תמרורים לא חוקיים

להלן פסק דין בנושא תמרורים לא חוקיים:

פסק דין

1.     בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט א. אינפלד) קיבל טענה מקדמית שהעלו בפניו המשיבים (כולם נהגי משאיות) לפיה התמרורים שהוצבו בתחום העיר אשקלון האוסרים על חניית משאיות - הוצבו שלא כחוק, ועל כן הורה על מחיקת כתבי האישום (מסוג ברירות קנס) שהוצאו כנגדם ביחס לעבירות נטענות על הוראת אותם התמרורים.
בית המשפט קמא מצא כי שתי החלופות להן טענה העיריה לתקפות התמרורים - לא התמלאו. לא זו שבתקנה 17 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 ואף לא זו שבתקנה 18 (ג) לתקנות.
כנגד פסק דין זה הגישה עירית אשקלון ערעור זה שבפני.

2.     הסמכויות להצבת תמרורים מוסדרות בתקנות 17 ו- 18 לתקנות, ולהלן נוסח שתי ההוראות הרלבנטיות לענייננו.
"17 (א) רשות תמרור מרכזית רשאית להורות לרשות תמרור מקומית על קביעת הסדר תנועה, שינויו, ביטולו ודרך אחזקתו".
"18 (א) זולת אם הורתה רשות התמרור המרכזית אחרת, רשאית רשות תמרור מקומית, לאחר התייעצות עם קצין משטרה... להציב, לסמן או לסלק בכל דרך שבתחומה:
(1)     (1) תמרורי אזהרה...
(1 א) תמרורי הוריה ב- 30, ב- 31 שיהיו בתוקף רק בשעות הלילה...
(4-2)...
(ב)...
(ג) רשות תמרור מקומית רשאית בהסכמת רשות תמרור מרכזית ובהתייעצות עם קצין משטרה, לקבוע כל הסדר תנועה שלגביו לא ניתנו הוראות על פי תקנות משנה (א) ו- (ב)".
אין חולקין כי בענין התמרורים נשוא ערעור זה לא קדמה להצבתם על ידי המערערת (עירית אשקלון שהינה רשאית התמרור המקומית) "התייעצות עם קצין משטרה".
על כן לא נתמלאו בענינם הוראות תקנה 18 לפיהן סמכות רשות התמרור המקומית להצבת התמרורים המנויים באותן התקנות מותנית באותה התייעצות מוקדמת.
המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בבית המשפט קמא והנפרסת מחדש בערעור זה מתמקדת בשאלה אם הוצבו אותם התמרורים במקומם בגדר הסמכויות שנקבעו לענין זה בתקנה 17 (א).
על פי תקנה זו כמצוטט לעיל:
"רשות תמרור מרכזית רשאית להורות לרשות תמרור מקומית על קביעת הסדר תנועה...".
המשיבים טענו, וביהמ"ש קמא אימץ טענתם, כי בענין דנן רשות התמרור המרכזית (קרי - המפקח הארצי על התעבורה) לא "הורתה" לרשות התמרור המקומית (קרי - העיריה) להציב את התמרורים אלא רק "נתנה הסכמתה" להצבתם, שעה ש"ההוראה" להצבה היתה של הרשות המקומית, "הוראה" שזו לא היתה מוסמכת לתיתה.

המערערת טוענת לעומת זאת, כי הצבת התמרורים דנן על ידה נעשתה "בהוראת" הרשות המרכזית ולא רק "בהסכמתה".

שורשה של המחלוקת בנוסח המעורפל שבו נוסחה התייחסות הרשות המרכזית לענין הצבת התמרורים דנן וזאת כדלהלן.
ביום 4.4.06 חתם מהנדס העיר אשקלון על המלצתו על גבי תשריט מרשם התמרורים המוצעים. בו ביום הובא התשריט בפני ראש העיר (רשות התמרור המקומית) והוא הוסיף חתימתו על גבי התשריט ("המרשם") תוך ציון, כי ".... הנני מסכים להציב, לסמן ולקבוע את התמרורים הנזכרים במרשם זה...".
לאחר מכן הובא התשריט ("המרשם") בפני המפקח על התעבורה ("רשות התמרור המרכזית") וביום 23.5.06 חתם המפקח על נוסח הדברים ( שהוטבע בחותמת מן המוכן) כדלהלן:
"בתוקף סמכותי לפי תקנות 17 ו- 18 לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 ולאחר שקויימו ההתייעצויות הדרושות על פי התקנות האמורות, הנני מסכים/ מורה להציב לסמן ולקבוע את התמרורים הנזכרים במרשם זה...".
ביהמ"ש קמא אימץ את טענת המשיבים ולפיה לא ברור מנוסח הדברים עליהם חתם המפקח אם כוונתו היתה "להורות" לרשות התמרור המקומית על הצבת התמרורים (כסמכותו שבתקנה 17 (א)) או שמא היתה כוונתו לבטא "הסכמתו" בלבד להצבתם (כסמכותו שבתקנה 18).

אי בהירות זו, כך נפסק, שוללת את האפשרות לראות בעמדת המפקח משום "הוראה" להצבת התמרורים ועל כן הצבתם על ידי העיריה משוללת את הסמכות או התוקף הנדרשים לענין זה בתקנה 17 (א).

עוד נפסק בפסק הדין קמא כי דוקטרינת הבטלות היחסית לא תועיל בענין דנן לריפוי הפגם האמור בהיותו יורד לשורש סוגיית הסמכות למעשה המנהלי (הצבת התמרורים).

3.     לאחר בחינת פסק דינו המנומק והמפרט של ביהמ"ש קמא וטענות הצדדים - חלוק אני על מסקנותיו של כב' השופט א. איינפלד ומתוך כך מוצא אני כי דין הערעור להתקבל.

הצבת תמרורים וקביעת הסדרי תנועה אחרים מהווה מעשה רשות מנהלית אשר תנאי יסוד לתוקפו הינו בהיות הרשות המחליטה מוסמכת לכך על פי דין.

על פי תקנה 17 (א) בעלת הסמכות להורות על הצבת התמרורים הינה רשות התמרור המרכזית ואילו על הרשות המקומית מוטלת החובה לבצע הוראה זו (שאם לא כן רשאית הרשות המרכזית להתקין התמרורים בעצמה כקבוע בתקנה 17 (ב)).

לאמור, תמרור המוצב על פי תקנה 17 (א) דורש לשם הצבתו את "הוראת" הרשות המרכזית ולצידה את "הסכמת" רשות התמרור המקומית. זאת בניגוד לתמרור המוצב על פי תקנה 18 - שם "הוראת" ההצבה היא של הרשות המקומית (לאחר ההתייעצות עם קצין משטרה) - ובלבד שהרשות המרכזית "לא הורתה אחרת" - דהיינו נתנה לאותה הוראה של הרשות המקומית את הסכמתה מכללא.

והנה כמצוטט לעיל, להצבת התמרורים דנן ניתנה "הסכמת" רשות התמרור המקומית (ולא "הוראתה").

משמע הרשות המקומית (ראש העיריה) פעלה בענין זה (אם במפורש, אם במשתמע ואם בהתבסס על חזקת תקינות הפעולה המנהלית) במיתחם סמכות "ההסכמה" הנתונה לה בתקנה 17 (א) (ולא על פי סמכות "ההוריה" שבתקנה 18).

משהובאה הסכמתה זו של רשות התמרור המקומית בפני הרשות המרכזית - חזקה על זו האחרונה, כרשות הפועלת על פי דין, כי התייחסה לתשריט ("מרשם") הצבת התמרורים שהובא בפניה - כמרשם שהרשות המקומית "מסכימה" לו וכי פעולתה שלה הנדרשת בשלב זה היא מתן "ההוריה" לרשות המקומית.

בין אם נאמץ את חזקת כשרות המעשה המנהלי ובין אם נפנה לדוקטרינת הבטלות היחסית - זוהי הדרך בה עלינו לפרש בנסיבות הענין את נוסח הדברים עליו חתמה הרשות המרכזית ובו נאמר:
"בתוקף סמכותי לפי תקנות 17 ו- 18 לתקנות התעבורה... הנני מסכים/מורה להציב... את התמרורים הנזכרים במרשם זה".

הבחינה הפרשנית של נוסח מורכב ודו שימושי זה, וחבל שכך, תהיה על דרך האלימינציה ושלילת האפשרות הבלתי או הפחות מסתברת.

אם נבקש להניח, כי המפקח על התעבורה התכוון לחתום על "אי התנגדותו" להצבת התמרורים בגידרה של סמכותו על פי תקנה 18 תימצא הנחה זו תלוייה באויר. זאת הואיל ואין חולק כי למרשם התמרורים שהביאה בפניו הרשות המקומית לא קדמה ולא נלוותה התייעצות עם קצין משטרה, והואיל ועל פי הנאמר בהתייחסות הרשות המקומית בגוף המרשם היא "מסכימה" להצבת התמרורים (כנדרש על פי תקנה 17) ולא "מורה" על הצבתם (כנדרש לפי תקנה 18).

פרשנות שכזו של המעשה המנהלי שעשתה רשות התמרור המרכזית תעמוד איפוא בניגוד להגיונם של דברים ובניגוד לחזקת כשרות הפעולה המנהלית. לעומת זאת הפרשנות האחרת ולפיה פעולת הרשות המרכזית היתה פעולת "הוריה" על פי תקנה 17 (א) - תעלה בקנה אחד עם מכלול המעשה והרצף המנהלי שקדמו ושנלוו להחלטות הרשות נשוא התמרורים דנן.

לאמר, רשות התמרור המקומית ערכה תוכנית למרשם תמרורים שקיבלו את הסמכת הדרג המקצועי (מהנדס העיר) ואת הסכמת הדרג המנהלי (ראש העיר) ואלו הובאו בפני הרשות המרכזית לקבלת הורייתה.

4.     אכן טוב וראוי היה שרשות נכבדה כרשות התמרור המרכזית תימנע מעשיית שימוש בחותמות רב שימושיות כפי שנעשה בענין דנן. לצד החיסכון כביכול באדמיניסטרציה יוצר הדבר בלבול וחוסר בהירות.

עם זאת ובמכלול הנסיבות איני מוצא, כמנומק לעיל, כי אי בהירות זו עולה בענין דנן כדי איון תוקפם הנורמטיבי של התמרורים שבנדון.

בל נשכח כי בתמרורי דרכים עסקינן על ההשלכות הבטיחותיות והציבוריות הנודעות מהן להתנהלות ההולכים והנוסעים בדרכים.

טענת הסמכות שהתעוררה בענין דנן אינה מסוג הטענות היורדות לשורשה של עצם סוגיית קיומה של סמכות מנהלית אלא משיקה היא לתחום האפור והדק של הגדרת אופציית הסמכות, מכלל הסמכויות המוקנות לאותה הרשות על פי אותן התקנות ובסופו של יום אף לאותה התכלית.

באיזון הנדרש במשוואה זו ומתוך פירוט הדברים שהעליתי לעיל מוצא אני, כי המשיבים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת אינותו הנטענת של המעשה המנהלי נשוא ערעור זה.

אני מחליט איפוא לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ביהמ"ש קמא מיום 5.3.08 ולהחזיר אליו הדיון בהליכי כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון