להלן החלטה בנושא ניצול שואה - ירידה בשמיעה: החלטה בפני בקשה מטעם נתבעת 1, הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "הרשות"), להורות על סילוק התביעה נגדה על הסף. 1. רקע עובדתי התובע הינו נכה מוכר על פי נכי חוק רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק"). התובע פנה לרשות המוסמכת לפי החוק, ובקש לקבוע כי הירידה בשמיעה ממנה הוא סובל תוכר כנכות הנובעת מהרדיפות. בקשתו להכרה בפגימה באוזניים נדחתה ע"י הרשות. התובע ערר על החלטת הרשות בפני ועדת העררים (היא הנתבעת 4) והערר התקבל באופן חלקי, כך שנקבע כי 50% מהפגימה בגין הירידה בשמיעה באוזן ימין הוכרה כנובעת מן הרדיפות. התובע הגיש התביעה דנן נגד הרשות, ונגד רופאים שבדקו אותו במסגרת ההליכים בפני הרשות וועדת העררים, והוא מלין בתביעתו על הקביעות הרפואיות שנקבעו בעניינו. כך, למשל, טוען התובע, כי ד"ר סמואל, הנתבע מס' 2, קבע כי הניתוח שבוצע באוזניו, אינו קשור לרדיפות הנאצים ובהמשך, נתבע 3, ד"ר יורם דן, קבע כי בדיקת האוזניים תקינה וכי המבקש סובל מליקוי שמיעה רק בגלים גבוהים, בעוד שהתובע טוען לחרשות מוחלטת באוזן שמאל עפ"י תוצאות בדיקת "ברה". התובע מלין גם על הקביעה כי אין כל קשר בין נכותו באוזניו לבין רדיפות הנאצים וההקרנות שעבר עקב מחלת הגזזת ממנה סבל לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1945, שעה שמשרד הבריאות הכיר בעובדה שהקרנות בגין גזזת גרמו לנזקי שמיעה. התובע מלין בתביעתו גם על נתבע 5, ד"ר דניאל ציק, אשר קבע בחוות דעתו כי המבקש סובל מחירשות שאינה מוחלטת, בניגוד לבדיקות שנעשו לו, במחלקה בה עובד ד"ר ציק. באשר לנתבעת 4, ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, טוען התובע כי הועדה לא נתנה משקל לדלקות חוזרות מהן סבל, אלא קבעה כי הירידה בשמיעה נובעת מפגיעה עצבית, כחלק מתהליך הזדקנות. הבאתי את טענות התובע על קצה המזלג כדי להראות כי כתב התביעה דן כולו בטעויות שנפלו, לטענתו, באבחנות הרפואיות בקביעות כל אחד מן הנתבעים בתובענה זאת ותו לא. 2. כתב הגנה הוגש, בשלב זה, מטעם המבקשת ומטעמה בלבד. בכתב ההגנה, המוגש מטעמי זהירות בלבד, טוענת הרשות לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט להיזקק לתביעה, באשר כתב התביעה מהווה למעשה ערעור על החלטת ועדת העררים, בתיק מס' 85/06, היושבת בדין מכח חוק רדיפות הנאצים, וכן נגד הרופאים אשר בדקו את התובע במסגרת הערר, וטענות אלו צריכות להתברר במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי ולא בתביעה בבית משפט השלום. 3. בבקשה זו עותרת המבקשת לסילוק התביעה כנגדה על הסף, וחוזרת על טיעוניה בכתב ההגנה. לטענתה, סעיף 17(ח) לחוק קובע כי על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה, ולפיכך נעדר בית המשפט השלום סמכות עניינית לדון בתובענה דנן. כן טוענת הרשות כי התובע אינו יכול להגיש תובענה נזיקית כנגד המדינה, כאשר קיימת אינסטנציה משפטית בחוק, לפיו על החלטת ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. 4. המשיב מתנגד לבקשה. המשיב, אשר אינו מיוצג על ידי עורך דין, הגיש את תגובתו לבקשה לסילוק על הסף, במסגרת כתב תשובה לכתב ההגנה מטעם המבקשת. אשר לשאלת הסמכות, טוען המשיב בתגובתו כי טענת חוסר סמכות הינה טענה סתמית של המבקשת, אך אין הוא מפרט מדוע. 5. דיון ומסקנות דין התביעה להימחק על הסף. סעיף 17 (ח) לחוק קובע כי: "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה, ואם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו ההחלטה, אך אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד". סעיפים 16 ו-17 לחוק מסדירים הקמתה של ועדת עררים, ומסדירים את הליכי הערר והערעור על החלטות הרשות המוסמכת. פונה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה בפני ועדת עררים שבראשה יושב שופט שלום, ועל החלטת ועדת העררים ניתן לערער בזכות לבית המשפט המחוזי במותב תלתא. אף בכך לא תמו אפשרויות הערעור. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערער אם ניתנה לכך רשות מאת שופט בית המשפט העליון. מכאן שהחוק עצמו מקפיד לשמור על זכויותיהם של הנכים ושל הפונים לרשות המוסמכת, וקובע מנגנון סדור של ערעור [ראה: הפ (ת"א) 223/05 לביא יונה נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפת הנאצים]. לפיכך, הערכאה המוסמכת לדון בטענותיו של המבקש על החלטת ועדת הערר, הינה בית המשפט המחוזי. התביעה נגד נתבעת 1 נמחקת על הסף. אין צו להוצאות. שמיעהניצולי שואה