להלן פסק דין בנושא עתירה מנהלית איחוד משפחות: פסק-דין העתירה והרקע העובדתי להגשתה 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית כנגד החלטת משרד הפנים בדבר דחיית בקשה לאיחוד משפחות. מדובר בבקשה שהגישה העותרת מס' 1, קטרינה גימפלד (להלן - העותרת), שהיא אזרחית ישראל, לאפשר לבעלה העותר מס' 2, אכרם דסוקי (להלן - העותר), שהנו תושב חאן יונס, לקבל מעמד של תושב קבע, ולחלופין - מעמד של תושב ארעי, במסגרת בקשה לאיחוד משפחות. 2. להלן העובדות הצריכות לעניין, העולות מהעתירה ומכתב-התשובה על נספחיהם. העותרים נישאו זה לזו ביום 24.3.95, ובחודש ספטמבר באותה שנה נולדה להם בת. העותר שוהה בישראל ברציפות משנת 1997 ומתגורר עם רעייתו ובתו באשקלון. בחלק מהתקופות הוא אף קיבל היתרי כניסה לארץ. בשנים האחרונות, עם הסלמת המצב הבטחוני, לא נופקו לו היתרים נוספים. בסמוך לאחר הנישואים הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות, אשר סורבה מטעמים בטחוניים עוד בשנת 1995. לאחר סירוב הבקשה הגישה העותרת בקשה חוזרת לאיחוד משפחות, וביום 23.6.02 נשלחה לה הודעה, במכתב בדואר רשום, כי הבקשה אינה מאושרת עקב החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה), וכי על העותר לעזוב את ישראל לאלתר (נספח א' לכתב-התשובה). הודעה דומה נשלחה ביום 3.2.03 לב"כ העותרים, עו"ד נטע עמר מהאגודה לזכויות האזרח, בעקבות פנייתה של האחרונה מיום 23.1.03 לבירור גורל הבקשה. ביום 10.2.03 הגישו העותרים לבית-משפט זה עתירה מינהלית בתיק עת"מ 467/03, שבה עתרו להענקת מעמד של תושב קבע לעותר. באותו הליך העלה המשיב טענה מקדמית, לפיה דין העתירה להדחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית לבית-המשפט לעניינים מינהלים לדון בעתירה. לטענתו, הסמכות העניינית לדון בעתירות בעניין בקשות למתן מעמד לבן-זוג זר של אזרח ישראלי נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק בלבד. טענה מקדמית זו נדחתה על-ידי כב' סגנית הנשיא מ' ארד בהחלטתה מיום 11.9.03 (בש"א 71773/03 בעת"מ 467/03). בתגובתו לעתירה הנ"ל, הודיע המשיב לבית-המשפט, כי בהתאם למדיניות העדכנית ביחס לבקשות לאיחוד משפחות שהוגשו לפני החלטת הממשלה, יימשך הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות (נספח ג' לכתב-התשובה). נוכח הודעה זו, ניתן ביום 23.11.03 פסק-דין בעת"מ 467/03, לפיו נמחקה העתירה ללא צו להוצאות (נספח א' לעתירה). ביום 2.2.04 נשלחה לעותרים הודעת המשיב, לפיה הבקשה לאיחוד משפחות נדחית מסיבות בטחוניות, וכי על העותר לעזוב את הארץ תוך 30 יום (נספח ב' לעתירה). בעקבות דחיית הבקשה הוגשה העתירה הנדונה. 3. ב"כ המשיב עותר לסילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ושב והעלה את הטענות שהשמיע בבקשתו המקדמית בעת"מ 467/03 - שנדחו כאמור באותו הליך. הוא גם עתר, בנוסף ולחלופין, לדחיית העתירה לגופה, וטען כי החלטת המשיב לסרב לבקשה מטעמים בטחוניים, הייתה סבירה ועניינית לאור המלצת גורמי הבטחון והמידע שעמד ביסוד המלצה זו. הסמכות העניינית 4. שאלת הסמכות העניינית בעתירת העותרים כנגד המשיב כבר נדונה, כאמור, בעת"מ 467/03, שם נקבע על-ידי כב' סגנית הנשיא מ' ארד, בהחלטה מיום 11.9.03, כי לבית-משפט זה הסמכות לדון בעתירה. עם זאת, הואיל ובסופו של אותו הליך נמחקה העתירה לבקשת העותר, אדרש, על-פי בקשת הצדדים, לשאלת הסמכות העניינית פעם נוספת. 5. ב"כ המשיב טוען, כי הסמכות הייחודית לדון בעתירות בעניין בקשות למתן מעמד לבן-זוג זר של אזרח ישראלי נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק, אף אם מדובר בבקשה שתכליתה הסופית קבלת רשיון לישיבת קבע בלבד, הואיל והמקור המשפטי להסדר איחוד המשפחות בסיטואציה שכזו הוא חוק האזרחות, התשי"ב-1952, ולא חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לטענתו, כל בקשה לקביעת מעמדו של בן-זוג זר של אזרח ישראלי - בין אם מדובר ברכישת אזרחות ובין אם מבוקש מעמד של תושב קבע בלבד - בסיסה המשפטי נסמך על סעיף 7 לחוק האזרחות, ועל-כן הסמכות הייחודית לדון בעתירות בעניינה נתונה לבג"צ. לפיכך הוא גורס, כי גם אם תכליתה של בקשת העותר היא קבלת מעמד של תושב קבע בלבד, הסמכות העניינית לדון בעתירתו נתונה אך לבג"צ. 6. דין טענתו האמורה של ב"כ המשיב להידחות, מהטעמים שעמדתי עליהם בהרחבה בפסק-הדין בעת"מ 1038/03 (י-ם) שרה קרשאן ואח' נ' שר הפנים, שאביאם להלן. על-פי ההלכה שנפסקה בבג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (להלן - הלכת סלאמה), לפני בן-זוג זר של אזרח ישראלי עומדים שני הסדרים אופציונליים לרכישת מעמד בישראל: האחד - שתכליתו הסופית קבלת מעמד של תושב קבע (קרי - קבלת אשרה ורשיון לישיבת קבע), אשר נשלט כולו על-ידי חוק הכניסה לישראל; והשני - המכוון לרכישת אזרחות ישראלית מכוח נשואין, הנסמך על הוראות סעיף 7 לחוק האזרחות, כאשר שלבי הביניים שלו נשלטים גם על-ידי חוק הכניסה לישראל. בהתייחסו למהותם ולטיבם של ההסדרים השונים האמורים, ולבסיסיהם הנורמטיביים, ציין כב' הנשיא ברק: "מאז פרשת סטמקה נקבעו שני הסדרים נפרדים ושונים לעניין הטיפול בבקשתו של בן-זוג זר שנישא לאזרח ישראלי. ההסדר האחד מכוון לרכישת מעמד של תושב קבע. הסדר זה נשלט כל כולו על-ידי חוק הכניסה, ועל-ידי סמכויות שר הפנים על-פיו. הסדר זה נמשך חמש שנים ושלושה חודשים... בסופו של הסדר זה - ובהנחה שכל תנאיו ימולאו - לא יזכה המבקש לאזרחות ישראלית, אלא לאשרה ולרישיון לישיבת קבע (מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה). ההסדר השני מכוון לרכישת אזרחות ישראלית מכוח נישואין. הוא נמשך ארבע שנים וששה חודשים, אלא אם כן מנהל מינהל האוכלוסין קיצר אותו. הסדר זה נשלט על-ידי הוראות חוק האזרחות. עם זאת, שלבי הביניים שלו - לעניין השהות בישראל עד להחלטה בעניין האזרחות - נשלטים על-ידי חוק הכניסה" (פיסקה 8 לפסק-הדין). חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הסמיך את בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון, בין-השאר, בעתירות מינהליות הקבועות בתוספת הראשונה. על-פי תוספת זו, לבית-המשפט תהא סמכות לדון במספר עניינים, שנמנו בה, ובכללם: "מינהל האוכלוסין - החלטה של רשות בענייני אשרות כניסה ורשיונות ישיבה ועבודה, לרבות ענייני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ..." בהלכת סלאמה נפסק, כי שאלת הסמכות העניינית נקבעת "על-פי הבסיס המשפטי המונח ביסוד ההסדר כולו", מתוך "נקודת המבט הראויה המשקיפה על ההסדר כמכלול". לפיכך נקבע, כי "בבית-משפט לעניינים מינהליים ידונו אותם עניינים שחוק הכניסה מהווה לגביהם לא רק אמצעי אלא גם מטרה"; וכי בקשה לרכישת אזרחות - שההסדר בעניינה נשלט על-ידי חוק האזרחות - תהייה מצויה בתחום סמכותו של בג"צ, גם כאשר העתירה מכוונת כנגד החלטה באחד משלבי הביניים של הליך ההתאזרחות, המוסדר על-פי חוק הכניסה לישראל (פיסקאות 9 ו-10 לפסק-הדין). על בסיס הלכת סלאמה, ראתה הפסיקה את בית-המשפט לעניינים מינהליים כמוסמך לדון בעתירות של בני-זוג זרים של אזרחי ישראל לקבלת אשרות לשהייה בישראל, כאשר לא מדובר בהליך שתכליתו הסופית היא רכישת אזרחות, אלא בקבלת מעמד מכוח מדיניות שנקבעה לפי חוק הכניסה לישראל. (ראו: בג"ץ 203/03 נהאיה סאחורי נ' שר הפנים; בג"ץ 3844/03 אמל חרב אבו סיף נ' שר הפנים - לא פורסמו; והשוו: עת"מ (ת"א) 1205/03 עומר סמוקני ואח' נ' שר הפנים - לא פורסם). 7. מהטעמים האמורים, מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה בעניין בקשתו של בן-זוג של אזרח ישראלי לשלבו בהליך מדורג של איחוד משפחות, שתכליתו הסופית הענקת מעמד של תושב לפי חוק הכניסה לישראל. על טעמים אלו עמדתי, כאמור, בפסק-הדין בעת"מ (י-ם) 1038/03 בעניין קרשאן. יצוין, במאמר מוסגר, כי בערעור על פסק-הדין הנ"ל, שנידון בבית-המשפט העליון בעע"ם 6333/04, לא העלו הצדדים לדיון את שאלת הסמכות העניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים, והערעור נשמע לגופו ונדחה. כפי שכבר צוין, הטעמים האמורים אף עמדו ביסוד החלטת הביניים של כב' סגנית הנשיא מ' ארד בעת"מ (י-ם) 467/03 בעניינם של העותרים דנן, עת נדחתה טענת המשיב בדבר חוסר סמכות עניינית של בית-משפט זה לדון בעתירה. למסקנה זהה, בשאלת הסמכות העניינית של בית-משפט זה לדון בעתירות בעניין בקשת בן-זוג של אזרח ישראל לקבלת מעמד של תושב בלבד, לפי חוק הכניסה לישראל, הגיעה גם כב' השופטת י' צור בפסק-דינה מיום 3.1.05 בעת"מ (י-ם) 1159/04 השאם בדראן ואח' נ' שר הפנים ואח'. 8. מן הכלל אל הפרט: בענייננו, ציין והדגיש העותר, כי הוא מבקש לקבל אשרה לישיבת-קבע בישראל, שלא במסגרת בקשה להתאזרחות. הלה הצהיר, כי אינו מעוניין ברכישת אזרחות לפי חוק האזרחות, אלא רק בקבלת מעמד של תושב קבע לפי חוק הכניסה לישראל. הוא הוסיף והבהיר, כי מקובל עליו שאם יחליט בעתיד לבקש אזרחות ישראלית, יהא עליו להגיש בקשה נפרדת וחדשה בעניין זה מכוח חוק האזרחות, וכי מניין התקופות לפי "ההסדר המדורג" יחל ממועד הגשת הבקשה החדשה, ולא תזקפנה בו תקופות מההליך המדורג של קבלת מעמד של תושב, לפי חוק הכניסה לישראל. לפיכך, הסמכות לדון בעתירה הנדונה - התוקפת את החלטת המשיב שלא לשלב את העותר בהליך המדורג לקבלת מעמד של תושב לפי חוק הכניסה לישראל - נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, ודין הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית להידחות. המניעה הבטחונית 9. כאמור, הבקשה לאיחוד משפחות סורבה ביום 2.2.04 מטעמים בטחוניים. אתייחס תחילה לרקע המשפטי. עיקרון אוניברסלי מוכר ומקובל הוא, כי ריבונותה של מדינה מקנה לה שיקול-דעת רחב למנוע מזרים מלהיכנס לשטחה ולקבוע מי אינו רצוי בתחומיה, ואין לאדם זכות קנויה לבוא בשעריה בין כתושב ובין כבעל מעמד אחר (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117). על-פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הסמכות להענקת רשיונות ישיבה בישראל ל"מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו. שיקול-הדעת אשר ניתן לשר הפנים בהפעלת סמכותו להענקת רשיונות ישיבה, הנו שיקול-דעת רחב אשר נובע מאופי הסמכות (בג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). מדיניותו רבת השנים של המשיב הנה "שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים מיוחדים" (בג"ץ 1689/94 הררי ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, בעמ' 19). לצורך כך, נקבעו קריטריונים מחמירים שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטרים כבדי משקל, וביניהם - הקניית מעמד לבן-זוג של תושב ישראל, בהליך של איחוד משפחות. הקריטריונים בהליך זה, מחייבים בדיקת כנות הנישואין, מרכז החיים של המזמין, והיעדר מניעה בטחונית או פלילית. אמות מידה אלו נבחנות עם הגשת הבקשה ולאורך תקופת "ההליך המדורג", כאשר במהלך ההליך אף נבחנת שאלת מרכז חייו של המוזמן. עמד על כך בית-המשפט העליון בבג"ץ 3648/97 סמטקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 788-787): "המדינה זכאית - כמקובל בעולם כולו - לבקרה ולפיקוח על הליכי הקניית זכויות לבן-הזוג הזר, ובדרך הטבע תנקוט המדינה במדיניות של שלבים. כן יסכימו הכל, כך יש להניח, כי המעבר משלב לשלב (הוא הדין במשך כל שלב ושלב) יתלה עצמו בהמשך קיומו של קשר הנישואין ובהיעדר מניעה בטחונית או פלילית להמשך ההליך". במסגרת שיקול-הדעת, על-פי חוק הכניסה לישראל, רשאי שר הפנים, ואף חייב, לשקול, בין היתר, האם היענות לבקשה להענקת מעמד לבן-זוגו של תושב ישראל, עלולה להעמיד בסיכון את בטחון הציבור או אינטרסים חיוניים של המדינה. 10. ומכאן, לדיון לגופם של הטעמים שעמדו ביסוד דחיית הבקשה לאיחוד משפחות. העותר טען בכתב-העתירה, כי החלטתו של המשיב לסרב לבקשה לאיחוד משפחות, לא הייתה סבירה, ואף נבעה משיקולים זרים של נקמנות גרידא בעקבות סירובו בעבר לשתף פעולה עם גורמי הבטחון. הוא הוסיף וטען, כי אין לו כל קשר או זיקה לארגוני טרור או לפעילות כלשהי כנגד מדינת ישראל. בכתב-התשובה צוין, כי הבקשה סורבה בשעתו, ועודנה מסורבת, מטעמים בטחוניים, שכן לאור המידע שהועבר לידי המשיב, ובהתאם להמלצת גורמי הבטחון, נוכחותו של העותר בישראל, לא כל שכן - אישור בקשתו לקבלת מעמד של תושב, יסכנו את בטחון המדינה ושלום הציבור. עוד נטען בכתב-התשובה, כי הסיכון האמור הנשקף מהעותר נובע מקשריו עם אחד מארגוני הסירוב הפלשתיניים. קשרים אלה, על-פי הערכת המשיב הנסמכת על חוות-דעתם של גורמי הבטחון, עלולים לפגוע באינטרסים של המדינה ובבטחון הציבור. ב"כ המשיב הוסיף וטען בכתב-התשובה, כי בעקבות הסלמת המצב הבטחוני מאז חודש אוקטובר 2000, שבעטייו אף נחקק חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, שיקולי המשיב לדחיית הבקשה לאיחוד משפחות היו סבירים, ענייניים וראויים, ומכל מקום בוודאי שלא חרגו מגדר מתחם הסבירות. במהלך הדיון בעתירה הפנו הצדדים את בית-המשפט לטענות שהועלו על-ידם בכתבי-הטענות. לבית-המשפט אף הוצג חומר חסוי בדיון שהתקיים בדלתיים סגורות במעמד ב"כ המשיב ונציג מטעם שירות הבטחון הכללי. לאחר עיון בחומר החסוי, נחה דעתי, כי חומר זה מבסס תשתית מספקת להפעלה סבירה של שיקול-דעת המשיב בדבר הסיכון הנשקף מהעותר לבטחון הציבור, וכי החלטתו של המשיב, לסרב לבקשה לאיחוד משפחות מטעמים בטחוניים, נופלת, אפוא, למסגרת מתחם הסבירות - הוא המבחן החל בעניינינו. מעיון בחומר החסוי עולה, כי חוות-דעתם המקצועית של גורמי הבטחון, שעליה נסמכה החלטת המשיב, הייתה עניניית, ולא מצאתי בסיס לטענתו של העותר, לפיה דחיית הבקשה נבעה ממניע נקמני נוכח סירובו בעבר לשתף פעולה עם רשויות הבטחון. סוף דבר 11. סיכומם של דברים: בהתחשב בהיקפו הרחב של שיקול-הדעת הנתון למשיב בבקשות הנדונות לאיחוד משפחות, ועל-יסוד הראיות המינהליות שהיו לפניו - החלטתו של המשיב לסרב מטעמי בטחון לבקשה לאיחוד משפחות, איננה חורגת ממתחם הסבירות, ולא נפל בה כל פגם המקים עילה להתערבותו של בית-משפט זה. על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את העתירה ומורה על ביטול צו הביניים. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שבמחלוקת בשאלת הסמכות העניינית נתקבלה עמדת העותרים, אין צו להוצאות.משרד הפניםאיחוד משפחותעתירה מנהלית