להלן פסק דין בנושא מחנה עקורים גרמניה: פ ס ק - ד י ן העובדות 1. ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הרדיפות") אשר דחתה את הערר של המערער לגבי דחיית תביעתו ע"י המשיבה, היא הרשות המוסמכת לפי החוק. 2. המחלוקת בתיק זה נסבה על השאלה באם הוכח שהמערער שהה או לא שהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה במועד הקובע - 1.1.47. חשיבותה של העובדה האמורה הינה בכך שעל מנת לקבוע אם המערער הינו "נכה" הזכאי לתגמול לפי החוק, יש להיזקק להוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני הקובע כי "נכה" הוא מי שאלמלי הנאמר בהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה מיום 10.9.52, היה זכאי לקבל פצוי מגרמניה. הסכם השילומים הנ"ל לא מנע ממי ששהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה ביום 1.1.47 לקבל פיצויים ישירות מגרמניה בהתאם לחוק הפיצויים הגרמני. לפיכך מי ששהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה במועד הקבוע האמור זכאי היה לתבוע פיצוי ישירות מגרמניה, דבר שלא נמנע ע"י הסכם השילומים ולכן אינו זכאי לתבוע פיצוי לפי חוק הרדיפות. על כך יש להוסיף כי נרדפים שנמנעו מסיבות שונות לתבוע פיצויים מגרמניה ומשנת 1969 לא ניתן עוד לתבוע את גרמניה מחמת התיישנות, "נפלו בין הכסאות", וכדי לסייע להם במידה מסויימת נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות) התשס"א - 2001 (להלן: "חוק ההסדרים") לפיו מי שאינו זכאי לתגמולים לפי חוק הרדיפות רק עקב שהותו על אדמת גרמניה ביום 1.1.47 יוכר כנכה על פי חוק ההסדרים, בתנאי שהגיש תביעה בהתאם לחוק זה עד ליום 30.9.02. עם זאת הזכויות המוקנות לנכה על פי חוק ההסדרים מצומצמות במידה ניכרת לעומת הזכויות שמעניק לנכה חוק הרדיפות ומכאן מאמצי הנכה להכרה בנכותו על פי חוק הרדיפות. החלטת הועדה 3. ועדת הערעורים קבעה בהחלטתה (בדעת הרוב) כי על פי הרישומים במסמכי הצלב האדום עולה כי המערער שהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה בין השנים 1946 - 1948, לרבות רישום ליום הקובע עצמו. המערער טען בפני הועדה כי הפרטים הרשומים במסמכי הצלב האדום אינם מדוייקים, במיוחד לגבי שם אמו. הועדה החליטה כי טענה זו אינה נכונה וכי לא שוכנעה מגירסת המערער, בפרט כאשר קיים רישום לגבי היום הקובע עצמו, דבר המטיל על המערער נטל משמעותי ביותר. בכך הפנתה הועדה לאמות המידה לבחינת סוגיה זו שניתנה על ידיה בפרשת וקס (וע 1992/01 וקס נ' הרשות המוסמכת). דעת המיעוט היתה כי בהתחשב בכך שגירסת המערער היתה עקבית וכי אישר בפנייתו למשיבה כי שהה במחנה עקורים, אך הגיע למחנה במועד מאוחר יותר. לאור התרשמות מהמערער יש לקבל את גירסתו ולהעדיפה על פני מסמכי הצלב האדום. ד י ו ן 4. בערעור שנדון בפנינו בפרשת וקס (ע"א 1515/02 - פסק-דיננו מיום 13.9.04), קבענו כי מן הראוי לאמץ את המבחנים שנקבעו ע"י הועדה בסוגיה זו, וכך נאמר שם: "אמות המידה והמבחנים שקבעה הועדה בהחלטתה ולפיהם עליה לשקול את הסוגיה הנדונה, הינם מבחנים סבירים וראויים ויש לאמצם. יש לחזור ולהדגיש כי אין לנו אלא לחזור על הדברים שהשמענו לגבי נסיונה ודרכי פעולתה של הועדה: 'הועדה רשאית היתה להסתמך על הידוע והמומחיות שיש לה מתוך נסיונה...בדומה לדברים שנפסקו לגבי בית-הדין לשכירות כי כבית-דין מקצועי בתחום שהוא מופקד עליו רשאי הוא להסתמך על נסיונו בשטח זה' (ראה ע"א 4868/90 אנגל נ' בודסקי פ"ד מו(4) 434), כך הוא לגבי ועדת העררים דנן. ועדה זו יושבת על המדוכה בכל העררים של נכי רדיפות הנאצים ויש לה נסיון מרובה לגבי כל האירועים וכל ההגבלות במדינות בהן מדובר. לפיכך רשאית היא להישען גם על נסיונה זה, בבואה לשקול את גירסת המערערת (ע"א 2814/02 פייגל נ' הרשות המוסמכת; וראה גם ע"א 2939/02 פייג נ' הרשות המוסמכת)". כפי שנקבע ע"י הועדה באותו ענין הנטל הראשוני להוכיח כי המערער שהה ביום הקובע במחנה עקורים על אדמת גרמניה רובץ לפיתחה של המשיבה. הכלי הכמעט בלעדי שבידי המשיבה בענין זה הינם רישומי הצלב האדום, והנטל הראשוני מורם כאשר קיים רישום המלמד על שהייה במחנה העקורים ביום הקובע עצמו. כמובן שראוי לבדוק את הרישום, שמא נפלו בו אי דיוקים. במקרה זה חרף טענת המערער בפני הועדה ובערעורו שבפנינו כי חל אי דיוק לגבי שם אמו, מסתבר שאין הדבר כן ומופיעים ברישום השמות הנכונים של ההורים. בנסיבות אלה הועבר הנטל על שכם המערער אשר גירסתו לא שיכנעה את חברי הרוב בועדה. לפיכך אין כל הצדקה להתערב בשיקולי הועדה במקרה זה. נטען כי במקרה של ספק, הדבר פועל לטובת המערער, כפי שקבעה הועדה בפרשת וקס, שכן מדובר בחוק סוציאלי. ואולם לא נתגלה כאן כל ספק שכזה. 5. סוף דבר - הערעור נדחה והמערער זכאי להמשיך ולקבל תגמולים לפי חוק ההסדרים בלבד. אין צו להוצאות בערעור. ניצולי שואה