קניית דירת עמידר

להלן פסק דין בנושא קניית דירת עמידר:

פסק-דין     

השופט א' א' לוי:

1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), שדחה את עתירת המערערת ליתן פסק-דין הצהרתי, ולפיו היא זכאית לרכוש את הדירה הציבורית בה התגוררה, בתנאים נוחים מאלה שנקבעו לה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2. בשנת 1961 שכרו המערערת ובני משפחתה דירה ממשיבה 2, עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ (להלן: "עמידר"), והיו לדיירי הדיור הציבורי. בשנת 2000, לאחר שהתא המשפחתי התפרק, הוכרה המערערת, לבדה, כ"דיירת ממשיכה" בדירה.

בשנת 2001 פנתה המערערת לעמידר בבקשה כי יתאפשר לה לרכוש את הדירה, על-פי תנאיו של מבצע ההנחות "קנה ביתך", שהיה תקף באותה העת. בחודש יוני 2002, ובתגובה לבקשה זו, פירטה עמידר את התנאים לרכישת הדירה, אשר יהיו תקפים - כך נרשם - למשך 180 יום. בין היתר, הותנתה הרכישה "בהמצאת תצהיר שידוע לך על הפלישה בדירה הסמוכה ולא יהיו טענות נגד המינהל ועמידר". בדירה הסמוכה, יש להבהיר, התגורר אחיה של המערערת, אשר זכותו בדירה לא הוכרה על-ידי עמידר, וכנגדו התנהל הליך משפטי באותה עת. המערערת סירבה לחתום על תצהיר זה, מחשש שהדבר יזיק לאותו אח. ברם, את סירובה העלתה היא על הכתב במכתב ששיגרה באת-כוחה לעמידר, רק ביום 3.8.2003, שנה וחודשיים לאחר שנמסרה לה תשובת עמידר, שנה לאחר שעמידר שלחה לה מכתב תזכורת, וכשמונה חודשים לאחר שנשלח מכתב המבטל את הצעת המכירה.

3. בחודש נובמבר 2003 שבה המערערת ופנתה לעמידר בבקשה לרכוש את הדירה, תוך שהיא מתעלמת מכך שהצעת המכירה אינה תקפה מזה חודשים ארוכים. בפנייתה, היא ביקשה לחלוק על שווי הדירה לצורך הרכישה, כפי שנקבע בחוות דעתו של שמאי מטעמה של עמידר. בתגובה לפנייה זו הבהירה עמידר כי, כאמור, חלף-עבר לו המועד לקיבול ההצעה המקורית וזו בוטלה, מה גם שהמערערת לא קיימה תנאי מקדמי נוסף, והוא סילוק חובות העבר הרובצים על הדירה. עם זאת, ובעקבות השינוי בנוהל מבצע "קנה ביתך", לפיו לא היה ניתן לאשר עוד למערערת רכישת דיור ציבורי בהנחה, הוצע כי היא תגיש בקשה חדשה לרכישת הדירה במסגרת רגילה, וכך עשתה. בעקבות תכתובת בין הצדדים, ולאחר שהוברר כי רכישת הדירה מותנית בקבלת אישור ממשיב 1, הוא מינהל מקרקעי ישראל, נתבשרה המערערת כי המינהל עומד על דרישתו לקבל את הצהרתה בכתב כי היא מודעת לפלישה בדירה הסמוכה, וכי לא יהיו לה טענות בעניין זה.

המערערת, שעמדה בסירובה למסור הצהרה זו, עתרה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו לקבוע כי התניית הרכישה במתן התצהיר הינה בלתי חוקית. עוד התבקש בית-המשפט המחוזי להצהיר על זכאותה של המערערת לרכוש את הדירה בתנאי המבצע הראשון, וכשוויה על-פי חוות-דעת שמאית שהגישה היא לעמידר. לבסוף, התבקשה הערכאה המינהלית לפסוק לזכות המערערת פיצויים בגין "עוגמת נפש". בטרם נדונה העתירה, הסכים המינהל לרכך את דרישתו ולהסתפק בהצהרת המערערת בדבר ידיעתה אודות ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניין הדירה הסמוכה. עם זאת, נותרה בעינה המחלוקת העקרונית באשר לתנאי הרכישה - אם לפי התנאים שהיו תקפים בעת הגשת הבקשה הראשונה או לפי התנאים שהיו תקפים בעת הבקשה השנייה. לשם יישוב מחלוקת זו הסכימו הצדדים לפנות לוועדת החריגים הרלוונטית, וכך אכן נעשה. ביום 25.9.05 התכנסה הוועדה, בעקבות בקשה שהגישה המדינה בשמה של המערערת, וקביעתה הייתה כי אין לאפשר למערערת לרכוש את הדירה בתנאים שחלו עת הגישה את הבקשה הראשונה.

4. נוכח זאת, פנתה המערערת לבית-המשפט המחוזי במספר בקשות ביניים: לאפשר לה להוסיף תצהיר משלים נוכח "השינוי בעמדת המדינה", ולהורות למשיבים להמציא לה את המסמכים אשר הוצגו בפני ועדת החריגים. בית-המשפט המחוזי דחה את כל הבקשות, וקבע כי אין לאפשר למערערת להרחיב את גדר המחלוקת ולכלול בו את החלטתה של ועדת החריגים.

את העתירה עצמה דחה בית-המשפט המחוזי על הסף מחמת שיהוי בהגשתה - מספר שנים לאחר שניתנה ההחלטה אותה ביקשה לתקוף, בעוד שתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הגבילה את הזכות לעתור לסעד ל-45 ימים מיום מתן ההחלטה.

הערעור וטענות הצדדים

5. בעקבות כך הגישה המערערת את הערעור שבפנינו. לעניין השיהוי טענה, כי את השגותיה העלתה בפני המשיבים במועד מוקדם ואת העתירה הגישה בזמן הראוי. היא הוסיפה וטענה, כי התניית הרכישה בחתימתה על ההצהרה האמורה נעשתה שלא בסמכות, ועל-כן יש להורות על בטלות ההחלטה ולאפשר לה לרכוש את הדירה בתנאים ששררו במועד בו הגישה את בקשתה הראשונה. עוד השיגה המערערת על כך שבית-משפט קמא נמנע מלבחון את החלטתה של ועדת החריגים. בעניין זה טענה, כי לא ניתנה לה זכות טיעון בפני הוועדה, וכי קביעותיה של זו אינן סבירות. לבסוף, שבה המערערת ועתרה להורות כי המשיבים ישלמו לה פיצויים בגין "עוגמת נפש" שנגרמה לה, לטענתה, כתוצאה מהתנהלותם. המשיבים, מנגד, טענו כי העתירה הוגשה בשיהוי רב, ועל כן בדין נדחתה. עוד נטען, כי לא היה פסול בתנאי אותו הציבו למערערת, וכי בקשות הביניים שהגישה המערערת בצדק נדחו.

6. בדיון שהתקיים ביום כ' בכסלו התשנ"ז (11.12.2006) נעתרו הצדדים להמלצתנו, והסכימו כי עניינה של המערערת יובא לבחינה נוספת בפני וועדת החריגים, מתוך כוונה למצוא פתרון לסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט. למרבה הצער, בטרם התכנסה הוועדה הלכה המערערת לעולמה. לבקשת בא-כוחה, וחרף התנגדותם של המשיבים, החלטנו, מכוח סמכותנו לפי תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לסיים את ההליך במתן פסק-דין.

שיהוי

7. תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות בהאי לישנא:

3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.     המועד להגשת עתירה     

העיקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מינהלית על פי תקנה זו, הוא עיקרון שיהוי ולא התיישנות (השוו לדבריה של השופטת פרוקצ'יה בעע"מ 2273/06 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, ניתן ביום 7.12.06, פסקאות 82, 84; דבריה התייחסו לתקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו-1996, שבוטלה בינתיים, ואת מקומה תפסה תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבגדרה נקבעה הוראה דומה). בכך עיגן הדין החל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים את עקרונות השיהוי, השאובים מהלכותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק. "התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית" (ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 44 (2006), וכן ראו בג"צ 940/04, אבו טיר נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פ"ד נט(2) 320, 333 (2004)). אכן, פגם משפטי שנפל בהחלטת הרשות המנהלית, עשוי לגבור על טענת שיהוי, אולם גם נפסק כי "רק במקרים מיוחדים עשויה הטענה בדבר פגם משפטי להגיע לדרגת חומרה הגוברת על הנזק הנובע מן השיהוי" (בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה ואח', פ"ד מח(5) 630, 642 (1994)).

8. במקרה שלפנינו, ההחלטה להתנות את רכישת הדירה בתנאיו של מבצע "קנה ביתך", בחתימה על תצהיר התקבלה בשנת 2002, והמערערת קיבלה הודעה על-כך בחודש יוני של אותה השנה. דא עקא, היא התעכבה זמן רב בתקיפתה של החלטה זו. לא זו בלבד שהשתהתה יתר על המידה, וזאת בלשון המעטה, בהשגה על אותה החלטה בפני הרשות המינהלית, אלא שרק בשנת 2005, כמעט שלוש שנים לאחר שנודע לה על אותו תנאי, היא הגישה את העתירה לבית-המשפט המחוזי, שם טענה לפעולה בחוסר סמכות. הערכאה הדיונית התייחסה לכך, בקובעה:

"המצב מבחינת הרשות היה, שהיא הציעה הצעה, ולא קיבלה כל תגובה במשך 180 יום. היא נתנה אורכה והתריעה שתבטל את ההצעה; ושוב השתיקה רעמה. ההצעה בוטלה, ומבחינת הרשות, זו היתה ההתנהלות הטבעית הנכונה.
...
שנים לאחר מכן, הועלתה הטענה בדבר תנאי לא חוקי. העלאת טענה כזו בשלב כה מאוחר, משמעה החמצת ההזדמנות לבדוק את התנהלות הרשות, בזמן אמת, ובמועדים הקבועים בחוק" (עמוד 8 לפסק-הדין).

זאת ועוד - לא רק התצהיר שסירבה למסור מנע מהמערערת לרכוש את הדירה, אלא גם חובותיה לעמידר, אותם נמנעה מלהסדיר. כך, אפילו התקבלה טענתה כי אותו תנאי נקבע בחוסר סמכות, עדיין מחדליה-שלה מנעו מבעדה לרכוש את הדירה. בערעורה, לא עלה בידי המערערת ליתן טעם ראוי לשיהוי, ועל-כן איני רואה מקום להתערב במסקנתה של הערכאה הראשונה בעניין זה.

9. באשר להחלטתה של ועדת החריגים - אף אני סבור כי לא היה מקום להרחיב את יריעת המחלוקת גם לסוגיה זו. החלטת הוועדה שלא לחרוג מהכללים במקרה הפרטני של המערערת, ולא להתיר לה לרכוש את הדירה בתנאיו של המבצע הראשון, היא עילה בפני עצמה, ואם ביקשה המערערת לחלוק עליה, היתה צריכה לעשות זאת בהליך נפרד. דומני, כי בכך די, ואין אנו נדרשים לסוגיות האחרות אותן ביקשו הצדדים להביא להכרעתנו.

לפיכך, ואם דעתי תישמע, היינו דוחים את הערעור. נוכח פטירתה של המערערת, אני מציע כי נימנע מפסיקתן של הוצאות.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופט ד' חשין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון