כניסה לאי תנועה

להלן פסק דין בנושא כניסה לאי תנועה: פסק דין ביום 30.04.02 ארעה תאונת דרכים בסמוך לעיר באר שבע, כאשר נהג התובעת מר אפשטיין עומרי טען, כי נסע בתוך שכונה שנקראת "נחל עשן" בבאר שבע, בשעת לילה. הכביש בו נהג, נהג התובעת היה כביש שאינו מואר והסימון על גבי הכביש היה דהוי. נהג התובעת שנכנס לכביש זה, המשיך בנסיעה בו, כאשר לפתע נכנס לתוך בור או אי תנועה המצוי במקום בו הכביש מתפצל. בצידו של אותו בור היו לטענת נהג התובעת, תמרורים שהיו מונחים על הרצפה כפי שניתן לראות בת/1. הבור מצוי בתוך שטח אדמה (להלן: "אי התנועה") כפי שניתן לראות בת/1, ממנו מתפצלים שני כבישים, האחד - ימינה לכיוון שכונת "נחל עשן" והשני - לכיוון בסיס תחמושת המצוי בקרבת מקום. נהג התובעת נכנס לתוך אי התנועה, שהינו נמוך מהכביש ולאחר התאונה ללא כל עזרה חיצונית, הצליח לצאת מהבור שבאי התנועה בנסיעה. נהג התובעת לא ידע לומר, היכן היו הנזקים לרכבו, כתוצאה מהכניסה לבור וכיצד פגיעה זו בתחתית הרכב, גרמה להתפוצצות רדיאטור קדמי, ורדיאטור של המזגן. לטענת נהג התובעת, הבור היה בגובה של 1.5 מ' ואין מחלוקת, כי אי-התנועה מצוי באמצע הכביש ואינו חלק מנתיבי הנסיעה. יש להאיר, כי התאונה התרחשה בערב ל"ג בעומר, לפנות בוקר, כאשר נהג התובעת טען, כי הוא נכנס לכביש ובשלב מסוים נעלמו סימני הדרך המסומנים ע"ג הכביש ובשל כך הוא נפל לתוך הבור. מעבר לשאלת אחריות לתאונה, התעוררה מחלוקת בין הנתבעות - עיריית ב"ש לבין מדינת ישראל, בשאלה - באחריות מי מצוי הכביש בו ארעה התאונה, כאשר עיריית ב"ש טענה, כי מדובר בשטח שהוא מחוץ לתחום השיפוט שלה וכי התאונה ארעה בכביש בינעירוני שהינו באחריות ובאחזקתה של מדינת ישראל באמצעות מע"צ. עוד טענה הנתבעת 1, כי התאונה ארעה כאשר רכב התובעת ביצע פניה בצומת, במהירות גבוהה בהרבה מן המותר, איבד את השליטה על מכוניתו, ירד לשולי הכביש ו/או נכנס לתוך אי תנועה מסומן וכי "הכביש היה במצב תקין לחלוטין , ללא ליקוי או פגם כלשהו, ראוי ובטוח לשימוש" (ראה סעיף 3 לכתב ההגנה). בנוסף טענה הנתבעת 1, כי היא נהגה "כפי שכל רשות מקומית נבונה וסבירה הייתה נוהגת בנסיבות המקרה ואיננה אשמה בכל מעשה או מחדל כלשהן, של רשות או של חוסר זהירות בקשר עם אירוע התאונה. התאונה לא ארעה כלל על הכביש עצמו, אלא בשולי הכביש ו/או על אי התנועה". (ראה סעיף 5 לכתב ההגנה). בנסיבות אלו ובהסכמה תוקן כתב התביעה ומדינת ישראל באמצעות מע"צ צורפה לתובענה וזו האחרונה טענה בכתב ההגנה, כי גם לה אין כל אחריות ישירה או עקיפה לתאונה שכן התאונה כלל לא ארעה בתחום שליטתה או אחזקתה או אחריותה. לחילופין טענה, כי התאונה ארעה עקב רשלנותו של נהג התובעת (ראה סעיף 3 לכתב ההגנה). הנתבעות לא הביאו כל ראייה לעניין טענותיהם לגופו של עניין בקשר לדרך התרחשות התאונה, וכל הראיות שהובאו, היו בשאלה, האם מצוי אי התנועה, בתחום שיפוטה של הנתבעת 1 או מחוצה לו, שאז מדובר בכביש בינעירוני המצוי בשליטת הנתבעת 3. בשאלות אלו, שמעתי את עדותו של העד מר פריימן פימה שהינו מנהל מחלקת מדידות ומודד מוסמך מטעם עיריית ב"ש. כמו כן, שמעתי את עדותו של מר אשר סגל מטעם מע"צ. מעדויות אלו, עלה כי, במועד התאונה לא היה הכביש באופן פורמאלי בתחום שיפוטה של העיר ב"ש שכן, אז תחום שיפוטה, עבר מדרום למקום התאונה, במקום המסומן בצבע צהוב שב - נ/1. עוד עולה מעדויות אלו, כי כיום תחום השיפוט של העיר ב"ש הורחב ושונה, הוסט צפונה, ומקום התאונה מצוי כיום בתחום שיפוטה של העיר. ב-נ/1 נראה בבירור, כי בפועל הייתה חריגה מתחום השיפוט שכן שכונת "נחל עשן" הבנויה במקום, בנויה בחלקה הצפוני מחוץ לתחום השיפוט הפורמאלי ולא הוסבר לי, כיצד ניתנו שירותים עירוניים לשכונה הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של העיר ב"ש, כשטח אקסטריטוריאלי ובכלל זה, כיצד העירייה גבתה מטבע הדברים מיסי ארנונה ומיסים אחרים מחד, ונתנה שירותי מים, ביוב, אשפה וכו' מאידך לשטח שאינו בתחום שיפוטה. כפי שעלה מעדותו של העד מר פריימן פימה, שהייתה עדות מהימנה, ייתכן ותיקון שטח השיפוט של העיר ב"ש החדש, שהוסט צפונה והכולל בתוכו את מקום התאונה, "בא לתקן" מצב שהיה בפועל, כאשר דרך הכביש בו ארעה התאונה, היה ניתן להיכנס לשכונת "נחל עשן" ככניסה נוספת וזו נחסמה רק לאחרונה. חיזוק לסברה זו ניתן היה למצוא בעדותו של מר סגל שהינו מנהל מרחב הדרום מטעם מע"צ והוא העיד מידיעתו, כי באותה עת, למיטב זכרונו, נפתח הכביש ע"י העירייה לשימוש תושבי השכונה עקב שקיעה שארעה בכביש האלטרנטיבי הנכנס לשכונה, והנתבעת 1, כאמור בכתב הגנתה טענה אומנם בלשון רפה, כי המקום אינו מצוי בתחום שיפוטה, אך מאידך באותה נשימה, טענה, כי בתחזוקת הכביש וטיפולו היא נהגה כפי שכול רשות מקומית נבונה וסבירה הייתה נוהגת בנסיבות המקרה וכי התאונה כלל לא ארעה על הכביש עצמו, אלא בשולי הכביש, או על אי התנועה. העד פימה לא בדק מי הציב את התמרור שהיה מוצב בתוך אי התנועה ולא ידע לומר , אם מחלקת התמרור של העירייה, הציבה תמרור זה ואם לאו. העובדה, כי שטח השיפוט הפורמאלי הוסט כך שהוא כולל בתוכו, את המקום בו ארעה התאונה, עדותו של העד סגל והאמור בכתב ההגנה, תומכים בסברה, כי הכביש היה בחזקתה ובטיפולה של עיריית ב"ש באותה עת. אני מוצא לנכון להאיר, כי אומנם הגעתי למסקנה, שהכביש היה בחזקתה בפועל של העירייה, אך עובדה זו אינה בהכרח פוטרת את מע"צ מאחריותה, שכן מבחינת שטח השיפוט, אכן היה מדובר בכביש שמחוץ לתחום השיפוט של העיר באותה עת, ואין זה סביר בעיניי, כי מע"צ הממונה על הכבישים הבינעירוניים תתעלם מהעובדה, כי קיים כביש בו נוסעים רכבים, המצוי מחוץ לתחום השיפוט של רשות מקומית תוך שהיא מתעלמת מהשאלה, מי מטפל באותו כביש ומי מתחזק אותו. "עצימת עיניים" זו אינה מטילה אחריות במקרה שבפניי על הנתבעת 3, אך אני סבור, כי בנסיבות אלו, לא זכאית הנתבעת 3 להוצאות ואין מקום להשית הוצאות על התובעת או על הנתבעת 1, שדאגה לצירופה של הנתבעת 3, לתובענה. לאור כל האמור אני מגיע למסקנה, כי לא הורם הנטל ולא הוכחה האחריות של הנתבעת 3, ולפיכך דין התובענה כלפיה להידחות, ללא צו להוצאות. הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט. לאחר ששמעתי את העדויות בתיק זה, הוצגו לי הראיות, אני מגיע למסקנה, כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנתבעת 1, שהכביש היה בחזקתה למרות שידעה, כי אפילו בתקופת ביניים הוא משמש את תושבי השכונה, לא דאגה לתאורה ולסימון ראוי ומתאים. אלא שאני סבור, כי לנהג התובעת "אשם תורם" גבוה יחסית שכן, אם מדובר בכביש צדדי בו אין אמצעי תאורה, הרי שהיה על נהג התובעת, שנהג בערב ל"ג בעומר בשעת לילה מאוחרת, לנהוג במשנה זהירות והעובדה כי הוא ירד מהכביש, ונכנס לתוך אי-התנועה, למרות שנסע עם תאורה, מלמדת כי הוא לא היה ערני, לא שם ליבו לדרך ונהג ברשלנות שתרמה תרומתה לתאונה הנדונה. בנסיבות אלו, אני מוצא כי לנהג התובעת אשם תורם בשיעור של 50% ומצאתי לנכון להפחית חלק מסכום הנזק שלא הוכח לי כי כולו נגרם מהתאונה הנדונה ב-10% נוספים ולפיכך, אני מחייב את הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך השווה ל- 40%, בסך של 4,762 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה מיום 30.06.02 ועד לתשלום המלא בפועל, בתוספת אגרת משפט, שכר העד בסך של 300 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 792 ₪ כולל מע"מ או 10% + מע"מ הגבוה מביניהם. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מעבר לכך, כל צד ישא בהוצאותיו.משפט תעבורהאי תנועה