להלן החלטה בנושא בקשה להבאת ראיות לסתור קביעת ביטוח לאומי: החלטה 1. בפני בקשה, שהוגשה מטעם הנתבעת בתיק העיקרי, להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות, שנקבעה לתובעת על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. 2. התובעת, ילידת שנת 1944, נפגעה בתאריך 22.10.2000 בתאונת דרכים, בעת שעשתה את דרכה ממקום עבודתה לביתה. 3. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים בנהריה, שם נבדקה ושוחררה לביתה. בתעודת חדר המיון נרשמו הדברים הבאים: "לדבריה הייתה מעורבת בתאונת דרכים בדרך מעבודתה. נחבלה בפנים ואזור הברכיים, לא איבדה הכרה, לא הקיאה, כעת בהכרה מלאה אישונים שווים. אין (?). נפיחות ורגישות במישוש באזור גבה ימנית. אין פצעים או המטומות אחרות בגולגולת. באזור שוקיים עליונות דו צדדי נפיחות ורגישות במישוש מכופפת בירכיים ללא כאבים. (?) בגפיים תחתונות תקינה. בצילום שוקיים וברכיים לא נראית שינויים טראומטיים טריים." בתאריך 31.10.2000 מסרה התובעת הודעה במשטרה, שם נרשמו מפיה הדברים הבאים: "... אני נפצעתי קל מכות יבשות בלבד. נבדקתי בבית חולים נהריה ושוחררתי ללא פציעה ממשית וללא תלונה בעניין. מבקשת אישור משטרה כפי שנדרשתי בלבד". 4. בחודש מאי בשנת 2001 נעשה לתובעת צילום וצנתור של עורקי הרגל השמאלית, והתברר כי קיימת חסימה בעורק, ובעקבות זאת עברה התובעת ניתוח להשתלת עורק בבית החולים "מרכז חורב" בחיפה. השתל שהושתל לא נקלט ובחודש יוני 2001 עברה התובעת ניתוח השתלה נוסף, בבית החולים "בני ציון" בחיפה, אך אף ניתוח זה לא הצליח. באותו חודש עצמו עברה התובעת ניסיון השתלה נוסף, והפעם בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, אך גם ניתוח זה לא הצליח, ובסופו של דבר לא היה מנוס מכריתת רגלה השמאלית של התובעת, מעל לברך. על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה במקרה של קטיעת רגל מעל לברך הוא 65%. 5. התובעת טוענת, כי כריתת רגלה באה כתוצאה מפגיעתה בתאונת הדרכים. כיוון שהתאונה שאירעה לתובעת הייתה גם "תאונת עבודה", כמשמעות הדבר בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995, הגישה התובעת תביעה לקביעת דרגת נכותה למוסד לביטוח לאומי. בעקבות דיונים בועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי, נקבעה לתובעת נכות בשיעור 65%, אך נקבע, כי 40% מתוך נכות זאת מקורם במצבה שקדם לתאונה, ורק 25% מהנכות נגרמו לה בעקבות התאונה. 6. התובעת הגישה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה, וחלקה על הקביעה, כי יש לייחס 40% משיעור נכותה למצבה הרפואי הקודם. בית הדין לעבודה קיבל את הערעור, והחזיר את הדיון לועדה הרפואית תוך שקבע הוראות שונות לועדה הרפואית. 7. הועדה הרפואית שבה ודנה בעניינה של התובעת, אך לא קיימה את ההוראות שניתנו לה על ידי בית הדין האזורי לעבודה. על כן התובעת ערערה שנית לבית הדין לעבודה. בית הדין קבע, כי בפני הועדה הרפואית לא היו נתונים מוכחים שהצדיקו ניכוי 40% משיעור נכותה של התובעת בעקבות מצבה שקדם לתאונה, ועל כן קבע, כי יש לייחס את מלוא הנכות (בשיעור 65%) לתאונה. אוסיף, כי לצד קביעת הנכות הרפואית הופעלה לגבי התובעת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, כך שבסופו של דבר, לעניין חוק הביטוח הלאומי, נכותה הצמיתה של התובעת עומדת על השיעור 98%. 8. בבקשתה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות של התובעת, שנעשתה למעשה לאחר דיון בבית הדין לעבודה, טוענת הנתבעת, כי בפני הועדות הרפואיות שדנו בעניינה של התובעת, לא עמדו כל המסמכים הרפואיים הצריכים לעניין, ולמעשה מכוונת הנתבעת את טענותיה לשלושה מסמכים, ואלה הם: (א) בדיקת זרימת דם - דופלקס עורקי הרגליים מיום 25.3.2001, אשר בה נמצאה לכאורה גם הפרעה לזרימת הדם ברגל ימין, דבר המלמד שהתובעת לקתה בהיצרות של עורקי שתי הרגליים, וכי בעורקי שתי הרגליים היו קיימים רבדים תרשתיים שגרמו להיצרויות העורקים. (ב) ארטרוגרפיה פריפרית של הגפיים התחתונות מיום 1.5.2001, אשר לטענת הנתבעת מלמדת על כך שברגלה של התובעת התרחש תהליך חסימתי, שנוצר על רקע היצרות עורקית, וללא קשר לתאונה. (ג) דו"ח הניתוח שנעשה בבית החולים ב"מרכז חורב", שם נעשה לתובעת ניתוח ההשתלה הראשון, ובו נרשם על ידי המנתח, כי "עורק פופליטאה חסום לחלוטין עם טרומבוס ופלקים ישנים". את טענותיה בבקשתה סומכת הנתבעת בין היתר על חוות דעת רפואית של מומחה מטעמה. לטענת ב"כ הנתבעת, יש במסמכים אלה ללמד, שהתובעת סבלה מתהליכים תרשתיים שאינם קשורים לתאונה, והם אלה שגרמו לצורך לכרות את רגלה של התובעת, שפגיעתה בתאונה הייתה קלה ביותר. ב"כ הנתבעת מציין, כי קביעת הנכות שנעשתה לתובעת בבית הדין לעבודה נעשתה משום שבית הדין לא מצא "נתונים מוכחים" התומכים במסקנת הועדה הרפואית כי יש לזקוף חלק מנכותה של התובעת על חשבון מצב בריאותה הקודם, ואולם, המסמכים שלא עמדו בפני הועדות הרפואיות ובפני בית הדין, מלמדים דווקא כי היה מקום לקבוע, שנכותה של התובעת, ולמצער חלקה, מקורם במצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה. על כן, לטענת ב"כ הנתבעת, יש מקום להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות שנעשתה לתובעת על פי דין. 9. לעומת טענות ב"כ הנתבעת טוענת ב"כ התובעת, שאין מקום להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות שנעשתה לתובעת. לטענת ב"כ הנתבעת, בפני הועדות הרפואיות ובפני בית הדין עמדו כל המסמכים הרפואיים הצריכים לעניין, ואלה מלמדים כי לפני התאונה לא סבלה התובעת ממחלה כלשהי. הגם שב"כ התובעת טוענת כי אין להתיר לנתבעת להסתמך על חוות דעת רפואית מטעמה, טוענת ב"כ התובעת, כי חוות הדעת שצורפה לבקשה תומכת דווקא בטענת התובעת, כי לא סבלה מפגימה כלשהי לפני התאונה. לטענת ב"כ התובעת "... עובר לתאונה [התובעת] היתה אסימפטומטית לחלוטין בקשר לרגליה, ולא התהלכה בצליעה ולא קיבלה טיפול תרופתי, ובוודאי ובוודאי כאמור לא הייתה כל אינדיקציה רפואית לבצע אמפוטציה (קטיעה) של רגל שמאל". ב"כ התובעת מוסיפה וטוענת, כי מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הנכות על פי הדין יינתן רק במקרים מיוחדים, והם כאשר הליכי קביעת הנכות היו נגועים בפגם מהותי, כגון תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כאשר קיימים טעמים כבדי משקל או כאשר חל שינוי במצבו של התובע או נתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. 10. הלכה פסוקה היא, כי "רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן ייתן בית המשפט היתר לסתור קביעת דרגת נכות על פי דין" (רע"א 2910/02 מוסטפא ג'ברין נ' אגבריה ופיק). עם זאת, הנני סבור, כי בנסיבות המקרה שלפני, יש מקום להעתר לבקשה וליתן לנתבעת ההיתר להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות שנקבעה על פי דין. הצדדים אינם חולקים על כך שדרגת נכותה הרפואית של התובעת היא 65% לצמיתות. השאלה העיקרית היא שאלת הקשר הסיבתי. את שאלת הקשר הסיבתי יש לבחון בין היתר על רקע העובדה, שפגיעתה של התובעת בתאונה היתה קלה ביותר, ולאחר בדיקה קצרה בחדר המיון היא שוחררה לביתה. זאת ועוד, הצורך בניתוחי ההשתלה, ולאחר מכן בניתוח לכריתת רגלה של התובעת, התעורר כחצי שנה לאחר התאונה. אם אניח שהתובעת סבלה מתהליכים תרשתיים ברגליה, שגרמו להיצרות עורקים, עדיין תשאל השאלה, האם לא הייתה זו התאונה שגרמה לתסחיפים שסתמו את עורק הרגל כליל, ומה משמעות פרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד אשר התעורר הצורך בניתוחי ההשתלה. עיינתי בפרוטוקולים שנרשמו במהלך הדיונים בפני הועדות הרפואיות, ולא מצאתי התייחסות מיוחדת לשאלות אלה, זולת קביעה כללית, שלדעת הוועדה התאונה החמירה את מצבה של התובעת, וכי יש לזקוף חלק מהנכות שנגרמה לתובעת לחובת מצבה הרפואי הקודם. ואולם, מרשימת המסמכים שפורטו בפרוטוקול עולה, שהמסמכים עליהם מצביע ב"כ הנתבעת, אכן לא עמדו בפני הועדות. אמנם, הועדה הרפואית הראשונה התייחסה למסמכים שנערכו בבית החולים במרכז חורב, שם נעשה ניתוח ההשתלה הראשון, ואולם, נראה הדבר שמדובר במסמכי סיכום כלשהם, ולא בדו"ח הניתוח עצמו. 11. כיוון שהפגיעה בתאונה הייתה קלה, והצורך בכריתת רגלה של התובעת התעורר רק מספר חודשים לאחר התאונה, ובפני הועדות הרפואיות, כמו גם בית הדין לעבודה, לא עמדו שלושת המסמכים שהנתבעת מאזכרת בבקשתה, הנני סבור, כי יש מקום להתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות. עם זאת אבהיר, שאין במתן ההיתר לסתור את קביעת הנכות כדי למנוע מהתובעת לטעון טענותיה בנושא הקשר הסיבתי המשפטי. 12. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מתיר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות שנעשתה על פי דין, בנושא הקשר הסיבתי שבין הצורך לכרות את רגלה השמאלית של התובעת ותאונת הדרכים מיום 22.10.2000. (ב) הנני ממנה את פרופ' יהודה וולף, מנהל המחלקה לכירורגית כלי דם במרכז הרפואי ת"א, ע"ש סוראסקי, כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו ביחס למצבה של התובעת. בין כל יתר העניינים, שהמומחה ימצא מקום להתייחס אליהם בחוות דעתו, מתבקש המומחה ליתן דעתו,במידת האפשר, לשאלת הקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת והתאונה, ולתרומת התאונה, אם הייתה תרומה כלשהי, למצבה של התובעת כיום. (ג) ב"כ הצדדים יעבירו למומחה את כל החומר הרפואי שברשותם, הנוגע לעניין, בתוך 30 ימים. אין להעביר למומחה מסמכים (לרבות מסמכי המוסד לביטוח לאומי) שיש בהם משום חוות דעת רפואית. (ד) נוכח החלטתי זאת, אין טעם בקיום ישיבת קדם המשפט הקבועה ליום 29.10.2008, ולפיכך הנני מבטל ישיבה זאת. בקשה להבאת ראיות לסתורביטוח לאומיראיות