הכרה בנפגעי פעולות איבה בביטוח לאומי

להלן פסק דין בנושא הכרה בנפגעי פעולות איבה בביטוח לאומי: פסק - דין 1. העוררת, תושבת ירושלים, מבקשת להכיר בה כנפגעת פעולת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל - 1970 (להלן - "החוק"). תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי למרות הכרתו בהיותו של האירוע פעולת איבה, מאחר והתובעת לא נכחה במקום הפיגוע בעת האירוע ולא נפגעה כתוצאה ישירה ממנו. 2. אין חולק כי ביום 22.2.04 ארע פיגוע איבה בקו אוטובוס 14, באזור גן הפעמון בירושלים. טענות העוררת, בקצרה, הן אלו: בנה, שהיה חייל באותה העת, יצא זמן קצר לפני קרות הארוע לכיוון התחנה המרכזית, בדרכו בחזרה לצבא. קו האוטובוס שנפגע הוא הקו בו כרגיל נוסע בנה של העוררת בחזרה לבסיס הצבא. מיד עם היוודע לעוררת דבר האירוע, ניסתה להשיג את בנה בטלפון הנייד שלו, ומשלא נענתה היא רצה לזירת הארוע לחפשו שם. במהלך נסיונות כוחות הבטחון להשליט סדר במקום ולדחוק את כל הנוכחים אל מחוץ לזירת הארוע, מחשש למטען נוסף, נהדפה העוררת על ידי כוחות הבטחון, נפלה על הרצפה, ושברה את שורש כף ידה הימנית. בתמיכה לטענותיה, צירפה העוררת לערר מסמכים רפואיים ואחרים המעידים על פגיעתה זו. אנו רואים לנכון, לציין כבר בשלב זה את סיכום ממצאי המשטרה ב-"אישור הודעה על גרימת נזק לנכס כתוצאה מפעולות איבה נגד ישראל" מיום 26.2.04 ולפיהם נקבע כי - "אין בידי המשטרה ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות מלחמה/איבה נגד ישראל". 3. בסיכומיה, מפרשת העוררת, את כוונת המחוקק בסעיף 1(2) לחוק, שלפיה גם אדם שנפגע ע"י כוחות הביטחון וההצלה - יש צורך לשייך את פגיעתו כפגיעת איבה. לטענתה, סעיף 1(2) לחוק מעלה שתי אפשרויות בהם נפגע אדם מאירוע טרור, שלא באופן ישיר, כגון במקרה דנן, ובכל זאת ייחשב האירוע "כפגיעת איבה". האפשרות האחת, לדידה של העוררת, היא כאשר הפגיעה היתה מאוחרת לפעולת האיבה ונעשתה לאחר/עקב/בעקבות פעולת איבה של האוייב, ואילו האפשרות השניה היא כי הפגיעה ארעה עוד קודם לאירוע או אף כתוצאה מקיומו של חשש לקרות פעולת איבה. (אף אם זו לא התקיימה). לאור הפרשנויות הנ"ל, טוענת העוררת, כי פגיעתה עם הגיעה למקום האירוע, עצם הימצאותה שם והאופן בו נפגעה, הן עקב האירוע שארע במקום והן מתוך חשש למטען עתידי נוסף. בהסתמכה על פרשת ע"ש (תל-אביב) 198/00 צביה ברדה נ' הרשות המאשרת, ובהבחנה שעושה העוררת, טוענת העוררת כי נסיבות המקרה דנן, לפיהן העוררת ידעה על קרות האירוע, המרחק הקצר בין ביתה לבין מקום האירוע, חששה הקונקרטי לשלום בנה, נוכחותה במקום האירוע ופגיעתה ע"י כוחות הביטחון יחד עם הזעזוע ממראות הפיגוע - די בכל אלה, לדידה, כדי לקבוע את הקשר הסיבתי הנדרש המקשר בין פגיעתה לבין אירוע האיבה, זאת גם אם לא מדובר בפגיעה ישירה מהאירוע, אלא "בדאגה קונקרטית", כזו המספקת לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש בין אירוע האיבה לבין הפגיעה. 4. לחילופין, טוענת העוררת כי גם פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה, (שהורחקה ממקום האירוע מחשש למטען נוסף) די בה כדי להכיר בה כנפגעת פעולת איבה. 5. לסיום טוענת עוד העוררת כי יש להעדיף פרשנות המכירה בעוררת כנפגעת פעולת איבה על פני כזו הדוחה הכרה כזו. 6. המשיב אינו חולק כאמור על התרחשותו של אירוע האיבה ועל נסיבות פגיעתה של העוררת, אולם לטענתו, אין בכך כדי להכיר בעוררת כנפגעת פעולת איבה וזאת מן הטעמים הבאים: בפרשת ברדה הנ"ל, לא קבע בית המשפט כי "דאגה קונקרטית" מספיקה כיד לקיים קשר סיבתי מספיק בין אירוע האיבה לבין הפגיעה. המשיב טוען עוד, כי סעיפים 1(1) ו- 1(3) לחוק אינם חלים בענין דנן, הואיל וברור כי העוררת לא נפגעה מפעולת איבה של כוחות צבאיים של מדינה עוינת ולא מפגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולות איבה של כוחות אויב. כמו כן, טוען המשיב, כי העוררת לא נכחה במקום האירוע בעת התרחשותו אלא הגיעה אליו לאחר מכן וכי לא הוכח כלל כי בנה של העוררת היה במקום האירוע, וכי נפגע כתוצאה ממנו. המשיב איננו מסכים גם לטענת העוררת כי מראות הפיגוע גרמו לפגיעה בעוררת. לבסוף טוען המשיב כי גם הסיפא של סעיף 1(2) לחוק איננו חל כאן מאחר שלא הוכח כי היה קיים חשש למטענים נוספים. 7. לאור חשיבותו של הקשר הסיבתי הנדרש עפ"י החוק מן הראוי כי נחזור ונבהיר שוב את המסגרת המשפטית בסוגייה של נטל הבאת הראיות והשכנוע בהליכי ערר על החלטת הרשות המאשרת, כפי שכבר הובהרו במספר החלטות של וועדת ערר זו: הוראת סעיף 1 לחוק דורשת קיומו של קשר סיבתי בין פעולת האיבה לפגיעה. בפרשת ברדה הנ"ל, קבעה הועדה כי "... על מנת שאדם יוכר כנפגע איבה חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנטענת לבין פעולת איבה מסוימת, על פי אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק". 8. על מהותו של אותו קשר סיבתי עמד בית המשפט העליון עוד בבג"צ 294/89 בענין המל"ל נ' ועדת הערים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל - 1970, פד"י מה(5), 445 בקובעו כי: - "... נראה לי כי נדרש קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין השימוש בנשק או הפגיעה. קשר סיבתי זה, על מנת שיקיים אחריות של המדינה כלפי הנפגע, צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק ..." (ההדגשה איננה במקור). 9. מן המקובץ עולה כי הפרשנות הראויה היא, שעל מנת שאדם יוכר כנפגע איבה חייב להתקיים קשר ממשי בין הפגיעה לבין הפגיעה הנטענת לבין פעולת איבה מסויימת, עפ"י אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק או במילים אחרות, בענייננו - האם הקימה העוררת את חזקת פגיעת איבה על פי אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק? 10. אין חולק כי העוררת לא שהתה באזור הפיגוע בעת התרחשותו, לא נפגעה ממנו ישירות ורק בהיוודע לה דבר התרחשותו מיהרה למקום הפיגוע, ולפיכך החלופה הראשונה בסעיף 1(1) לחוק אינה מתקיימת. אנו קובעים עוד כי גם לפי החלופה השניה בחוק, לפי סעיף 1(2) לחוק - המכירה כנפגע איבה את מי שנפגע בשגגה על ידי אדם אחר עקב פעולות האיבה של כוחות אויב או פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה כאמור, אין לראות בעוררת כמי שנפגעה "עקב פעולת האיבה" אלא שפגיעתה התרחשה בעת ניסיון כוחות הביטחון להרחיקה, כמו גם את שאר הקהל, ממקום הפיגוע ויש מקום להבחין בין אדם שהיה נוכח בעת הפיגוע והיה עד להתרחשותו, לבין אדם שהגיע לאיזור הפיגוע, כמו העוררת במקרה זה, לאחר התרחשותו, על מנת לחפש את קרובי משפחתו, ואין לדעתנו די בדאגתה הברורה והטבעית של העוררת לשלום בנה, כדי לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש בין האירוע לבין פגיעתה. לענין הסיפא של סעיף 1(2) לחוק, אנו קובעים כי גם לא הוכח כי היה חשש לפעולת איבה נוספת, לאחר התרחשות האירוע. כמו כן ומעבר לנדרש נאמר כי אפילו אם נניח שבנה של העוררת אכן נפגע בפעולת האיבה, אין הדבר משליך לצורך הכרעה בערר זה. 11. מאחר וקבענו כי אין מתקיים קשר סיבתי ממשי בין הפגיעות הגופניות ו/או האחרות שלהן טוענת העוררת לבין פעולת איבה כלשהי במובן החוק, הרי שהועררת לא הקימה את חזקת פגיעת האיבה לפיכך מתייתר מאליו הצורך של המשיבה לסתור חזקה זו, ומתייתר גם הצורך, לכן, לדון בפן הרפואי של העוררת, כמו גם בדיקת החומר הרפואי שהוגש לתיק בית המשפט ע"י העוררת. 12. לאור כל האמור לעיל, אין להכיר בה, בעוררת, כנפגעת פעולת איבה והערר נדחה. נפגעי פעולות איבהביטוח לאומי