להלן פסק דין בנושא כיב תריסריון עקב שירות במשטרה: פסק דין כללי: 1. העורר יליד 1957, שירת במשטרת ישראל מאז שנת 1976 ופוטר בשנת 1988, לאחר שרות של כ-11 שנים. את תביעתו הגיש ביום 25.10.00, כלומר כ-12 שנה לאחר שרותו. הסיבה לכך היתה קשה ביותר, ביום 15.10.88, בעת שהעורר היה בשרות, נעשה ניסיון ע"י רעולי פנים לפגוע בו. אז פתח העורר באש מתת מקלע שבידו, הרג שני בני אדם ופצע אישה אחת. הוא הועמד לדין בגין עבירה של הריגה וניסיון לרצח, דינו נגזר ל-13 שנות מאסר, אך בפועל היה בכלא 8 שנים, זו בעצם הסיבה לאיחור בהגשת התביעה. 2. העורר טען למספר ליקויים: א. פגימה פוסט טראומתית ב. בעיות בכתף. ג. פגימה בגב תחתון. ד. כיב תריסריון. ה. דלקת פרקים. המדינה טענה טענת התיישנות, אך הוחלט בהחלטת ביניים, כי טענת ההתיישנות תעמוד למדינה בנושאים האורתופדיים, אולם בעניין כיב התריסריון ודלקת הפרקים, יימשך הדיון וכך אכן היה (ראה ישיבה מיום 19.1.06 בעמ' 2). דיון: 3. בחקירתו הנגדית של העורר, הוא סיפר כי אובחן כסובל מכיב תריסריון וכיב בוושט לאחר שחרורו מן הכלא בשנת 1997. גם לגבי דלקת הפרקים היתה אבחנה באותה שנה (1997). בהמשך דבריו הסביר כי הכיב החל אצלו עוד בתחילת שנות ה-80', אז סבל מצרבות כאשר שרת בשטחים. העורר מודה כי סבל אירועים קשה נוספים לאחר ששוחרר מבית הסוהר, אביו נרצח ביום 13.5.89 ע"י רעולי פנים, בנו טבע בים ביום 26.8.96, ובן נוסף לא גויס למשטרה, וכן עבר משבר משפחתי והתגרש מאשתו ב-1998/9. 4. אין חולק כי העורר פוטר מן המשטרה ביום 7.11.88. אין גם חולק כי תנאי השרות של העורר היו קשים, הוא הותקף ע"י עבריינים, נחבל בראשו והיה נרדף עקב שרותו במשטרת ישראל, בהיותו סייען. 5. עובדת היותו של העורר סייען, מוצאת ביטוי במסמכים הרפואיים אשר בתיק הרפואי, ראה בדיקה נורופסיכולוגית של בי"ח רמב"ם מיום 12.8.02. בסכום הדו"ח הנ"ל, נאמר כי יש חשש להפרעה מוחית קורטיקלית באזור פרונטו טמפורלי. בחוות דעת מפורטת צויין כי העורר סובל ממצב של פוסט טראומה כתוצאה מאיומי רעולי פנים, אביו נרצח על רקע חשד כי גם הוא משתף פעולה עם צה"ל. ניתן בהחלט לומר כי העורר החל לשתף פעולה עם ישראל מגיל צעיר, טופל ברעולי פנים ואוים על ידם, כתוצאה מכך, ירה והרג מספר אנשים על כך נשפט למאסר ממושך. חייו נהרסו לאחר המשפט והוא התגרש מאשתו שכן הפך לאדם עצבני מאוד. בסופו של דבר שרשרת אירועים קשה ומצערים הקשורים בעבודתו במשטרה, הביאו עליו שנאה וסבל. היבט משפטי: 6. נטל ההוכחה - מטעם העורר לא הוגשה חוות דעת רפואית כלשהי על העורר להוכיח כי הפגימה לה הוא טוען נגרמה עקב השירות הצבאי. נטל ההוכחה המוטל על כתפיו של העורר, ככל בעל דין אחר במשפט האזרחי, נקבע על פי מאזן ההסתברויות (ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פד"י מד (3) 646). בעניינו גם לא עומדת לזכות העורר החזקה הראייתית העומדת לטובת עורר שהפגימה פרצה אצלו בתקופת שירות קצרה. בעניינו מדובר בשירות ארוך של כ-11 שנות שירות. במקרה של שירות ארוך, בהעדר אירוע מסוים שניתן לקשור אותו למחלה לא חלה החזקה האמורה, ועל המערער הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות מחלתו. כדברי כב' הנשיא שמגר: "כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, ושב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פס"ד מ"ה (5) 203, עמ' 214-215 (ההדגשות אינן במקור)). פסק הדין צוטט בהסכמה גם ברע"א 2027/94 קליג נ' קצין התגמולים, פד"י נ (1) 529. בספרו של ע. יעבץ, חוק הנכים-חקיקה, פסיקה והבטים משפטיים, הוצ' פרלשטיין - גינוסר, עמ' 83: "...כאשר מדובר בתקופת שירות ארוכה אין קיימת החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, אלא אם כן הוכח אירוע חריג. במקרה דנן, מדובר בתקופת שירות ארוכה, כאשר המתח קיים במשך כל אותה תקופה והוא חלק משגרת היום יום בעבודתו של המערער. אין שום ראיה לכך שהמחלה לא הייתה מופיעה אל המערער גם אלמלא עבד בתפקידו זה". בענייננו לא הגיש העורר כל חוות דעת רפואית מטעמו הן לגבי המחלה ממנה סובל ובמיוחד לגבי הקשר הסיבתי בין אותה מחלה לשירות כמשמעו בסעיף 1 לחוק. משמע חוות הדעת מטעם המשיב לא נסתרו ע"י העורר, לא נתבקשה חקירת המומחים, ועל כן, יש לקבוע כי העורר לא עמד בנטל ההוכחה המינימאלי המוטל עליו. 7. אין לשלול כי מצבו של העורר נגרם כתוצאה מנסיבות אישיות ללא קשר לשירות א. רצח אביו סמוך למועד בו פרצה המחלה אביו של העורר נרצח ביום 13.5.89 סמוך לאחר שהעורר השתחרר מהשירות במשטרה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון וכן מסמך 118 לת"ר שם נרשם כי אביו נרצח כ-9 חודשים לאחר שנעצר בעקבות אירוע הירי). מעיון בתיקו הרפואי בתקופה בה היה כלוא בבית המאסר אנו רואים כי אכן בסמוך לשנת 1990 התעורר חשד כי העורר סובל מכיב תריסריון. ב. טביעת בנו סמוך למועד בו אובחנה המחלה בוודאות והליך הגירושין. 1. בנוסף ביום 26.8.96 טבע בנו של העורר בים (עמ' 3 לפרוט') ובשנת 1997 אובחן העורר באופן חד משמעי כסובל מהמחלה (אובחן בתאריך 12.2.97 לפי טופס התביעה ולפי עדותו מיום 19.1.06 בפני הועדה עמ' 3 לפרוט'). 2. בנוסף העורר התגרש מאשתו בין השנים 1998-1999 (עמ' 4 לפרוט' הדיון). לאור כל אלה מתבקשת מסקנה ברורה - לא ניתן לשלול כי דווקא נסיבות אישיות (ובמיוחד רצח אביו), הן שגרמו לפרוץ המחלה ולא תנאי השירות במשטרה. 8. מסקנות: א. העורר לא הרים את נטל ההוכחה המינימאלי להוכיח קשר בין הפגימות לבין השירות משלא צירף חוות דעת רפואית כלשהי התומכת בטענותיו (בעניין דלקת הפרקים כלל לא הוכח כי הוא אכן סובל מהמחלה); ב. העורר לא הוכיח כי מחלת כיב התריסריון פרצה עקב השירות ולכן קיימת האפשרות שהמדינה צודקת בטענתה שהכיב פרץ עקב נסיבות אישיות ללא כל קשר לשרות, כפי שטוענת המדינה. בנסיבות אלה אנו דוחים את הערר, אולם בנסיבותיו האישיות הקשות של העורר, אשר מוכר כנכה צה"ל הסובל מפוסט טראומה, אנו ממליצים כי בנושא המעיים, הכיב והאזופגיטיס, יקבל העורר לפנים משורת הדין טיפול רפואי במשרד הביטחון. אין צו בדבר הוצאות. משטרה