכן על כאב וסבל לילדה. התובעת טוענת כי בעת שרכשה את החמוס הסביר לה המוכר כי המדובר בחיה ידידותית שאינה נושכת והיא מתאימה לילדים קטנים. למחרת הרכישה הוציאה את החמוס מכלובו והניחה לבתה הקטנה ללטפו כשהוא מונח בידה. לפתע נשך החמוס את יד הבת ולטענת האם לא הרפה משך מספר שניות. הבת נלקחה לחדר המיון שם קיבלה זריקת טטנוס. לדברי ההורים המשיכה לסבול כאבים חזקים משך מספר ימים. התובעת טוענת כי משביקשו להחזיר את החמוס לחנות נאמר להם תחילה כי יקבלו החזר כספי אך לאחר מכן בעלי החנות חזרו בהם והציעו רק זיכוי. הם מכחישים כי על דלפק החנות היתה מודעה בדבר מדיניות החנות שלא לקבל חיות בחזרה. לטענת הנתבעים, החנות מוכרת חיות מחמד בהתאם לחוק. לדבריהם, החמוס הינו אכן חיית מחמד נפוצה, נוחה וידידותית, אך לא יתכן כי הובטח על ידי המוכר שאינו נושך שכן ככל חיה אחרת, התנהגותו אינה צפויה במאה אחוז ובמקרים של תחושת איום או כאב יש סיכון שינשוך. הנתבעים טוענים כי אינם מקבלים חיות בחזרה מלקוחות שכן לא ניתן לדעת למה נחשפו ואיזה טיפול קיבלו. הם טוענים כי מדיניות זו נרשמה על הדלפק באופן ברור. הנתבע העיד כי כאשר הגיעו ההורים להחזיר את החמוס, נהג האב באלימות רבה, צעק ואיים, בעט בכלוב של החמוס בעוד החמוס בתוכו ורק כאשר הוזעקו אנשי האבטחה עזב את המקום. עוד טוענים הנתבעים כי לאחר שהחמוס הושאר בחנות, הוציאו בגינו הוצאות כגון בדיקת וטרינר ומחייה. כמו כן טענו כי חלק מאריזות הציוד שהוחזרו היו פתוחות. שמעתי ברוב קשב את דברי הצדדים ואת טענותיהם ובאתי לכלל דעה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבעים. שוכנעתי כי מכירת החמוס נעשתה על ידי הנתבעים כחוק (הוצגו אישורים). לא הוכחה לי כל התרשלות מצד החנות. יתכן מאד כי בעת הרכישה הוסבר לתובעים כי החמוס הוא חית מחמד נוחה וידידותית, גם לילדים, אולם ברי כי כל אדם סביר היה צופה או צריך היה לצפות כי לא ניתן לצפות באופן מוחלט את התנהגותו וכי בנסיבות מסויימות הוא עלול לנשוך או להתנהג באופן אחר שיגרום נזק. בעניין זה אין החמוס שונה מכל חיית מחמד אחרת. ובפרט אמורים הדברים במצב שהוא מוצא מכלובו וביתר שאת - כאשר הסביבה עדין חדשה ולא מוכרת. בענייננו, למרבה הצער, התממש סיכון זה. יתכן, כאמור, כי החמוס בענייננו היה מתוח בשל הסביבה שטרם הורגל בה או שהליטוף הבהילו, אך אין צורך או יכולת לרדת לחקר הפסיכולוגיה של החמוס, על מנת לקבוע כי לא ניתן לתלות את הקולר להתנהגותו של החמוס בחנות שמכרה אותו. אין ספק כי תוצאת המפגש בין הילדה לחמוס היתה מצערת, אך לא מצאתי כי החנות היא שהיתה אחראית לתוצאה. די בדברים אלה על מנת לדחות את התביעה. הדין הנוהג אינו מחייב מוכר טובין להסכים לביטול עיסקה על ידי לקוח תוך השבת הסכום ששולם, למעט בהתקיים תנאים הקבועים בחוק ואשר אינם מתקיימים בענייננו. לטעמי, למרות שאין הוא חייב לכך, טוב ויפה יעשה מוכר אשר יסכים להשיב ללקוח את כספו, כאשר הלקוח שב תוך פרק זמן קצר ומבקש להחזיר ממכר שלא עשה בו שימוש ולא גרם לו נזק. גם בענייננו סבורני כי מאומה לא היה נגרע מהנתבעים אילו היו מסכימים להחזיר את הכסף ללקוחות, ולא רק זיכוי. יתכן כי במקרה כזה גם התלקחות הרוחות, ככל שהיתה כזו, לא היתה מתרחשת. בשלב זה, כאמור, ממילא נותר החמוס בידי הנתבעת. מוטב לדעתי כי לא יוחזר לתובעת, זאת לטובת כל הצדדים כולל טובתו של החמוס. בנסיבות אלה מחייבים הן הדין והן הצדק כי הנתבעת תשיב לתובעת את שקיבלה עבורו, וזאת בניכוי הוצאות שנגרמו לה בגין פרשת החזרתו, לרבות בדיקת וטרינר (200 ₪ לדברי הנתבעת). כשאני שוקלת ואומדת הוצאות אלה, אני מורה כי הנתבעת תשיב לתובעת סך של 600 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. אין צו להוצאות. בעלי חיים