להלן פסק דין בנושא התקפי חרדה ועדה רפואית: פסק דין 1. המערער יליד 1960. במסגרת שירותו כזקיף בטחון בשירות בתי הסוהר לקה בהפרעת חרדה. המערער הוכר כנכה על פי החלטת הועדה הרפואית המחוזית שהתכנסה לדיון ביום 21.2.06 וביום 27.9.06, בשל התקפי חרדה לפי סעיף מבחן 33 ג', בדרגת נכות של 20%. 2. המערער שירת בשירות בתי הסוהר עד שנת 1999, מועד בו עזב את השירות. בחודש דצמבר 99 התאשפז ל-3 ימים במרכז הרפואי לבריאות הנפש "מזרע", בשל מצב רוח ירוד, התקפי חרדה ומחשבות אובדניות. במהלך אשפוזו מסר כי עד לפני 3 חודשים היה בריא ועבד בשירות בתי הסוהר. הסתבר, כי המערער נמצא עוד 3 שנים קודם לכך בטיפול המרפאה לבריאות הנפש בנהריה ואובחן כסובל מהתקפי חרדה וברקע קשיי הסתגלות. שוחרר עם טיפול תרופתי. 3. האשפוז הבא של המערער בבית חולים "מזרע" היה ביום 19.2.06, 3 ימים לפני מועד הועדה הרפואית המחוזית שזומנה. גם בתקופה זו אושפז המערער לתקופה של 3 ימים. לאחר שלושה ימים המשפחה דרשה להוציאו על מנת שיוכל להתייצב בפני הועדה המחוזית. בסיכום תעודת השחרור נרשם כי התרשמו ממצב חרדתי לאדם עם הפרעה הסתגלותית. בזמן האשפוז, ממנו יצא לחופשות לפי דרישת המשפחה, התברר שהמערער עובר בירור נוירולוגי עקב ציסטה ארוכנוידית במוח שנמצא בבדיקת C.T מיום 08.11.05 כי גדלה. צויין, כי התמונה הכוללת חשודה להתפתחות בעיה אורגנית. 4. שלושה ימים לאחר מכן הופיע המערער בפני הועדה הרפואית המחוזית מלווה על ידי בנו והגיש את סיכום המחלה מ"מזרע". הבן ציין בין היתר כי המערער מועמד לניתוח בשל הציסטה במוח. הועדה ציינה בין היתר "בבדיקה, תלונתו היא כאב ראש ואין כל סימני חרדה". בבדיקה נוספת של אותה ועדה מיום 27.9.06 נכנס המערער יחד עם בנו, התחיל לדבר באופן תאטרלי בעברית, החל לבכות כבר בתחילת הבדיקה, הטיל מימיו על הרצפה בתוך בגדיו (התנהגות דומה הייתה אצל ד"ר בן אפרים, רופא מטעם משרד הבטחון ואצל ד"ר מרטיק, רופאה ברמב"ם). נרשמו תלונות המערער והעובדה שמקבל טיפול תרופתי. הועדה ציינה כי אושפז ב"מזרע" עם אבחנה של התקף פניקה. הועדה ציינה כי קיימים מרכיבים של סימולציה בהגזמה בעלי גוון הסטריוני, קרוב לוודאי אישיותי. הועדה ציינה את העובדה שקיים מסמך על המצאות ציסטה ארכנואידית. הועדה מצאה כי מצבו הנפשי תואם לדרגת נכות של 20% באופן זמני עד 30.9.08. 5. המערער הגיש ערעור לועדה רפואית עליונה וצירף חוות דעת של ד"ר גיורא הידש מיום 20.5.07 לפיה נכותו מגיעה לכדי 90% (סעיף 33 ו' - 33 ז' לחוק הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות)). הועדה הרפואית העליונה התכנסה ביום 26.6.07. המערער נכנס לחדר פרץ בבכי, ניסה לעזוב את החדר, טען שהוא רוצה את אימו, דיבר בשפה הערבית, לא ענה גם על שאלות בערבית, חזר על התפרצות בכי וביקש לראות את אימו. אשתו מסרה שאימו נפטרה לפני חצי שנה. הועדה מציינת שלא ניתן היה לקבל ממנו כל פרט או תשובה לשאלה. בהמשך הבדיקה, נעשה חסר מנוחה, היכה באגרופו על ברכו והתייפח בבכי. נוכח ההתנהגות האימפולסיבית יחסית למתואר בסיכום המחלה ב"מזרע", נשלח לבירור פסיכיאטרי במסגרת בית חולים רמב"ם. כמו כן, ציינה הועדה כי יש להשלים הבירור לגבי הממצא של הציסטה התת עכבישית באיזור האונה הרקתית וציינה את העובדה שהיה אלכוהוליסט ולדברי אישתו נגמל לפני שנה. הועדה התכנסה שוב ביום 19.2.08. המערער הגיע יחד עם בנו, הבן סיפר שהאב שותה מידי פעם ונראה שתוי. שוב פרץ המערער בבכי בצורה תאטרלית, צעק שהוא רוצה למות, שנשאל שאלות על עברו מסר את שמות ילדיו. בשל שתוף הפעולה המוגבל התקשתה הועדה להגיע למסקנות מפורטות על התפקוד המנטלי. הסתבר כי המערער לא קיבל את התרופות באותו היום. גם בדו"ח הפסיכיאטרי מבית החולים רמב"ם לא שיתף המערער פעולה והתנהג בצורה רגרסיבית. פעם ראשונה זומן למועד 06.08.07 היה רגוע, ובן המערער טען שאביו רגוע בגלל התרופות. לכן זומן לפעם חוזרת, ביום 03.09.07 שם טען כי לא קיבל טיפול תרופתי בבוקר הבדיקה, טען שהוא מפחד, דפק ראשו בשולחן, הטיל מימיו על הכסא ועל רצפת החדר. בחוות דעת זו ציינה הרופאה הפסיכיאטרית כי בפניותיו הראשונות למערכת הרפואית תלה המערער את התקפי הפניקה בבעיות רפואיות של בני משפחתו ורק בשלב מאוחר יותר טען כי התקפי הפניקה התפתחו בתגובה לכך שהיה עד לדקירתו של אסיר. המומחית בחוות דעתה מצאה, כי תסמיניו הנוכחיים אינם נובעים מהפרעה פסיכוטית ולפי חוות דעתה הפער בין הבדיקות השונות יכול לנבוע מהפרעה אורגנית מוחית או מטעמי התחזות. 6. הועדה הרפואית העליונה התייחסה גם לחוות דעתו של ד"ר הידש כאשר בבדיקה הראשונה אצל ד"ר הידש (13.3.07) המערער לא דיבר ולא שיתף פעולה. בבדיקה השניה (15.5.07) שיתף פעולה, סיפר על מצבו וביטא אפקט דיכאוני. הלך ותוכן חשיבה תקינים ללא סמנים לפסיכוזה. 7. הועדה ציינה כי קיים פער בין התנהגותו במועד הבדיקה בפניה (19.2.08) לבין התנהגותו אצל ד"ר הידש (15.5.07). כמו כן ציטטה את פער ההתנהגות שמצאה הפסיכיאטרית בין הבדיקה אצלה (03.09.07) לבין התמונה המתוארת בבית החולים "מזרע" (19.2.06). הועדה ציינה כי שחרור מ"מזרע" נעשה על דעתו ולא על דעת הרופאים. ואכן, הן בשנת 1999 והן בשנת 2006 השחרור לאחר 3 ימים נעשה לבקשת המשפחה. הועדה מציינת כי רצוי לאשפז את המערער על מנת לוודא את מצבו תוך הסתכלות ממושכת יותר. הועדה ציינה כי גם אם מסתמכים על בדיקתו של ד"ר הידש הנכות תואמת יותר את סעיף 33 ד' ומקנה 30% נכות וקבעה נכות זו כנכות זמנית לתקופה של שנה. עוד הוסיפה הועדה: "אם וכאשר יאושפז לשם טיפול בבית החולים מזרע יכולים להסתמך על הממצאים שם ולהעריך את גובה נכותו העדכנית". 8. מדיוני הועדה עלה כי נוצר קושי להעריך את מצבו המדוייק של המערער בשל מצב של אי שתוף פעולה. סקירת הביקורים השונים מעלה, כי המערער לא נמצא משתף פעולה עם אף אחד מהרופאים המומחים שמונו מטעם הועדה, או בפני הועדה עצמה. שיתוף הפעולה היחידי מצידו בא לידי ביטוי בבית החולים "מזרע" ובפני המומחה מטעמו. 9. לפיכך, אין בידי הכלים לקבוע כי שגתה הועדה הרפואית בקביעתה כי נכותו של המערער מגיעה לכדי 30% זמנית. בפני המערער פתוחה הדרך, אם יחפוץ, להתאשפז בבית החולים "מזרע" לזמן מה באופן שאגב טיפול בו ניתן יהיה להתרשם באופן יסודי אולי, לאורך זמן, לגבי חומרת מצבו. 10. כמו כן, יש לברר באופן מלא ומתועד האם אכן סובל המערער מציסטה תת עכבישית באיזור האונה הרקתית ומה ההשפעה שיש לכך, אם בכלל, על התנהגותו ומצבו. 11. הועדה הרפואית העליונה הכירה בהתקפי החרדה כנכות הנובעת מהשירות. הועדה מצאה כי מצבו של המערער החמיר ועומד כעת בדרגת נכות של 30% כאשר בירורים נוספים המתחייבים ממצבו, וכן אפשרות טיפול בבית חולים "מזרע" מכתיבים את הזמניות של קביעת נכותו. 12. ההלכה היא, כי אין הועדה חייבת לקבל ככתבה וכלשונה את חוות דעת המומחה מטעם המערער ולעניין זה ראו רע"א 4652/04 אואקנין נ. משרד הבטחון (אתר נבו) - "הועדה הרפואית העליונה עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, אך בחרה שלא לאמץ אותה. שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה". 13. המערער אומנם חולק על מסקנות הועדה, אולם מדובר במחלוקת רפואית, והקביעה הרפואית הינה בשיקול דעת בלעדי של הועדה הרפואית. ראו רע"א 9737/03 זיגלמן נ. משרד הבטחון (אתר נבו) - "השאלה כיצד תקבע הועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך את קביעתה על בדיקת M.R.I, על בדיקות עזר אחרות, או על ממצאי הבדיקה הקלינית, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא ענין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הועדה הרפואית. בענין זה בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. יתרה מזו, בהיותו של ענין זה נושא רפואי מובהק, קביעה רפואית מסוג זה גם אינה מקנה, על פי ס' 12 א לחוק הנכים, זכות ערעור על ממצאי הועדה הרפואית לבית המשפט". 14. בנסיבות אלו, יש מקום לדחות את ערעורו של המערער. 15. אין צו להוצאות. רפואהחרדההתקף חרדהועדה רפואית