להלן החלטה בנושא צו פיקוח מיוחד: החלטה ביום 24.8.08 חתם מפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון על צווי פיקוח מיוחד בעניינם של המערערים בתוקף סמכותו לפי סעיפים 86(א) ו-(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970. נוסחם של הצווים אינו שונה במידה רבה, ועל פיהם המערערים הושמו תחת פיקוח מיוחד במסגרתו חויבו להתגורר בישוב מעלה אדומים ולא לצאת מתחום יישוב זה אלא בהיתר, זאת לתקופה של ארבעה חודשים בנוגע למערער מס' 1 ושלושה חודשים בנוגע למערערים מס' 2 ו-3. כן חויבו המערערים להתייצב מדי יום במשך תקופה זו בתחנת המשטרה במעלה אדומים או בכל תחנת משטרה אחרת בתחום מדינת ישראל אשר פרטיה יימסרו מראש על ידיהם. למערערים ניתנה אפשרות להגיש השגה ונקבע כי במקרה וזו תידחה, ייכנסו הצווים לתוקפם תוך שבוע ימים. במקביל, התיר המפקד הצבאי למערערים לצאת מחוץ לתחום היישוב מעלה אדומים לתחום מדינת ישראל. ביום 1.9.08 הגישו המערערים השגות נגד צווי הפיקוח, ואולם, אלה נדחו. משכך, נקבע תאריך ה- 7.9.08 כמועד תחילת תוקפם של הצווים. ביום 25.9.08 הגישו המערערים מס' 1 ו-2 ערעור על צווי הפיקוח בעניינם. ערעור זה נדון על ידי בתאריך 2.10.08, בעוד במועד האמור הגיש המערער מס' 3 את ערעורו שנדון ב-5.10.08. משמהות הצווים שהוצאו נגד המערערים דומה ומשהטענות בערעורים אף הן היו מאותו עניין, תינתן החלטתי במאוחד. הדיון בערעורים נחלק לשלושה חלקים. תחילה, אפשרתי לב"כ המערערים לחקור את נציג שירות הביטחון הכללי במגבלות הנובעות מאי חשיפת המידע המודיעיני או זהות מוסריו. בהמשך, שמעתי את טיעוני ב"כ המערערים ונציג המפקד הצבאי, ולבסוף, עיינתי במעמד צד אחד במידע המודיעיני שעמד בבסיס החלטת המפקד הצבאי לחתום על הצווים כאמור, תוך שאני שומע את הסברי נציגי שירות הביטחון הכללי. ייאמר מייד כי שוכנעתי שאין לגלות פרט כלשהו מתוך המידע האמור, זאת לבל ייפגע ביטחון האזור ואף ביטחון מקורות המידע. עם זאת, כפי שיובהר לעיל, מצאתי לנכון להתייחס באופן כללי לקביעות גורמי הביטחון שהביאו לחתימת הצו כפי שפורטו בפאראפרזה הגלויה שנמסרה למערערים ולבא כוחם. לפי פאראפרזה זו נשקף מהמערערים סיכון ממשי לביטחון האזור ולסדר הציבורי, שכן, בחודשים האחרונים אלה היו מעורבים בהובלה ובהכוונה של פעילות נרחבת, בלתי חוקית ואלימה, המכוונת נגד תושבים פלשתיניים ופעילות רשויות הביטחון. טיעוני הצדדים ב"כ המערערים העלה שורה של טיעונים עקרוניים נגד צווי הפיקוח ואף מספר טענות פרטניות באשר לתנאי הפיקוח ולפיצוי המגיע למערערים כתוצאה מהצרת צעדיהם. במישור העקרוני טען הסנגור כי הצווים הינם פוליטיים במהותם ואינם עומדים במגבלה הקבועה בסעיף 86 לצו, היינו, כי המפקד הצבאי לא יפעיל סמכות זו אלא אם סבר כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים. הסנגור עמד על כך כי אין באפשרותו לבחון את החומר החסוי, ועל כן, ביקש כי אמלא תפקיד זה בדקדקנות ואבחן מדוע לא פנו גורמי הביטחון להליך פלילי הכולל איסוף ראיות וחקירה של ממש. בעניין זה טען הסנגור כי הייתה חובה על הרשויות לחקור את המערערים בטרם הוצאו הצווים. כן טען הסנגור כי למיטב הבנתו העילה להוצאת הצו מצויה בפרסומים לפיהם גורמי ימין הקימו מנגנון אשר נועד למנוע מגורמי הביטחון לפעול נגד מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו באיו"ש, מנגנון שנודע בשם "תג מחיר" או "ערבות הדדית". הסנגור הכחיש כי המערערים הינם חלק ממנגנון. כן תמה הסנגור אם זוהי האשמה, מדוע לא הוצאו צווים נוספים נגד אנשי ציבור ואנשים פרטיים שהזדהו עם יוזמה זו. אשר על כן סבר הסנגור, כי הצווים שנועדו ככל הנראה לשמש כהרתעה כלפי אחרים, הוצאו מתוך מטרה זרה והינם אף נגועים באפליה פסולה, כן כלפי אחרים כאמור והן כלפי ארגוני שמאל הפועלים אף הם באלימות כלפי כוחות הביטחון וכלפי רכוש, ולגביהם לא ננקטו סנקציות דומות. עוד בעניין האפליה טען הסנגור, כי גם במדינת ישראל מתקיימת פשיעה מאורגנת רבה ולא ננקטו נגד מבצעיה צעדים מנהליים דוגמת אלה שננקטו נגד המערערים. על כך הוסיף הסנגור וטען כי הצווים פוגעים קשות במרקם החיים של המערערים ושל משפחותיהם. לדעת הסנגור, פגיעה זו כה חמורה עד שהופכת את הצווים לבלתי מאוזנים ולבלתי סבירים. לבסוף העלה הסנגור את שאלת מימון מגוריהם וכלכלתם של המערערים ובני משפחותיהם, כאשר לדעתו ראוי כי המפקד הצבאי ישא בהוצאות אלה. נציג המפקד הצבאי טען מנגד כי צווי הפיקוח המיוחד הוצאו בהתאם לדין, ומתוך יצירת איזון ראוי בין הפגיעה שתיגרם למערערים לבין הצורך למנוע סיכון בטחוני מוכרח ומתמשך. בעניין זה הפנה התובע לעובדה כי המפקד הצבאי לא עשה שימוש במלוא סמכויותיו, אלא הגביל את אורך הצווים וסייג אותם בתנאים המאפשרים למערערים לקיים שגרת חיים הולמת אם כי לא מלאה. מעבר לכך טען נציג המפקד הצבאי כי לא היה צורך בחקירת המערערים בטרם הוצאת הצווים, וכי אלה מוזמנים לפנות בבקשות פרטניות למפקד הצבאי במידה וחפצים הם בשינוי תנאי הצווים או בהשתתפות בהוצאותיהם. המסגרת הנורמטיבית סמכויות המפקד הצבאי להגביל את תנועותיו של תושב האזור מוסדרות בסעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970. אין צורך להכביר מילים אודות הפגיעה הקשה הכרוכה בהפעלת סנקציות מנהליות דוגמת צווי הפיקוח המיוחד שהוצאו בענייננו. אלה פוגעים בחירותו של הפרט, בחופש התנועה שלו, ולעיתים קרובות בחופש העיסוק. פגיעה זו אינה מצטמצמת לאינדווידואל נגדו הוצא הצו אלא מתרחבת אף למשפחתו הנפגעת אף היא במספר מישורים. חומרתה של הפגיעה אינה נובעת מתוצאות הצו בלבד אלא אף מהעדר האפשרות המעשית להתגונן מפניו בהיותו מבוסס על מידע סודי. (בבג"ץ 7015/02 ו- 7019/02 עג'ורי ואחרים נ' מפקד כוחות צה"ל {פורסם בתק-על 2002(3), 1021}. (עוד שלושה פסיק דין). ברם, גם בהתחשב בפגיעה האמורה, כל שיטות המשפט המערביות, ואף המשפט הבינלאומי מכירות בצורך בהגבלת חירותו של אדם באמצעים מנהליים שונים. על הרציונאל העומד מאחורי הכרה זו עמד בית המשפט העליון בעניין עג'ורי: "זכותו של אדם לכבודו, לחירותו ולקניינו אינן זכויות מוחלטות. אלה הן זכויות יחסיות. ניתן לפגוע בהן כדי לקיים את זכויותיהם של אחרים, או את מטרותיו של הכלל. אכן, זכויות האדם אינן זכויותיו על אי בודד. אלה הן זכויותיו כחלק מחברה. על כן הן ניתנות להגבלה כדי לקיים זכויות דומות בידי בני החברה האחרים. הן ניתנות לפגיעה כדי לקדם מטרות חברתיות ראויות, אשר בסופו של יום יקדמו את זכויות האדם עצמן. אכן, זכות האדם וההגבלה עליה יונקות ממקור משותף, שעניינו זכותו של האדם בחברה הדמוקרטית" על רקע זה, נקבע הסייג העקרוני להפעלת סמכויות אלו לפיו: "לא יפעיל מפקד צבאי סמכות לפי פרק זה ולפי פרק ה1 אלא אם סבור כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים" (סעיף 84א לצו). אומר מיד כי הגם שנטענו בפני טענות נוספות אליהן אתייחס בהמשך הדברים, לוז ההכרעה בערעורים אלה ובשכמותם נתון בשאלה האם התקיימו אותם "טעמי ביטחון החלטיים". ישתכנע בית המשפט מקיומם, בעקבות המפקד הצבאי, יאשר את הצו, יסבור כי אלה לא התגבשו, יבטלו. הגם שלא נוכל לעולם לתחום באופן חד משמעי מהם אותם "טעמי ביטחון החלטיים", פירשה פסיקת בית המשפט העליון מושג זה כמצמצם את האפשרות לעשות שימוש בצווים מנהליים למצב בו מתקיים חשש ממשי לפגיעה קשה בבטחון האזור או בתושביו. כן עלתה הדרישה להוכחת החשש בוודאות קרובה (לפרשנות מושג זה ראה ו"ע 1/07 משבאום נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון). "להוסיף שמכללים אלה נובע גם שאם יש אפשרות לעשות משהו אחר אז צריך לפני השימוש בצווים" עוד נזכיר כי ביסוד הוצאת צו מנהלי עומד הסיכון האישי הנובע מהאדם כלפיו מופעלת הסנקציה. מכוח האמור, הצדק עם הסנגור כי המפקד הצבאי אינו מוסמך להגביל את חירותו של אדם אך במטרה ליצור הרתעה. ברם, במקרה דנן, השתכנעתי כי לא טעמים שבהרתעה הניעו את המפקד הצבאי להוציא את צווי הפיקוח המיוחד אלא טעמי ביטחון ממשיים הנובעים מן הסכנה הצפויה מהמערערים. לאור האמור, לו הייתה הסכנה הטמונה במערערים מתמצה במעורבותם בפעילות פוליטית גרידא, בהפרות סדר או אפילו בפגיעה ברכוש, לא הייתי מהסס להורות על ביטול הצווים. עמדתי על כך בעניין משבאום לעיל: "ספק רב בעיניי אם די בפעילות פלילית מן הסוג המיוחס למערער על מנת להצדיק נקיטת סנקציה מנהלית. כפי שהוזכר, הצעדים המפורטים בצו נועדו למנוע מצבים בהם צפויה פגיעה חמורה בביטחון האזור מצד האדם אשר את צעדיו מבקשים להצר. העמדת פעילותו של המערער נגד רכוש במבחן זה, אינה יכולה אלא להביא למסקנה כי אין בה לבסס הפעלת אמצעי מנהלי דרסטי". וראה גם: ו"ע 4/06 אלברט נ' המפקד הצבאי וו"ע 5/06 שוורץ נ' המפקד הצבאי החלטות בתי המשפט הצבאיים לעניינים מנהליים, כרך ב', התשס"ד-התשס"ז / 2004-2007 עמ' 159. אלא שמהחומר שהוגש לעיוני בנידון דידן עולה כי פעילותם של המערערים עלולה אכן להביא לפגיעה חמורה בשלטון החוק ובביטחון האזור. פעילותם של המערערים, בכוחה לסכן בצורה ממשית את שלום הציבור ואת בטחון כוחות צה"ל. זאת ועוד, אופי פעילותם של המערערים, מעמדם הבולט והשפעה ניכרת השמורה להם על קבוצת אנשים רחבה למדי, מציבה את המערערים כמי שעלולים בוודאות קרובה להביא לסיכון ביטחוני ברמה המצדיקה שימוש באמצעי מנהלי. זאת ועוד, לנוכח המידע המודיעיני וההסברים אותם קיבלתי לבקשתי מנציגי שירות הביטחון הכללי, אין מנוס מן המסקנה כי מתקיימת קורלציה ראויה בין האמצעי שננקט על ידי המפקד הצבאי לבין הסכנה את פניה הוא ביקש לקדם. יש לקבוע בנוסף כי המפקד הצבאי פעל במידתיות כאשר הגביל את תוקפם של הצווים ואף סייג אותם בהיתר כללי. על כך יש להוסיף כי התרשמתי שלא עמדו בפני המפקד אמצעים אחרים פוגעניים פחות ואף לא אפשרות לפנות לאפיק הפלילי לא שמורה עדיפות ברורה (ראה עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מה (3) 529, 531 וכן עמ"מ 1,2/88 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (1)840, 846). עוד מצאתי להעיר כי ההבחנה שנקבעה בין המשיב מס' 1 לבין שני המשיבים האחרים מעוגנת כדבעי בתשתית המודיעינית הקיימת כאמור. לנוכח האמור הגעתי למסקנה כי במישור המהותי לא נפל כל פגם בשיקול דעתו של המפקד הצבאי. מכאן, נפנה לבחינת יתר הטענות שהועלו על ידי ב"כ המערערים. חקירה לפני הוצאת הצו ב"כ המערערים קבל נגד אי חקירתם על ידי משטרת ישראל בטרם הוצאו הצווים. בעניין זה מתבסס הסנגור על הלכת בית המשפט העליון בעניין גזאוי (בג"צ 1546/06 גזאוי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, תק-על 2006(1), 3413) אשר קבעה חובת חקירה במעצר מנהלי. טענה זו נבחנה על ידי בעבר ונדחתה לנוכח האופי השונה של ההגבלות. כך קבעתי בעניין שוורץ: "ראשית, אין לכחש כי פגיעתו של המעצר המנהלי בזכויות הפרט הינה חמורה לאין ערוך מזו של צו הגבלה. שנית, וכאן העיקר, כאשר בוחנים אנו את החלופות הראויות להישקל אל מול מעצר מנהלי, עולה בראש ובראשונה האפשרות לנקוט בהליך פלילי סטנדרטי. אם מטרת הרשויות הייתה להביא למעצר אדם, הרי שיש לבחון קודם כל האם ניתן לממש מטרה זו באמצעות הליכי חקירה ומעצר פליליים. שונה הוא הדין, כאשר הרשויות מבקשות להרחיק אדם מביתו. במצב זה, אין האופציה של מעצר פלילי עדיפה על פני זו של הרחקה ואף אינה מקבילה" (פרשת שוורץ בעמ' 161). על כל אלה אוסיף כי במקרה הנוכחי, היה בחקירה כללית כדי להיטיב עם המערערים, כשם שיש לפקפק באפקטיביות חקירה שלא הייתה מתבססת על חשד נקודתי ספציפי. הפליה הסנגור ייחד חלק נכבד מטיעוניו להפליה הנוצרת כביכול בנקיטת אמצעים מנהליים נגד המערערים בעוד נגד קבוצות אחרות באוכלוסייה המעורבות בפשיעה, ולעיתים חמורה הרבה יותר, ולעיתים בעבריינות בעלת מאפיינים דומים לזו המיוחסת למערערים, נמנעות הרשויות מלעשות שימוש בצעדים מעין אלה. על כך הוסיף הסנגור כי שומה על בית המשפט לבחון אף את קיומה של אפליה בין מעורבים במעשים דומים. עקרון השוויון הינו אחד מעקרונות היסוד של המשפט המנהלי אשר מעמדו בוצר על ידי בית המשפט העליון מימים ימימה עד שכיום אין חולק כי "כל אדם זכאי לכך כי ההחלטה בעניינו תתקבל מתוך יחס של שוויון כלפיו" (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר פ"ד מו(1) 191, עמ' 201-202). מכאן נובע הכלל כי החלטה מפלה הינה החלטה פסולה (בג"ץ חוקה למדינת ישראל שם). על רקע זה ובהיות המפקד הצבאי כפוף לעקרונות המשפט המנהלי גם בפעולותיו באזור (ראה עניין שוורץ הנ"ל), נדרשת ההחלטה להוציא צווי פיקוח מיוחד לעמוד במבחן השוויון הנ"ל. ודוק, עקרון השוויון עניינו מניעת אפליה פסולה בין דומים, בעוד אבחנה על בסיס שוני בין קבוצות אינה אסורה (בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, תק-על 2006(2), 1559, עמ' 1573; בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94). אשר על כן, הטוען לאפליה נדרש לא רק להניח תשתית עובדתית התומכת בטיעונו, אלא אף להביא את בית המשפט להשתכנע כי בפניו עניינים דומים המחייבים השוואה. האמת צריכה להיאמר כי בהליך מנהלי מהסוג אשר התנהל בפני קלושים סיכויי ההגנה להצליח בביסוס טענת חוסר שוויון. זאת הואיל והחומר הראייתי העומד בבסיס הוצאת הצו אינו חשוף לעיונה של ההגנה. הוא הדין אף באשר למידע רלוונטי להחלטת המפקד הצבאי שלא לנקוט בהליכים מנהליים נגד אחרים שלכאורה נחשדים בביצוע מעשים דומים. לפיכך, כל שנותר להגנה הוא לשים את מבטחה בבית המשפט מתוך תקווה שזה יבחן את הדברים לעומקם ולאשורם. אך מעבר לקושי הראייתי האמור, ניצבת מכשלה נוספת מהותית יותר גם בפני בית המשפט והיא נוגעת למידת הדמיון המתקיימת בין עניינים שונים, בלעדיה לא תיקום טענת אפליה כאמור. עבריינות, גם אם היא מבוצעת על רקע דומה, לובשת ופושטת צורה, ואף תוצאותיה מגוונות, עד שיקשה עד מאוד ליצור השוואה בין סוגיה. על רקע הקשיים האמורים, ניסיתי לבחון, עד כמה שידי מגעת, את טענת הסנגוריה. לאחר שקילה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות טענה זו. מסקנתי מתבססת על שניים. ראשית, לא מצאתי תשתית ראייתית נאותה לטענה לא במישור האפליה הפנימית בין חברי הקבוצה אליה נטען שהמערערים משתייכים, ואף לא במישור הרחב יותר. כך לדוגמא, ב"כ המערערים לא הניח בפני תשתית של ממש לטענותיו בדבר מעשיהם של גורמי שמאל המעורבים בהפרות סדר באזור. עם זאת, ביקשתי את הסברי נציגי המפקד הצבאי בעניין ומהם עלה שננקטות שורה של פעולות אכיפה גם נגד קבוצה עבריינית זו, החל בהליכים פליליים וכלה בצעדים מנהליים מסוגים שונים בהתאם לצורך הביטחוני. שנית, וכאן העיקר, פעילותם של המערערים מתייחדת בהיקפה, במטרות אשר היא מבקשת להשיג ואף בתוצאות ההרסניות העלולות לצמוח ממנה. לאור האמור, אין מנוס מהקביעה כי אין מקום להשוואה בינה לבין פעילות עבריינית אחרת המבוצעת באזור או מחוצה לו. לאור האמור יש לקבוע כי החלטת המפקד הצבאי להגביל את תנועתם של המערערים אינה נגועה בהפליה פסולה. השתתפות בהוצאות נושא אחרון הדורש התייחסותנו נוגע לטענת המערערים כי על המפקד הצבאי לשאת בהוצאותיהם. בעניין עלה במהלך הדיון כי המערערים לא פנו בבקשה מסודרת ומנומקת למפקד הצבאי. משכך, ומבלי שאכריע באופן עקרוני בשאלה הנכבדה בדבר קיומה של חובה לשאת בהוצאות הנגרמות כתוצאה מהשימוש בצווים מנהליים, אין לי אלא להפנות את המערערים למפקד כוחות צה"ל, אשר בטוחני כי יבחן עניין זה כנדרש. סוף דבר אודה כי התלבטתי לא מעט בדבר גורלם של ערעורים אלה. מחד גיסא, הועמד הצורך לייחד את השימוש באמצעים פוגעניים המבוססים על החלטה מנהלית לקבוצת מקרים מצומצמת המתאפיינת בצורך מובהק להבטיח אינטרס בטחוני ממדרגה ראשונה. מאידך גיסא, ככל שהעמקתי במידע המודיעיני התרשמתי מהסיכון הביטחוני הייחודי אותו מציבים המערערים לבטחון האזור לנוכח מעמדם, ובמיוחד לנוכח התוצאות הרות האסון העלולות לצמוח מהובלתם אחרים. על רקע זה, ולאחר ששוכנעתי כי לא עמדה בפני המפקד הצבאי אופציית פעולה אחרת, אשר פגיעתה בזכויות המערערים פחותה וכי החלטתו עומדת במידתיות הדרושה, הגעתי למסקנה כי יש לאשר את הצווים וכך פסקתי. עם זאת, אין לי אלא לקוות שכלל רשויות האכיפה יעשו כל שלאל ידם על מנת ללכת בדרך המלך ומקום שנדרש הדבר לגבש ראיות גלויות שיאפשרו העמדה לדין, ומימוש מלא וחד משמעי של הזכות להתגונן. ערעורצווים