ניצול שואה שנפטר

להלן החלטה בנושא פיצויים לניצול שואה שנפטר: החלטה 1. העורר הינו בנה ויורשה על פי דין של המנוחה. הערר נסב על הטענה כי לאור דנ"א 11196/03 גרנות ואח' נגד הרשות המוסמכת, טרם פורסם (להלן: "הלכת גרנות"), על המשיבה להכיר בזכותה של המנוחה לקבלת תגמולים החל מיום הגשת התביעה, היינו מיום 28.7.98 ועד ליום פטירתה, 18.7.04, תגמולים להם זכאי העורר כיורשה. השתלשלות עובדתית 2. ביום 28.7.98 הגישה המנוחה תביעה למשיבה להכיר בה כנרדפת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק"), לאור גירושה מסופיה שבבולגריה, לוידין, בתקופת הרדיפות. ביום 3.6.02 דחתה המשיבה את הבקשה. בגין דחייה זו לא הוגש ערר. המנוחה נפטרה ביום 18.7.04. 3. ביום 27.10.05, הוגשה בקשה למשיבה, על ידי העורר, לעיון מחודש לפי סעיף 18 לחוק ולאור הלכת גרנות. המשיבה דחתה את בקשתו של העורר ביום 18.5.06, לאחר תכתובת הדדית בין הצדדים. טענות הצדדים 4. לטענת העורר, לאור הלכת גרנות, התנאים לגירוש, כפי שהתקיימו גם במנוחה, מהווים שלילת חירות המצדיקה תשלום פיצויים על פי החוק. לדבריו, טעתה המשיבה כשדחתה את הבקשה לעיון מחדש באומרה כי לא הובאו בפניה ראיות חדשות. העורר גורס כי הלכת גרנות מהווה ראיה חדשה לפיה על המשיבה לבחון מחדש את טענות המנוחה. 5. בנוסף, העורר טוען כי מטרת הערר הינה הכרה בזכותה של המנוחה לקבלת תגמולים מיום הגשת התביעה ועד ליום פטירתה. אילו היתה המשיבה נענית לתביעתה של המנוחה ומשלמת לה את כספי התגמולים לאור הלכת גרנות, היה יורש כספים אלה, היות והוא היורש של המנוחה על פי צו ירושה. 6. מאידך, לטענת המשיבה, פסק דין אינו מהווה ראיה חדשה במשמעו של סעיף 18 לחוק. המשמעות היא שגם אם יוחלט כי הגירוש הנטען נעשה בתנאי שלילת חופש לא ניתן לבקש דיון חדש בגינו. כמו כן, בנסיבות המקרה דנן, טוענת המשיבה שהיות ואימו של העורר, היינו המנוחה, אינה בין החיים לא יהיה מקום לשלם ליורשיה תשלומים רטרואקטיביים כלשהם. דיון 7. צודקת המשיבה שעל פי הפסיקה, הלכה חדשה אינה מהווה ראיה חדש במובן סעיף 18 לחוק (ראה למשל ע"א 560/78 שטראוס ואח' נגד הרשות המוסמכת, פד"י לג(1) 468). אולם, לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם אנו שומעים על אותו אירוע ממספר אנשים רב ומתרשמים בצורה מסוימת שמביאה לדחיית העררים, עד שמגיע עורר שבשל טיב עדותו או בשל ראיות אחרות המוצגות בפנינו, אנו משתכנעים ברמה העובדתית שאכן אירע האירוע כפי שנטען על ידי אותו עורר, אף שקודם לכן סברנו אחרת כששמענו עוררים אחרים. קושי זה היווה בסיס להחלטתנו בעניין עברון (וע 1300/03 עברון נגד הרשות המוסמכת). סברנו שקיים טעם רב לקיומו של סעיף 18 לחוק המאפשר שינוי החלטה לאור ראיות חדשות במישור העובדתי. עסקינן באירועים היסטורים שחוו אנשים רבים, ולעיתים רק מקץ זמן רב ושמיעת עוררים רבים, יש בידנו היכולת להכריע ברמה עובדתית ברורה. לכן בעניין עברון, קבענו כפשרה, שהערר יתקבל, אך מועד תשלום התגמול יהא ממועד הגשת הבקשה החדשה ולא ממועד הבקשה המקורית. גישה זו, שהתקבלה על דעת המשיבה, נועדה לאזן בין לשון החוק וההלכה, על פיה לכאורה לא היה מקום להידרש שוב לפניתו של מי שענינו כבר הוכרע, לבין תחושת הצדק, החזקה במיוחד לאור טיב הנושאים בם עסקינן. העורר הינו היורש של המנוחה ומבקש להיכנס לנעליה. על פי המצב החוקי, הוא אינו יכול לעשות כן. זכויות אלו הן של המנוחה, הניתנות לה לפי החוק, הן אישיות ואינן ניתנות להעברה. המנוחה, ורק היא, במידה והיתה בחיים, יכולה להגיש את הבקשה לעיון מחדש לאור הלכת גרנות ולא יורשיה. על פי הלכת עברון, אף אם תתקבל טענתו של העורר, מועד התגמול יהא מיום הפניה החדשה, אולם במועד זה כבר הלכה המנוחה לבית עולמה ולכן לא מגיע תגמול כלשהו. 8. כאן המקום לציין ששיקולי המדיניות השיפוטית, המהווים אבן בוחן בכל החלטותינו, מנחים אותנו לגמישות, ככל שידנו משגת, ללכת לקראת העוררים. במידה ונקבל את בקשתו של העורר, עשויה החלטה זו לקבל משמעות מרחיקת לכת, שבסיכומו של דבר תשיג את התוצאה ההופכה והיא פרשנות מצמצמת שתפגע בכלל ציבור הנכים: בניהם ונכדיהם של אלו שבקשתם נדחתה עוד בשנות החמישים ואילך, שכיום הלכו לעולמם, יוכלו להגיש ערר על סמך הלכה חדשה ולתבוע מהמשיבה כספים, שלשיטתו של העורר, הם זכאים להם על פי הדין. הגמישות שגילינו בהחלטותינו, כשגם המשיבה שוקלת והולכת בה, היא גמישות הבאה לענות על צורך מסויים, בהתאם לנסיבות, אך אם נפרוץ את הסכר, התוצאה תהא, ששכרו של העורר דנן, יצא בהפסדם של רבים אחרים. ולכך לא נוכל לתת יד (והשווה, בשינויים המחויבים, לענין שינוי גישת המשיבה לגבי הכרה בפגימה נפשית: ע"א 1707/03 אלטרץ נ' הרשות המוסמכת, לא פורסם). 9. סוף דבר, מאחר והמנוחה לא הגישה ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשתה מיום 3.6.02, מהווה החלטה זו מעשה בית דין. העורר אינו יכול להיכנס לנעליה של המנוחה ומאחר והלכת גרנות ניתנה במועד מאוחר יותר ממועד פטירתה, הערר נדחה. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד.ניצולי שואה