להלן החלטה בנושא נפילה ברחוב בגלל בור: החלטה 1. התובעת, ילידת 1961 הגישה תביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, עקב נפילה ברחוב בעיר חיפה. בכתב התביעה נטען כי, ביום 18.4.04 בשעה 15.00 לערך, הלכה התובעת ביחד עם גיסתה, הגב' דנינו זהרי, על המדרכה בצומת הרחובות יציאת אירופה ורחוב ג'ורסי בקרית שפרינצק בחיפה. על פי טענתה של התובעת, תוך כדי הליכתן נפלה היא לתוך מהמורה (בור) ורגלה הימנית נתפסה במהמורה בלא יכולת להוציאה, עקב כך עיקמה התובעת את רגלה הימנית ונקרעו לה גידים בקרסול (להלן: "התאונה" או "הנפילה"). התובעת יחסה לנתבעת רשלנות בגין תחזוקה לקויה של המדרכה ויצירת מכשול במקום ציבורי, העדר אזהרה ופיקוח מתאימים. 2. על פי גירסת התובעת, כפי שעולה מכתב התביעה ומתצהירה, ביום 18.4.04 יצאה היא עם גיסתה לאסוף את ילדה מהגן. לדבריה - "בצומת הרחובות יציאת אירופה ורח' ג'ורס מעדתי כאשר רגלי הימנית נתפסה בגומחה אשר נמוכה במספר ס"מ ממפלס המדרכה. בעוד לדבריה - "כאשר רגלה הימנית דרכה בגומחה נתפסה הנעל עם הרגל בגומחה, אבדתי שווי משקל ונפלתי אחורנית קרסול רגל ימין הסתובבה עיקמתי הקרסול ונקרעו לי גידים בקרסול". התובעת צירפה לתצהירה 4 תמונות המתארות לטענתה את המפגע שגרם למעידתה ולפציעות שנגרמו לה עקב המעידה. 3. הנתבעת הכחישה את עצם הנפילה, וכן טענה כי היא אינה אחראית לנזקיה של התובעת. שכן, סיכון הנובע מפגמים במדרכה כגון שקע, בליטה או חריץ, המהווים חלק אינטגראלי מהכביש, הינו סיכון סביר שאינו מקים חבות נזיקית של הרשות המקומית. עוד נטען שהתאונה ארעה בשל רשלנותה הבלעדית של התובעת וכי גם אם יקבע שהנתבעת התרשלה, הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע לקרות התאונה. 4. אני מקבל את טענת התובעת בעניין התרחשותו של אירוע התאונה אשר הובאה בתצהירה ובעדותה. לעדותה זו של התובעת תימוכין בתעודה מקופת חולים מיום התאונה לפיה הגיעה התובעת לטיפול עקב חבלה בקרסול ימין. לתמיכה בעדות התובעת לעניין התרחשות התאונה הובאה גם עדותה של גיסתה הגב' דנינו זהרי, אשר על פי עדותה הלכה ביחד עם התובעת ביום ובשעת האירוע ותארה את קרות התאונה. סיוע נוסף לעדותה של התובעת לעניין התרחשות התאונה הינו עדותה של גב' גלית ביטון, שכנתה של התובעת, אשר על פי עדותה ראתה את התובעת כאשר היא שכובה על קרקע המדרכה, על גבה. ממכלול הנתונים שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה והנדרש במשפט האזרחי להוכחת טענתה כי מעדה ונפגעה. זאת ועוד הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור, לא את עצם קרות התאונה ולא את פגיעת התובעת. 5. מאחר שהתובעת עמדה כאמור בנטל השכנוע להוכחת גירסתה, עדיין יש לבחון האם הפרה הנתבעת חובה כלשהי כלפיה, דהיינו, קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת, הפרתה, גרימת נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק לחובה שהופרה. לצורך כך, יש להכריע תחילה מהו הדבר שבו נכשלה התובעת. העדים דיברו על גומחה ועל בור וניתן היה להתרשם שמדובר בבור עמוק שנפער במדרכה. לכך יש להוסיף את התיאורים הקשים כי "הרגל היתה תקועה בצורה שלא יכולה לצאת" (עדות גב' ביטון בעמ' 5) "זה היה עמוק, אני ניסיתי לחלץ את הרגל" (עמ' 6). "נתקע לה הקרסול של הרגל. גם הסתובבה לה הרגל. לא יכולנו להוציא אותה... ראיתי שהרגל תקועה" (עדות הגיסה גב' דנינו בעמ' 7). לא מיניה ולא מקצתיה. גם התובעת עצמה אישרה שנתקלה ומעדה אבל לא שקשה להוציא (עמ' 13 לפרוטוקול). מה לנו טוב מעיון בתמונות. מדובר במגרעת של 2-3 ס"מ בפני המדרכה, בצורה של כטרפז, שצלעו הרחבה כ- 20 ס"מ וצלעו הצרה כ- 15 ס"מ. התובעת לא נתקעה וקרסולה לא נתבע באופן שאי אפשר להוציאם. התובעת נתקלה במכשול ונפלה. הא ותו לא. 6. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם נעוץ בכך שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנושית המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, וזאת כל עוד המדובר אומנם בסיכונים סבירים, אשר חיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון בכדי לאפשר את ניהול החיים באופן סדיר ושותף. (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 ,עמ' 120-121). אשר למכשולים במדרכות ולאחריות העיריה, מצד קיימת הפסיקה שהמדרכות אינן בעלות יושר גיאומטרי ואינם משטח סטרילי ובליטות קטנות ושקערוריות קטנות הם חלק אינטרגלי מהכביש ( ע"א 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן תקדין מחוזי 98 (1) 1213, ת"א 556/92 בוסקילה נ' עירית ירושלים). מאידך נקבע כי כאשר קיים מפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה שגרם להבדלי גובה העלולים לגרום לנפילה, אין מדובר בהסיכון רגיל שאדם חייב לצפות, והעיריה נושאת באחריות משפטית שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו (ע"א 2203/00 הדר בע"מ נ' משולם לאה). המסקנה היא שיש על עיריות אחריות בשל קיומם של מכשולים בדרך (ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם, תקדין-עליון 95(1) 1011, 1012) והשאלה היא שאלה של מידה - למשל מידת המהמורה, מידת הטיפול בה, התאורה באותו מקום. בענין שבפני, מדובר במהמורה המפריעה למעבר, ואשר נראה שהיא ותיקה במקום ולא טופלה על ידי העיריה משך זמן מספיק למניעתה. מאידך מדובר במקום מואר ובמדרכה שאינה צרה וניתן לעבור במדרכה בדרך שלא תחייב מעבר דווקא במהמורה. ו 7. לפיכך, תוך שקלול כל השיקולים האמורים, הגעתי למסקנה שיש לחייב את הנתבעת בתשלום נזקי התובעת תוך קביעת אשם תורם של התובעת בשיעור שלמעלה ממחצית האחריות לנזקים, דהיינו 60%. על כן, אני קובע שעל הנתבעת לשאת ב- 40% מנזקי התובעת. אני קובע קדם משפט ליום 3.1.06 שעה 8.30 לקביעת המשך הדיון בתיק זה. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה