התנגשות רכב במתקן תאורה

להלן פסק דין בנושא התנגשות רכב במתקן תאורה: פסק דין ביום 8.1.05 פגע כלי רכב השייך לנתבעת במתקן תאורה בכביש 412. מתקן התאורה שייך למדינת ישראל. התובעת הינה חברה, שהתקשרה בהסכם עם המדינה (באמצעות מע"צ) לביצוע עבודות אחזקה שוטפת למתקני תאורה. על כל האמור עד כה - אין מחלוקת. המחלוקת במקרה דנן היא משפטית בלבד, ונוגעת בשתי נקודת, שיפורטו להלן. לפיכך, הצדדים הסכימו שלא לקיים הליך של הוכחות ולהסתפק בהגשת סיכומים לגבי שתי הנקודות שבמחלוקת, על סמכם ינתן פסק הדין. המחלוקת המחלוקת הינה, כאמור, בשתי נקודות: 1. האם התובעת היא בעלת זכות תביעה במקרה זה, לאור העובדה שמתקן התאורה הוא בבעלות מדינת ישראל, ולנוכח סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), האוסר על המחאת זכות לתרופה בשל עוולה? 2. האם יש לכלול בסכום הפיצוי לתובעת (אם יפסק) גם מע"מ, מאחר שהתובעת הינה חברה בע"מ, המזדכה על מע"מ? טיעוני הצדדים התובעת צירפה כנספח 1 לכתב התביעה מסמך, מיום 11.5.04, הממוען אליה, מאת מדינת ישראל ומע"צ. מסמך זה (שיכונה להלן - האישור), קובע כדלקמן: "על פי ההתקשרות בינינו... הוסמכת לבצע עבודות אחזקה שוטפת למתקני תאורה לרבות רמזורים במסגרת ההתקשרות התחייבת לבצע תיקון מתקני תאורה שניזוקו על ידי צד ג' מבלי שתקבל תמורה כלשהי מאיתנו. כנגד התחייבות זו אשרנו הסכמנו והסמכנו אותך לתבוע ישירות בשמך את הגורם המזיק ו/או מבטחו בגין הוצאותיך הקשורות לתיקון הנזק/ים ולהפרע מהם. הסדר זה קיים בינינו מחודש 28/8/01". (ההדגשה במקור) התובעת טוענת, כי הגישה תביעתה מתוקף ההתקשרות שנזכרת באישור. לטענתה, הנתבעת (או מי מטעמה) גרמה ברשלנותה לנזקים. הנזקים הם נזקי התובעת, שנאלצה לתקן את מתקן התאורה על חשבונה, בהתאם להתקשרות עם המדינה (כעולה מהאישור). מאחר שכך - היא רשאית לתבוע את הנזקים מכח היותה הניזוק, ואין מדובר - כטענת הנתבעת - בהמחאת זכות לתרופה, האסורה על פי סעיף 22 לפקודה. המדינה לא סבלה כל נזק, שכן המתקן תוקן על ידי התובעת, מבלי שהמדינה תישא בתשלום כלשהו בגין כך. מכאן, שלמדינה אין כל עילת תביעה בגין הארוע דנן. בנוסף, אם לא תוכר זכות התביעה של התובעת, הן מכח ההתקשרות והן מכח הדין, כפי שנטען עד כה, תמצא הנתבעת, שגרמה לנזק, "עושה עושר ולא במשפט", ולכן - גם בעילה זו יש לקבל את התביעה. מדובר בהתקשרות עם המדינה שקדמה לארוע (כמצוין באישור), הצופה פני עתיד, וגם מטעם זה אין לדבר על המחאת זכות, שכן כבר במועד קרות הנזק, לא היתה למדינה זכות. כבר במועד הארוע, על פי ההתקשרות, בעלת הזכות - הניזוקה האמיתית - היתה התובעת, ולא המדינה. בנושא המע"מ מציינת התובעת, כי היא אכן הזדכתה על המע"מ בחשבוניות עבור חומרים, אך אם תקבל פיצוי מהנתבעת בגין תביעתה זו, עליה להוציא לנתבעת חשבונית בגינו ולהעביר את המע"מ לשלטונות המע"מ. בכל מקרה לא יוותר בידה סכום המע"מ. הנתבעת, מאידך גיסא, תוכל לעשות שימוש בחשבונית שתקבל מהתובעת על מנת להזדכות על המע"מ מול שלטונות המס. לטענת הנתבעת, מאחר שהמדינה היא הבעלים של הנכס הניזוק, היא בעלת זכות התביעה. לאור הוראתו המפורשת של סעיף 22 לפקודה, אסור למדינה להמחות את זכותה לתרופה. הנתבעת מפרטת ארוכות את הטעמים לאיסור, ואת שורשיה ההסטוריים של ההגבלה. לדבריה, היא אינה יודעת מה טיב ההסדר שבין המדינה לתובעת, אך ברור שהתובעת אינה הניזוקה, אלא מיטיבת הנזק בלבד, וללא הוראה מפורשת בחוק, אין המדינה רשאית להמחות זכותה לפיצוי. המסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם מפרטים מה תהא התמורה לה זכאית התובעת במקרה בו לא ניתן לתבוע את הנזק מצד ג, אך לא יעלה על הדעת כי התובעת מתקנת את הנזקים כמתנדבת. ודאי שיש הסכם כלשהו, שלא הוצג בפני בית המשפט, ובו הסדר לתשלום בגין תיקונים שנעשו בעמודים, ואשר בגינם לא ניתן לתבוע צד ג. ודאי שבמקרה כזה היתה המדינה מפצה את התובעת בגין התיקונים. ברור, לטענת הנתבעת, כי קיים הסכם ההתקשרות, אליו מתייחס האישור, ובו קבועה התמורה לביצוע העבודות. עוד טוענת הנתבעת, כי לא מדובר במצב של "עשיית עושר ולא במשפט", שכן הנתבעת לא קיבלה כל נכס שהוא או טובת הנאה מהתובעת. מי שקיבל את טובת ההנאה היא המדינה, אשר עמודיה תוקנו על ידי התובעת. היא מוסיפה, כי מעבר לכל, אין כל התחייבות מצד המדינה שלא תתבע אף היא את הנזק לרכושה וכך, תיוותר הנתבעת חשופה - בתום הליך זה - גם לתביעה מצד המדינה. לענין המע"מ טוענת הנתבעת, כי הסכומים ששילמה התובעת, הם ללא מע"מ, מאחר שהיא מזדכה עליהם, ולכן גם בדוח השמאי לא נכלל מע"מ. הרכיבים החייבים במע"מ הם חלקים שהורכבו, ועליהם הזדכתה התובעת זה מכבר. לטענתה, אין מדובר בעסקה החייבת במע"מ ובעקבות פסק הדין לא תוצא חשבונית. דיון והכרעה בהתאם לסעיף 3 לפקודה, "כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה". לאור האישור, שוכנעתי כי כבר במועד הארוע, "הנפגע או הניזוק" היתה התובעת, שעלות תיקון המתקן חלה עליה, ללא כל זכות שיפוי מהמדינה, בהתאם להתקשרות שקדמה במספר שנים לארוע. למדינה לא נגרם כל נזק: לפני התאונה ואחרי התיקון נותר מצבה זהה, מבלי שנגרם לה כל חסרון כיס או נזק אחר. מי שניזוק ונגרם לו חסרון כיס הינו התובעת, שנשאה בעלות התיקון. לא מצאתי בסיס להשערות שהעלתה הנתבעת, לפיהן קיים הסכם סותר לאמור באישור, ובמסגרתו תקבל התובעת תמורה לביצוע תיקונים. האישור מציין במפורש, ללא כחל וסרק, כי "במסגרת ההתקשרות התחייבת לבצע תיקון מתקני תאורה שניזוקו על ידי צד ג' מבלי שתקבל תמורה כלשהי מאיתנו" (ההדגשה שלי - מ.ב.נ). טענה לפיה "ודאי שיש הסכם כלשהו, אשר לא הוצג בפני בית המשפט הנכבד, ובו הסדר לתשלום בגין תיקונים שנעשו בעמודים ואשר לא ניתן לתבוע צ"ג בגינם" (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת), היא טענה חמורה, ומוטב היה לה אלמלא נטענה כלל. בודאי כשהיא נטענת ללא שמץ של ראיה בכיוון זה, אלא רק על בסיס המחשבה ש"לא יעלה על הדעת כי התובעת מתקנת את נזקי המדינה כמתנדבת". כפי שהשיבה התובעת בסיכומי התשובה: "התובעת עשתה לה את החישוב של הכדאיות לקבל את החוזה לאחזקה שוטפת שהוא המרכיב העיקרי של החוזה לבין המקרים שבהם לא תאתר נהג פוגע ולא תקבל תמורה". לאור זאת, אני מגיעה למסקנה כי אין בפני מצב של המחאת זכות לתרופה, ואין תחולה לסעיף 22 לפקודה. משכך, אין גם צורך לדון בטענה החילופית של התובעת, כי מדובר בעשיית עושר ללא משפט. לענין המע"מ: התובעת הודיעה כי היא מוציאה חשבונית בגין התשלום, ועל כן - בכפוף להוצאת אותה חשבונית, יש מקום לפסוק את הסכומים בצירוף מע"מ, שיועבר ממילא לשלטונות המס, ומנגד - הנתבעת תוכל לקזז את המע"מ, בהיותה, אף היא, חברה. סיכום לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 11,244 ₪ (כולל מע"מ), כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום קרות הנזק (8.1.05) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט הכוללות אגרה, כפי ששולמה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות), בתוספת מע"מ כדין. התנגשותרכב