להלן פסק דין בנושא השתחררות קפיץ - תאונת עבודה: המערער, יליד 20.7.61, נפגע ביום 24.4.94 בתאונת עבודה בעת שטיפל במתקן בבסיס צבאי לאימון ולתירגול צניחה. במתקן זה (להלן - המתקן) מצוי קפיץ פלדה מתוח שהשתחרר בעת הטיפול וגרם לפגיעה בכף ידו השמאלית, היד שאינה דומיננטית אצל המערער. בית-משפט קמא (כב' השופט ר' יעקובי) דחה את התביעה, מכיוון שקבע כי בנסיבות העניין לא מתקיימים תנאי עוולה נזיקית כלפי המערער. הוא גם סבר שאפילו היה נקבע שקיים אשם של המשיבים או מי מהם, עדיין בנסיבות העניין, היה דין התביעה להידחות, בשים לב לאשם התורם שהיה צריך לזקוף למערער - מצד אחד; ותאונה נוספת שאירעה לו חמש שנים לאחר התאונה הנוכחית באותה יד שמאלית - מצד שני. הנכות המאוחרת קולטת למעשה לתוכה את מירב ההגבלות התפקודיות נשוא הפגיעה בתאונה, זאת בהתאם להלכת חננשווילי (ע"א 248/89 עזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (2) 529). על כך הוגש הערעור המונח לפנינו, שבמסגרתו טען ב"כ המערער, כי לא מתקבל על הדעת שבנסיבות כגון אלו לא תוטל חבות על המעביד. עורך הדין גבעון עמד גם על כך שלמרשו לא ניתנו הוראות בטיחות כנדרש, לא הונחלה בעבודה נורמה של זהירות ואף לא דווח על התאונה כמתחייב, למשרד העבודה והרווחה. לעניין אחרון זה טוען, למעשה, הפרקליט המלומד לנזק ראייתי שנגרם למערער, מכיוון שאם הייתה מופנית הודעה למשרד העבודה והרווחה לא מן הנמנע שהייתה מתקיימת חקירה שעל ממצאיה יכול היה להסתמך, ואף אולי היה מוגש אישום פלילי, אשר ממצאי ההרשעה שבו יכלו להוות ראייה בהליך האזרחי. נתנו את דעתנו לטענות המערער, ועם כל הצער שבדבר אין לנו אלא לדחות את הערעור. כפי שקבע בית-משפט קמא, המערער הוא איש מקצוע מיומן, שהכיר את המתקן היטב וטיפל בו פעמים רבות בעבר. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער איננו אמין בגירסתו. חוסר אמינותו של המערער משפיע גם לגבי המסקנות באשר לנסיבות אשר הובילו לאירוע התאונה. המערער טען שנאמר לו כי הקפיץ היה שבור, ולכן לכאורה יכול היה לסבור שאין חשש שישתחרר, אלא שבית המשפט לא היה מוכן לסמוך על גירסתו זו. פשיטא הדבר, שהמערער היה מודע לכך שאם הקפיץ איננו שבור, כי אז דרך טיפולו במתקן לא הייתה הדרך המקובלת, כפי שהיה צריך לנהוג בו במצב של תקלה רגילה. כמו-כן הוכח, שלא בדרך מקרה הגיע המערער לבסיס כדי לבצע שימון ותחזוקה שוטפת כגירסתו מלכתחילה, אלא המערער עצמו אישר בהמשך המשפט שקיבל הודעה על התקלה. לדבריו "אמרו לי שהקפיץ שבור" (עמ' 5 לפרוט') בניגוד להכחשתו נמצא גם שהוא הגיע אל המקום עם רכב השירות שבו נמצאים דרך קבע - ונמצאו גם אז - כלי העבודה המשמשים אותו במלאכת התיקון. עוד נקבע בפסק הדין, כי לפני שניגש המערער לפירוק המתקן הוא יכול היה להתבונן ולראות מבחוץ שהקפיץ דרוך. יתרה מכך, כבר מלכתחילה - ובניגוד לדברים שטען בתחילה - קיבל המערער התראה מאת האחראים מטעם הצבא ומאת מנהל העבודה שלו, שמדובר בתקלה המחייבת לקחת את המתקן למסגרייה. לדבריו, "אחראי המתקנים לחץ שניקח את המתקן באותו יום לתיקון במסגריה" (שם). דא-עקא, המערער בחר לנקוט בדרך אחרת, למרות שידע על הסכנות הצפויות מטיפול במתקן בדרך שבה נהג. אכן, לא אחת נזקקים בתי המשפט למקרים שבהם העובד מתרשל ובכל אופן מוטלת חבות על המעביד, מכיון שעל המעביד לצפות גם את האפשרות שהעובד יתרשל בעבודתו, ועל כן עליו להנחותו ולהזהירו מפני אפשרויות אלו. המעביד איננו יוצא ידי חובה בעצם העובדה שניתנת אזהרה כללית ועליו לדאוג שהעובד יהיה ער לסיכונים בכל זמן וזמן. אף-על-פי-כן, מקובלת עלינו מסקנת בית-משפט קמא לפיה בנסיבות העניין שבפנינו, ניתנו למערער הנחיות מספיקות בעל פה. כפי שנאמר בפסק הדין, המערער עצמו אישר במהלך העדות והדבר עולה גם מגירסתו, מהתנהגותו ומתשובותיו לשאלון, שהיה מודע היטב לסיכון. בנסיבות אלו, אין ללמוד על רשלנות כלשהי מצד המעסיק, שכן בעניין שלפנינו הושגה למעשה תכלית האזהרות והוראות הבטיחות. ב"כ המערער עמד בטענותיו גם על כך שיש לזקוף לחובת המשיבות את העובדה שהמפרט וההוראות הכלליות לא הוגשו על-ידן במהלך המשפט. לעניין זה יצויין, כי מדובר בהוראות כלליות בדבר כיבוי אש וכדומה. עניין לנו בהנחיות כלליות שאינן רלבנטיות לפגיעה הקונקרטית אשר בגינה הוגשה התובענה, כאשר לגבי הסיכונים הכרוכים בה היתה כאמור ידיעה בידי המערער ומכל מקום, כפי שציין בית-משפט קמא, לא הייתה מניעה מצד המערער, לעמוד על גילויין ועל עיון בהן. גם הטענה באשר לאי-דיווח למשרד העבודה והרווחה לא הוכחה די הצורך וכמפורט בטענות ב"כ המשיבות. על המערער היה לשכנע שלא היה דיווח למשרד העבודה והרווחה, או לסתור את טענת העד שמטעם המשיבות כי שלטונות הצבא דיווחו על אודות התאונה, וכי הוא עצמו היה בקשר עם קצין תאונות העבודה של משרד העבודה. זאת, מבלי שניזקק כאן להשלכות של אי-דיווח כאמור, באשר לניהולו של תיק נזיקין. זאת ועוד, גם המסקנה הנוספת של בית-משפט קמא, במישור הנזקים, מקובלת עלינו. מכיוון שהפגימה המאוחרת הייתה משמעותית הרבה יותר, הרי שגם אם הנכויות אינן חופפות, עדיין מבחינת התיפקוד נקלטת הנכות המוקדמת בתוך הפגימה המאוחרת, ומכאן שמדובר בנזקים לא גבוהים לפרק זמן של כחמש שנים, כל זאת עוד בטרם הובא בחשבון נושא האשם התורם שבכל מקרה הוא גבוה בענייננו, אם לא מכריע. בשים לב לשיעור תגמולי המל"ל לא מן הנמנע שהתובענה היתה נדחית בשל בליעת סכומי הפיצויים בתגמולי המל"ל אפילו היה נקבע אשם מסויים החל על המשיבות. בחנו גם את כל יתר טענותיו של ב"כ המערער ולא מצאנו שיש בהן כדי לסייע לשינוי התוצאה של פסק הדין בבית משפט קמא. במפורט אמורים הדברים גם באשר לטענה שהמשיבות בחרו להעיד מטעמם דווקא את המנהל האדמינסטרטיבי ולא את מר מזרחי אשר נכח במקום. העד מטעם המשיבות הוא כאמור אדם מיומן ומנוסה בתחזוקת המכשיר הנ"ל, ואילו מר מזרחי קרוב משפחה ושותפו של המערער. מטעם זה אי זימונו לעדות יכול להוות גורם ניטרלי, ואף יכול להיזקף לחובתו של המערער. כידוע, זוקפים לחובתו של צד את התוצאה של אי הזמנת עד היכול לסייע לגירסתו. חזקה זו ניתנת להפרכה, כאשר יש הסבר מניח את הדעת מדוע העד לא זומן מטעם אותו צד לעדות. ההסבר שניתן על-ידי המשיבות הוא סביר ובאותה מידה ממש ניתן להפנות כלפי המערער את הטענה מדוע הוא לא ראה לזמן את מר מזרחי לתמוך בגירסתו. במכלול הדברים גם מקובלת עלינו הערת השופט המלומד קמא, שהאחריות בשל תאונות עבודה, בהיבט הנזיקי, אינה אחריות מוחלטת. האחריות המוחלטת מוסדרת באמצעות תובענה למוסד לביטוח הלאומי, שכלפיו המערער זכאי לקבל את הפיצויים המגיעים לו. האחריות באשר לתובענה הנזיקית צריכה להתבסס על אשם ולמרות מגמת בתי המשפט להקל עם תובעים שנפגעו במהלך העבודה, הן במישור האחריות והן במישור הקשר הסיבתי, לא מצאנו שבענייננו קיימת הצדקה לקבוע אחריות כלשהי של המשיבות. לפי הנובע מן המקובץ דין הערעור להידחות, והוא נדחה בזה. המערער יישא בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט יועבר, אפוא, לידי המשיבות באמצעות בא-כוחו זאת על חשבון תשלום ההוצאות הנ"ל. תאונת עבודה