צינורות ביוב בחלקות מקרקעין

להלן החלטה בנושא צינורות ביוב בחלקות מקרקעין: החלטה 1. המבקשים הינם בעלי הזכויות בחלקות 28 ו-29 בגוש 8294 במושב אביחיל (להלן: החלקות), הנמצא בשטח שיפוטה של המשיבה, המועצה האזורית עמק חפר. במסגרת עבודות לפריסת רשת ביוב מרכזית חדשה במושב, הונח בשנת 2003 צינור ביוב באורך 40 מטרים העובר בשטח חלקות המבקשים, ומסתיים בבריכת ניקוז, הנמצאת אף היא בשטח החלקות. אל בריכת הניקוז אמור להתחבר צינור נוסף, באורך כ-8 מטרים. המבקשים מתנגדים לכניסת המשיבה אל שטח החלקות על מנת להשלים את התקנת הצינור. על כך הבקשה שבפניי. 2. ראשיתה של המחלוקת בעתירה שהגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, בה עתרו למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיבה, או על מי מטעמה, להיכנס לחלקות ולהתקין בהן מתקני ביוב ציבוריים (עת"מ 1648/06). במקביל, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני אשר ימנע את כניסת המשיבה לחלקות עד להכרעה בעתירה (בש"א 31072/06). 3. בתחילה, נעתר בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט דר' ק' ורדי) לבקשה והעניק למבקשים צו מניעה זמני כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית. ואולם, בסופו של דבר דחה בית המשפט (כב' השופטת א' קובו) את העתירה ומשכך הורה על ביטולו של הצו הזמני שניתן. את החלטתו לדחות את העתירה ביסס בית המשפט על שלושה טעמים עיקריים. ראשית, מצא בית המשפט כי יש לדחות את העתירה על הסף מפאת השיהוי הניכר שחל בהגשתה. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענות המבקשים לפיהן טרם התבצעו בחלקות עבודות להנחת צינור ביוב וכי רק בשנת 2006 נודעה להם טענת המשיבה לפיה בחלקות כבר מונח צינור שכזה. נקבע, כי למבקשים נודע על העבודות המבוצעות בחצרם כבר בחודשים יולי-אוגוסט 2003 וכי הם הסכימו לביצוען. כן נקבע, כי משהמבקשים לא פנו לבית המשפט במסגרת המועדים הקבועים לכך בחוק, ניתן לראותם כמי שויתרו על הזכות להתנגד לפעולות המבוצעות בחלקות, וזאת בפרט לאור העובדה כי בעבר שונתה תוכנית הביוב המקורית של המושב בשל התנגדותם. שנית, דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה פעולות המשיבה בוצעו בחוסר סמכות. בית המשפט קבע כי המשיבה פעלה על בסיס תוכנית אב לביוב, אשר אושרה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (להלן: הוועדה המחוזית) כנדרש לפי סעיף 13(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב). בנוסף, סיווג בית המשפט את עבודות הביוב שבוצעו כעבודות ביצועיות גרידא, המיישמות את תוכנית האב המאושרת ללא שינויים תכנוניים רחבים, ושלגביהן אין צורך להביא כל שינוי בתוכניות לאישור הוועדה המחוזית. משאושרה תוכנית האב לביוב על-ידי הוועדה המחוזית, קבע בית המשפט כי על פי סעיף 11 לחוק הביוב די היה באישור משרד הבריאות לתוכנית הביוב במושב ולשינוי שנעשה בה - כפי שאכן נעשה. בית המשפט ציין אמנם כי מן הראוי היה לקבל אישור זה מלכתחילה ולא לאחר תחילת ביצוע העבודות בחלקותיהם של המבקשים - כפי שאירע בפועל - אולם קבע כי אין בפגם זה כדי להביא לבטלות התוכנית מדעיקרא. שלישית, דחה בית המשפט את הטענה כי פעולת המשיבה נגועה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות ועל כן דינה להתבטל. לעניין סבירות ההחלטה, קבע בית המשפט כי על סמך חוות-הדעת המקצועיות השונות אשר הוגשו מטעם הצדדים, לא ניתן לקבוע כי המשיבה פעלה בחוסר סבירות שיש בו כדי להצדיק התערבות בהחלטתה כגוף מנהלי ומקצועי, וזאת בפרט לאור העובדה כי העבודה בוצעה כמעט במלואה. עוד קבע בית המשפט כי מתווה הצינור הנוכחי אינו מפריע לשימוש בחלקות, וכי ככל שייגרם נזק למבקשים, הרי שהם רשאים להגיש תביעה לפיצוי כספי נגד המשיבה. לעניין מידתיות ההחלטה, בחן בית המשפט את פעולת המשיבה לאור פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), ולבסוף דחה את טענת המבקשים בדבר קיומה של חלופה תכנונית שפגיעתה פחותה, תוך שהבהיר כי המשיבה שקלה את מידתיות הפגיעה בעותרים ובחלקות הסמוכות לחלקותיהם כאשר בחנה את החלופות האפשריות להנחת תשתית הביוב. 4. המבקשים הגישו ערעור על פסק דין זה ועימו בקשה למתן צו מניעה זמני אשר ימנע את ביצוען של עבודות הביוב עד להכרעה בערעור. לטענתם, משמעות פסק דינו של בית המשפט קמא הינה כי בפני המשיבה פתוחה כעת הדרך להיכנס לחצריהם, לבצע את עבודות הביוב ולהציב אותם בפני מעשה עשוי באופן שיייתר למעשה את ערעורם. לדבריהם, העבודות הצפויות להתבצע בשטחם אינן עבודות משלימות גרידא, אלא עבודות נרחבות, הכוללות כניסת פועלים וציוד כבד לחלקות. ביצוע העבודות יסב נזק חמור ובלתי-הפיך לחלקותיהם - המוערך על-ידם בסך של כ-250,000 דולר - כמו גם לפגיעה חמורה בזכות הקניין שלהם, באיכות חייהם וברווחתם, ואף לנזק למשיבה עצמה, אם וכאשר תידרש להעתיק תשתיות ביוב שיותקנו בחלקותיהם. עוד טוענים המבקשים כי הערעור הינו בעל סיכויי הצלחה טובים, שכן הוא מעלה שאלות משפטיות שונות ביחס לפסק דינו של בית המשפט קמא. כך לדוגמא, טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא פירש את הוראת סעיף 3(3) לחוק הביוב, המקנה לרשות סמכות להיכנס לחצריו של אדם לצורך ביצוע עבודות ביוב, בהתאם לרוחו של חוק היסוד, ובכך שלא נתן דעתו להשפעת חוק היסוד על איזון האינטרסים בין סמכויות הרשות לזכויות הפרט. בנוסף, טוענים המבקשים בעניין חוקיות העבודות ותוכנית הביוב במושב, כי יש לסווג את העבודות כעבודות תכנוניות, שכן הן כוללות שינויים תכנוניים משמעותיים החורגים ממסגרת תוכנית-האב, וכי סיווגן כעבודות ביצועיות מאפשר למשיבה להתחמק מדיון בפני הוועדה המחוזית ולחסום את דרכם של המתנגדים לתוכנית מלהביע עמדתם בפני הרשויות המוסמכות. בנוסף, מעלים המבקשים טענות שונות כנגד קביעת בית המשפט כי חל שיהוי בהגשת העתירה וכן כנגד קביעתו באשר לסבירות החלטותיה של המשיבה. בהקשר אחרון זה, טוענים המבקשים כי לאור חוות-הדעת שהגישו היה מקום לקבוע כי החלטות הרשות אינן סבירות כלל ועיקר, בין היתר בשל קיומה של חלופה תכנונית המאפשרת להניח את צינור הביוב תוך צמצום הפגיעה הצפויה בחלקותיהם, ועל כן יש מקום להתערב בהן. 5. המשיבה בתגובתה טוענת כי אין להיעתר לבקשה, וזאת בעיקר על רקע סיכוייו הקלושים של הערעור והעובדה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, כמו גם לטובת הציבור בכללותו. לטענתה, קביעותיו של בית המשפט קמא מבוססות על יריעה רחבה ביותר של ראיות שהובאו בפניו, ובכלל זאת על תצהירים, על חוות-דעת מקצועית ועל תשריטים, אשר פורשו על-ידי בית המשפט כתומכים בטענותיה. המבקשים אינם מעלים בערעור ובבקשה לסעד זמני טענות חדשות, ומשטענותיהם נידונו כולן בהרחבה ולבסוף נדחו - תוך שנקבעו לגביהם ממצאים עובדתיים - אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין. עוד מוסיפה המשיבה, כי הגם שהעתירה נדחתה לגופה ולא רק על בסיס השיהוי שחל בהגשתה, הרי שקביעת בית המשפט לפיה העתירה לוקה בשיהוי ניכר מלמדת גם היא על סיכוייו הנמוכים של הערעור, וכך גם העובדה כי המבקשים פעלו בחוסר ניקיון כפיים בהסתירם עובדות רלוונטיות מבית המשפט. לעניין מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי היקפן של העבודות הנתונות במחלוקת הינו מצומצם, כי הן אינן צפויות לגרום נזק כלשהו למבקשים וכי ככל שהערעור יוכרע לטובת המבקשים, הרי שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו בנקל. מנגד, נטען כי בשל התנגדות המבקשים להשלמת העבודות נמנע חיבורן של 10 משפחות נוספות למערכת הביוב החדשה במושב, דבר הנוגד את האינטרס הציבורי ואף עלול לגרום למפגעים סביבתיים שונים. 6. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובמכלול החלטותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו זו, ועל כן, סעד זמני בתקופת הערעור יינתן במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב - יפו, פ"ד נו(2) 162, 167-166 (2001), בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב - יפו, פ"ד נ(1) 668, 672-671 (1996)). על המבקש סעד זה להראות כי סיכוייו להצליח בערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. לעניין זה נקבע, כי עקרונות אלו, החלים בהליך האזרחי, יפים גם לעניין מתן סעד זמני במסגרת ערעור על עתירה מנהלית (ראו למשל: עע"מ 1210/07 יורם גדיש חברה להנדסה בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (טרם פורסמה, 27.2.2007), וההפניות שם). 7. במקרה שבפניי, ראשית, סיכויי הערעור אינם נראים לי גבוהים באופן המצדיק מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. טיעוני המבקשים מתייחסים ברובם לשאלות עובדתיות, ובפרט לשאלות הנוגעות למחלוקת בדבר היקף העבודות הצפויות להתבצע בחלקותיהם; למועד בו נודע להם על הנחת צינור ביוב בשטחם, ככל שזה הונח; ולהיקף הנזק הצפוי להיגרם להם בגין עבודות אלו. בית המשפט קמא הכריע בשאלות אלו וקבע את ממצאיו העובדתיים באופן מפורט ומנומק, על סמך תשתית ראייתית נרחבת ותוך שהוא קובע הערכות ביחס למהימנות עדים. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)), ועל פני הדברים נראה שאין במקרה זה כדי להצדיק חריגה מהכלל האמור. זאת ועוד, הגם שהמבקשים מעלים שאלות משפטיות שונות במסגרת ערעורם, כגון שאלת סבירות פעולות המשיבה, שאלת פרשנות חוק הביוב ושאלת סיווג עבודות הביוב, הרי שביסוד הדברים כולם קיימת הכרעה מפורשת ומנומקת של בית המשפט קמא, הנסמכת בין היתר על קביעותיו העובדתיות בעניינים אלו. לא למותר לציין כי במקרה דנן עומדת לזכותה של המשיבה גם חזקת התקינות המנהלית, אשר מקטינה אף יותר את סיכויי הערעור (ראו למשל: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000), וההפניות שם) . 8. מכל מקום, גם בהנחה שסיכויי הערעור אינם מבוטלים, הרי שבנסיבות העניין לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים במידה שיש בה כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש. המבקשים טוענים כי אם לא יוענק להם הסעד הזמני, תוכל המשיבה להיכנס לחלקותיהם ולבצע בהן עבודות נרחבות, אשר תפקענה למעשה חלק משטחן ותגרומנה נזק רב ובלתי-הפיך הן להם והן למשיבה. אולם, בהתבסס על ממצאי בית המשפט קמא, נראה כי היקפן של העבודות הינו מצומצם וכולל הנחת צינור באורך כ-8 מטרים בלבד, באופן שאינו צפוי לגרום נזק משמעותי למבקשים, ותוך שישנה אפשרות להשיב את המצב לקדמותו במידה ויתקבל הערעור. כמו כן, יש לזכור כי ככל שייגרמו למבקשים נזקים כספיים כתוצאה מן העבודות יהיה באפשרותם לתבוע מן המשיבה פיצויים בגין נזקים אלו. מנגד, נראה כי עיכוב השלמת העבודות יביא לפגיעה ביתר תושבי המושב, אשר עקב התנגדות המבקשים נמנע מהם החיבור לרשת הביוב החדשה. בסיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי יש לכך הצדקה מספקת. 9. לאור האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להיענות לבקשה לסעד זמני, והיא נדחית. משכך, מבוטל גם הצו הארעי שניתן במסגרת החלטתי מיום 12.8.07. משנתבקשה תגובת המשיבה, ישאו המבקשים בשכר טרחת עורך דינה של בסך 5,000 ₪ ובהוצאות משפט. מקרקעיןביוב