עתירה לבג''צ - חוק חופש המידע

להלן פסק דין בנושא עתירה לבג''צ - חוק חופש המידע: פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה לפי חוק חופש המידע התשנ"ח - 1988 בה מתבקש בית המשפט להורות למשרד האוצר לספק לעותר מידע אודות עיסקאות שנעשו בת"א, מרכז, רחובות , נתניה, חדרה, טבריה ונצרת ע"י: קופת מלווה וחסכון שתופית של העובדים בע"מ, קופת מלווה חקלאית הדדית בע"מ, קופת מלווה לעולי גרמניה אגודה הדדית בע"מ, קופת מלווה סעד אגודה שתופית לאשראי בתל-אביב בע"מ, ההסתדרות החדשה וכל גוף נסמך או קשור אליה במישרין או בעקיפין ו/או ההסתדרות (נכסי נדל"ן) בע"מ, מועצת פועלים של הישובים לעיל, וכן אגודת ספורט "הפועל" על כל שמותיה השונים. המידע מתבקש כי מכיון שלעמדת העותר, ייתכן שהגופים לעיל, כולם או מקצתם, ביצעו פעולות קנייניות ע"ד של מכר, שכירות, שעבוד, איחוד וחלוקה, משכנתא או מישכון, אשר עלולות לפגוע בזכויות הקנין של העותר. ב. הפלוגתאות בין הצדדים פלוגתא אחת נבעה בין הצדדים: - היש מקום לגלות את המידע מכח חוק חופש המידע. ג. היש מקום לגלות את המידע? המצב העובדתי - אין מחלוקת כי העותר אינו יודע אם אכן עתירתו בכלל רלבנטית לכל אותם גופים ו"תתי גופים" שלגבי חלקם הוא אפילו לא נוקב בכלל בשם. לא ברור גם מה גרם להגשת העתירה בעיתוי כזה? האם הרצון "לעשות סדר"? עם מרכאות או בלי מרכאות; האם אפשרות של כשלון הוכחתי במשפט כזה או אחר שכבר הוגש? מה שברור הוא כי העותר מעונין לעגן בצורה מסודרת את זכויותיו הקנייניות שנובעות מעסקאות שונות בינו לבין אותם גופים. שאלה ראשונה - שכמובן לא אדון בה - הכיצד זה גוף כדוגמת העותר, לא מקיים אצלו רישומים על עיסקאות ועל זכויות קנייניות קיימות? בין אם נדרשה הסכמתו לביצוע עיסקאות ובין אם לאו. לגבי העיסקה המקורית, - מן הראוי שיהיה לו תיעוד מתאים, שממנו להגיע למצב עדכני, - הדרך אינה מסובכת כ"כ. נראה כי מצב זה של היעדר תיעוד הולם, הוא שגרם לבקשה הכא. שאלה היא האם רשות המס, שאכן באופן טבעי אוגרת אצלה דיווחים על עיסקאות מקרקעין שונות, - תכליתה המשנית (מאחר וברור שזו לא העיקרית, שהינה גביית מיסי אמת) היא גם לעזור לעותר שנקלע לסיטואציה מעין זו? המחוקק נתן לכך את התשובה. המצב החוקי אין מחלוקת שכיום זכותו של כל אדם לקבל מידע עפ"י חוק חופש המידע, מבלי לנמק את בקשתו, ובתנאי שאין הוא נופל במסגרת אחד החיסויים של חוק חופש המידע. סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע קובע: " רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה: .... (4) מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין". סעיף 20 לחוק חופש המידע הוא סעיף שמירת דינים, והוא קובע: "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר האוסר, המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית". סעיף 9 (ב)(7) לחוק קובע כי הרשות לא תמסור: "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע" . סעיף 105 (א) לחוק מיסוי מקרקעין קובע: "לא יגלה אדם כל ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לפי חוק זה אלא אם נדרש לגלותה על ידי בית המשפט, לצורך ביצועו של חוק זה או לצורך ביצועו של חוק מס אחר המשתלם לאוצר המדינה או בקשר עם תביעה פלילית על עבירה על חוק זה, או על ידי מי ששר האוצר התיר לגלותה לו". סעיף 105(ב) קובע כי העובר על הוראות סעיף זה עובר עבירה פלילית ודינו מאסר שנה אחת. סעיף 50 לחוק מס רכוש קובע כי: "(א) לא יגלה אדם כל ידיעה למעט ידיעה בקשר לבעלות בקרקע שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לפי חוק זה, אלא לצורך ביצוע חוק זה או בקשר עם תביעה פלילית על עבירה על חוק זה, או למי ששר האוצר התיר לגלותה לו". גם עבירה על הוראות סעיף זה דינה מאסר שנה אחת. ישום הוראות הדין - עינינו הרואות, כי הוראות חוקים אלה, בדומה להוראות הנמצאות בפקודת מס הכנסה, קובעות איסור מוחלט על עובדי רשויות המיסים לעיל לגלות מידע המגיע לידיעתם תוך כדי עבודתם, ובכך הם גם יצרו, ברמה העקרונית, חסיון לאזרח, היודע ויכול לסמוך על כך שמידע שהוא מסר להם לא יגיע כדבר שבשגרה לאחרים, שאינם עובדי הרשות. הוראות אלה הינן גורפות והחסיון הינו כמעט מלא (בג"צ 207/70 רות יהלומי נ' שר האוצר ואח', פ"ד כה(1) 126; בג"צ 527/82 תמר שץ נ' שר האוצר ואח', פ"ד לח(3) 76), וזאת כדי לאפשר דיווח מלא ומתאים וגביית מס אמת, עד כמה שהדבר אפשרי במישור היחסים שבין האזרח לבין הרשות. (בג"צ 174/83 רחל שכנר ואח' נ' שר האוצר, (פ"ד ל"ז(3) 225). לא ציינתי במסגרת החסיונות את חוק הגנת הפרטיות, ולא מכיון שהדבר נשתכח הימני, אלא מכיון שהגנת החוק פרושה על "אדם" ובהגדרת החוק, נאמר במפורש כי אדם אינו "תאגיד" ומכיון שהמדובר כאן בתאגידים ו/או בגופים משפטיים אחרים שאינם אדם פרטי, - אין ליישם את הוראות חוק הגנת הפרטיות. בית משפט זה נדרש לאחרונה לענין החסיון של חוקי המס השונים (עת"מ(ת"א) 1419/05 התנועה לחופש המידע ורביב דרוקר נ' נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, ולא ראיתי במה שונה סיטואציה זו מהמצב המשפטי אליו התיחס פסה"ד לעיל; אשר על כן אני מאמצת אותו כחלק מפס"ד זה, בשינויים המחוייבים. ב"כ העותר שהיה ער למצב הפסיקה הקיים, ניסה "לחלץ" עצמו ממנו ע"י מתן הבחנות שונות, כמו למשל: שהוראת סעיף 105 מציינת שהאיסור חל על "אדם", אבל אינו אוסר על הרשות בעצמה לגלות את המידע, או למנהל הרשות הפועל בשמה לגלות את המידע, בהבדל מעובדים של הרשות. על כך תמהתי. חותמת הרשות בדר"כ אינה מתקשרת עם הפונים אליה. מי שמפיק את האינפורמציה הוא עובד, מנהל, פקיד וכל מי שעובד במסגרת הרשות. מכאן שהפקת המידע ומסירתו צריכים להיות ע"י בן אדם, ולא ע"י "הרשות". לא ניתן לאמר כי מפיק המידע הוא ה"אלתר אגו" של הרשות, או שלוחה, בנושא מעין זה, או בכלל. זו הבחנה שאין בה איבחון, ולכן אין להזקק לה. יתר על כן אם נמשיך את הלך מחשבתו זו של העותר נבוא ונאמר, שאין לו בכלל זכות תביעה. וזאת מדוע? חוק חופש המידע פותח במילים, שלכל : "אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית..." ברור שבנק אינו אזרח ישראלי. גם תושב הוא אינו לפי חוק מרשם האוכלוסין מאחר שאינו נמצא בישראל כאזרח ישראלי או לפי אשרת עולה או רשיון לישיבת קבע. התכלית המקורית של חוק חופש המידע הינה הגנה על האזרח הקטן- הפרט הלא מאוגד - בפני הרשות. הצד השני של המשוואה היא, שהגנת הפרטיות למשל, אינה חלה על חברה, נראה כי מאותו טעם, קרי שגם חוק הגנת הפרטיות בא להגן על פרטים בודדים ולא על אישיות משפטיות כזו או אחרת. שאלה היא, אם יש "להעביר" הגנה מעין זו גם למוסדות שאינם כ"כ קטנים. הסוגיה לא הועלתה, והדיון הקצר בה נערך רק כדי להציג אותו הלך מחשבה בו נקט ב"כ העותר, ואשר יכול להשליך על עניניו הוא. אתיחס לבסוף לטענה נוספת של העותר והיא שעתירתו יכולה לגרום לכך שהרשות תגבה מס אמת. ייתכן. אני סמוכה ובטוחה שהדאגה לגביית מס אמת ע"י הרשות, אינה הטעם להגשת העתירה, וגם לא הערך השולי שלה. טעם מעין זה עשוי/עלול לשרת כל טענה של מי שעותר להסרת חסיון המוכר בדין, ובהעדר אינדיקציה שאכן זה מה שיכול לקרות, - איני סבורה שיש להתיחוס לכך כאל טעם מקל או משפיע. מכל האמור לעיל אני דוחה את העתירה. נראה לי שזה המקום להטיל הוצאות ריאליות על העותר. למועד הדיון בבית המשפט (להבדיל ממועד הגשת העתירה) היה כבר ידוע פסה"ד של בימ"ש זה, וב"כ העותר גם ניסה בטיעוניו בבית המשפט, לאבחנו. היתה ידועה הפסיקה הקודמת והמחמירה של בית המשפט העליון אודות פרשנות נושא החיסיון הקבוע בחוקי המיסים השונים; ואם בכל זאת, במקום להפעיל דרכים אחרות לאיתור המידע, שאינן הליך בבית משפט, מצא העותר לנכון להמשיך בהליך כזה , אולי כדי לחסוך לו דרך והוצאות, - איני סבורה שניתן לתת לכך לגיטימציה. אשר על כן אני קובעת שעל העותר לשלם למשיב שכ"ט בסכום של 50,000 ₪.חופש המידעבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)