ערעור על הרשעה בעבירות בניה

להלן פסק דין בנושא ערעור על הרשעה בעבירות בניה:

פסק דין

הערעור
1.     לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר). בהכרעת-דין מיום 24.5.07, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת בעבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק). מדובר בעבודות בנייה שבוצעו בין החודשים ינואר 2005 לפברואר 2006 בבניין ברח' מאה שערים 87 בירושלים. העבודות בוצעו במרפסות בקומה ב' של הנכס, ועיקרן הוספת שטח של כ-11 מ"ר לדירה, וכן סגירת מרפסת בשטח של כ-9 מ"ר, כאשר כ-2 מ"ר מתוך אותה מרפסת היוו שטח שהוסף למרפסת המקורית (הכל כמפורט בסעיפים 1 ד-י לעובדות כתב-האישום). המערערת זוכתה בהכרעת-הדין מרכיבי האישום הנוגעים למקצת עבודות הבנייה - אלה שיוחסו לה בעניין מרפסת נוספת שמצויה בדירה הסמוכה לדירתה (בסעיפים 1 א-ג לעובדות כתב-האישום). דינה של המערערת נגזר ביום 17.6.07 לתשלום קנס בסך 6,500 ₪, לחתימה על התחייבות כספית בסכום זה, וכן לחיובה להתאים את הנכס להיתר בנייה, לרבות בדרך של הריסה, זאת עד ליום 1.7.08.

ההליכים בבית-משפט קמא
2.     בדיון בבית-משפט קמא הכחישה המערערת את ביצוע עבודות הבנייה, וכן את עובדה שהייתה אחראית לעבודות אלה. מטעם התביעה העידו מפקחי הבנייה, מר אולג גורדון ויואל שבת, ומטעם המערערת העידו המערערת, בנה פנחס ומר ישראל רוטמן.

3.     העד אולג גורדון העיד על ביקוריו בנכס במועדים 3.3.05, 9.3.05 ו-19.2.06, ותיאר את עבודות הבנייה שבוצעו במקום, אשר תועדו בין-השאר בתצלומים. על-פי עדותו, בביקורו האחרון בנכס ראה בקומה השנייה יחידה מבונה אחת (פרוטוקול מיום 11.4.07, עמ' 3 ש' 1-2) שבה בוצעו כל העבודות האמורות. לדבריו, המערערת פתחה לו את דלת הדירה, הזדהתה באמצעות תעודת זהות, אמרה לו שהיא בעלת הדירה מזה כשלושים שנה, וטענה ש"לא בנתה שום דבר אלא רק שיפצה את הדירה". לשאלתו, האם הגדילה את שטח המרפסת, השיבה כי היא אינה זוכרת, וציינה כי "רק שיפצה וחידשה את הריצוף" (לעיל, עמ' 2 ש' 2-7). העד ציין, כי לא ערך בדיקה בלשכת רישום המקרקעין בדבר זכויות הבעלות בנכס, וכי אף לא בדק את היתר הבנייה המקורי של הנכס. הוא ציין, כי כתב-האישום הוגש נגד המערערת נוכח הודאתה שהיא בעלת הדירה ודבריה האמורים בעניין ביצוע עבודות השיפוצים על-ידה.

4.     מפקח הבנייה יואל שבת העיד, כי על-פי הרישום בגזברות העירייה, המערערת היא הבעלים של הנכס החל משנת 1973 (ת/14), אם כי החל משנת 1997 בוצעו תשלומי ארנונה על-ידי גב' שטיסל, שהייתה כנראה המחזיקה בנכס ולא הבעלים.

5.     עד ההגנה ישראל רוטמן העיד, כי שכר דירה מהמנוח ישראל כהן ז"ל בקומה השנייה של הנכס, בצמוד לדירתה של המערערת. בית-משפט קמא התרשם, כי העד אינו מזהה את חלקי הדירה השונים, ואף מתקשה להתייחס לשאלות שנגעו לתמונות המתארות חלקים שונים מהבניין. העד אף לא זיהה את המערערת, שהיא שכנתו, ואמר שהוא אינו מכיר אותה. עם זאת, הוא סימן על תרשים כתב-האישום היכן נמצא הקיר המפריד בין שתי הדירות, זו שהושכרה לו וזו של המערערת, שכנתו.

6.     המערערת העידה, כי אינה מכירה את העד רוטמן, אלא אך את אשתו. לדבריה, היא גרה בעבר בבניין אחר, ורק לאחרונה עברה להתגורר בדירה הנדונה, הרשומה על שם בעלה. בהקשר זה הוצג לבית-משפט קמא נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, ממנו עולה כי זכויות הבעלות בנכס נרשמו על שם בעלה של המערערת רק בשנת 2007 (נ/4). המערערת ציינה בערעורה, כי משפחתה ומשפחת כהן (יורשי המנוח ישראל כהן ז"ל, שעל שמו רשומה הדירה), ביצעו שיפוץ במקביל ובאמצעות אותו קבלן, אשר מטעמים של נוחיות בזמן עבודות השיפוצים הסיר את הקיר שבין שתי הדירות במהלך העבודות. היא הבהירה, כי נאלצה להיכנס מוקדם לדירה, לנוכח הצורך לפנות את הדירה הקודמת, זאת עוד בטרם הוקם מחדש הקיר המפריד בין שתי הדירות. כן ציינה, כי נהגה להיכנס גם לשטח הדירה האחרת, ואף אכסנה שם חפצים. על-פי עדותה, בתום הבנייה הוקם מחדש הקיר המפריד בין הדירות, וכיום אין עוד מעבר ביניהן. המערערת טענה בעדותה, כי בכל עבודות הבנייה טיפל בנה.

7.     בנה של המערערת, פנחס, העיד אף הוא כי בקומה השניה היה קיר שהפריד בין שתי הדירות, זו של הוריו וזו של משפחת כהן, וכי השיפוץ בוצע ביחד עם הבעלים של הדירה השכנה. הוא טען, כי בוצעו במרפסות רק חלק מן העבודות המתוארות בכתב האישום.

הכרעת-דינו של בית-משפט קמא
8.     במחלוקת בעניין חלוקת הקומה השנייה של הבניין לשתי דירות, קבע בית-משפט קמא כי אכן בקומה השנייה היו שתי דירות, כנטען על-ידי המערערת, וכי מפקח הבנייה לא היה ער לכך, שכן במועד ביקורו האחרון בנכס, ביום 19.2.06, עדיין לא הוחזר למקומו הקיר שהפריד בין שתי הדירות. על-כן, זיכה בית-משפט קמא את המערערת מעבודות הבנייה שבוצעו בדירה הסמוכה לדירתה (עבודות שיוחסו לה בסעיפים 1א-ג לכתב-האישום).

     באשר להיקף עבודות הבנייה בתחום הדירה שבה מתגוררת המערערת, אימץ בית-משפט קמא את עדות מפקח הבנייה, שנתמכה בתצלומים, וקבע כי כל עבודות הבנייה המתוארות בכתב-האישום בוצעו בנכס, זאת ללא היתר בנייה. כן דחה בית-משפט קמא את גרסת המערערת, לפיה רצפת המרפסת המתוארת בסעיף 1ז' לכתב-האישום הייתה קיימת במקום מזה שנים, והעדיף בעניין זה על פניה את עדותו של מפקח הבנייה, שנתמכה כאמור בתצלומים.

     בהתייחסו לאחריות המערערת לביצוע עבודות הבנייה, ציין בית-משפט קמא, כי התביעה ביקשה להרשיע את המערערת בביצוע העבודות האמורות, בשל היותה הבעלים של הנכס והאחראית לביצוע העבודות. בית-משפט קמא קבע, על-סמך האמור בנסח רישום המקרקעין, כי המערערת אכן לא הייתה הבעלים של הנכס, אלא אך מי שהשתמשה בו; ואולם הוסיף וציין, כי התביעה לא ביקשה לייחס לה אחריות מכוח השימוש בנכס. עם זאת, קבע בית-משפט קמא, כי הוכח שהמערערת הייתה אחראית לביצוע עבודות הבנייה; ובהקשר זה ציין, כי אף אם בנה של המערערת היה מי שטיפל בפועל בעבודות ועסק בתשלומים, בוצעו העבודות עבור המערערת ולמטרת מגוריה העתידיים במקום, וממילא היא מוחזקת כאחראית לעבודות אלו.


טיעוני הצדדים
9.     בהודעת הערעור הלינה המערערת על הכרעת-הדין המרשיעה. לטענתה, טעה בית-משפט קמא הן בקביעתו כי היא הייתה אחראית לעבודות הבנייה, והן בממצאיו בעניין היקפן של חלק מהעבודות. לחלופין גרסה היא, כי יש מקום להתערב בעונש שהושת עליה, זאת לאור העובדה שהיא זוכתה מחלק מהעבירות שיוחסו לה בכתב-האישום. בדיון בערעור חזר בו ב"כ המערערת מטענותיו כנגד ממצאיו של בית-המשפט בעניין היקף עבודות הבנייה, וכן מערעורו כנגד חומרת העונש. הערעור התמקד, אפוא, אך בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערערת הייתה אחראית לעבודות הבנייה.

דיון
10.     לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את התשתית הראייתית שהובאה לפני בית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערבות בהכרעת-דינו המרשיעה של בית-משפט קמא.

     הלכה פסוקה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

11.     כאמור, המחלוקת בערעור דנן צומצמה לשאלת אחריותה הפלילית של המערערת לעבירות הבנייה שבוצעו ללא היתר בשטח דירתה.

     סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה קובע לאמור:
"(א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין ללא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו...".
(ב) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתכנית דינו...";

     סעיף 208(א) לחוק מורה:
"בוצעה עבירה או השתמשו במקרקעין בנסיבות או בדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204, ניתן להאשים בה כל אחד או יותר מאלה...".

בשמונה סעיפי המשנה, המנויים בסעיף זה, נכללים, בין-השאר, "בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה" (סעיף קטן (3) לחוק); "המשתמש בפועל במקרקעין" (סעיף קטן (7) לחוק); ו"האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס או ההנדסאי האחראים לביצוע, הקבלן הראשי וכן סוכניהם, אך למעט עובדים המועבדים על ידיהם" (סעיף קטן (8) לחוק).

     סעיף 208(ב) לחוק מסייג את האחריות של המנויים בסעיף 208(א) לחוק, בקבעו:
"נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על-פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה".

     בהלכה הפסוקה נקבע, כי "סעיף 204 לחוק מטיל במישרין את האחריות על מבצע העבודה או המשתמש במקרקעין", כי מטרתו של סעיף 208(א) לחוק "אינה רק להגדיר את מעגל האחראים לעבירה הנזכרים בסעיף 204, אלא להרחיבו", וכי "סעיף 208(א) יוצר, אפוא, מעין פיקציה לפיה גם מי שאיננו בגדר 'מבצע העבודה' או 'משתמש' במקרקעין, רואים אותו ככזה לצורך סעיף 204, ובלבד שהוא נמנה עם אחת הקבוצות שבסעיפי המשנה של סעיף 208(א)" (ע"פ 4603/90, 1465/91, 2829/92, גבירצמן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, 536-538).

האחריות הפלילית המוטלת על אלו המנויים בסעיף 208(א) לחוק הנה אחריות קפידה, כמשמעה בסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעבר, לפני תיקון 39 לחוק העונשין, נפסק כי אחריותו של נאשם מכוח סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, איננה מותנית במחשבה פלילית, וכי הסייג לפליליות הוא זה שנקבע בסעיף 208 לחוק, בתנאים המפורטים בו (ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645, בעמ' 656-657). ואולם, לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, אשר הסדיר בסעיף 22 לחוק את סוגיית האחריות הקפידה, יש לראות את העבירה הנדונה כעבירה מיוחדת של אחריות קפידה בתנאים שנקבעו בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה (ראו: ע"פ (חי') 743/06 שגב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה (ניתן ביום 20.9.06)).

     על-כן, הנטל שרבץ על התביעה במקרה דנן, הנו להוכיח כי המערערת הייתה אחראית לעבודות הבנייה; ולאחר הרמת נטל זה, מוטל על המערערת הנטל להוכיח כי העבירה בוצעה שלא בידיעתה וכי נקטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק.

12.     ומן הכלל אל הפרט: לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערערת הייתה אחראית לעבודות הבנייה. העבודות בוצעו בדירה שבה התגוררה המערערת, אף אם הבעלות הפורמאלית בה נרשמה על שם בעלה; וכפי שהעידה, בוצעו בנוכחותה: "הסתובבתי שם כל הזמן בעת השיפוצים" (עמ' 5). עובדה זו, בצד ממצאיו של בית-משפט קמא, כי המערערת נכחה בדירה בעת ביצוע העבודות ובשעת ביקוריו של המפקח בנכס, וכי היא אף נטלה אחריות לביצוע העבודות אם כי סייגה את היקפן, עת אמרה למפקח ש"רק שיפצה את הדירה" (עמ' 2 ש' 2-7), היוו בסיס הולם להכרעת בית-משפט קמא, לפיה המערערת הייתה אחראית לביצוע העבודות שאותרו על-ידי הפקח בעת הביקורים בנכס. על-כן, אין מקום להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה המערערת הייתה אחראית לביצוע העבודות הנדונות. משלא הרימה המערערת את הנטל להוכיח, כי העבירה נעברה שלא בידיעתה, או כי נקטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק, הרשעתה, כאחראית לביצוע העבודות, בדין יסודה.

     למעלה מן הנדרש אעיר, כי ניתן היה להרשיע את המערערת אף מכוח החלופה שבסעיף 208(א)(7) לחוק התכנון והבנייה, בהיותה "המשתמש בפועל במקרקעין". כאמור, הואשמה המערערת בביצוע העבודות בהיותה "בעל המקרקעין" ו"האחראי לעבודה" (על-פי החלופות שבסעיפי משנה (3) ו-(8) לסעיף 208(א) לחוק). אמנם נתחוור, מנסח לשכת רישום המקרקעין שהוגש, כי הבעלות במקרקעין רשומה על שם בעלה של המערערת, ואולם ממכלול הראיות, וכן מעדויותיהם של המערערת ובנה, הוכח כי המערערת הייתה המשתמשת במקרקעין. בנסיבות אלו, ניתן היה לבסס את ההרשעה, בנוסף על החלופה שבסעיף 208(א)(8) של אחריות לביצוע העבודה, גם על החלופה שבסעיף 208(א)(7) לחוק, בעניין השימוש בפועל במקרקעין, וזאת על-יסוד סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה, כי "בית-משפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב-האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן...". מכל מקום, כאמור, אינני נדרש בגדרו של פסק-הדין לחלופת האחריות הפלילית של השימוש בפועל במקרקעין (מכוח סעיף 208(א)(7) לחוק, הואיל והרשעת המערערת מכוח האחריות לביצוע העבודה (לפי סעיף 208(א)(8) לחוק), נסמכה על תשתית עובדתית הולמת.

     אשר-על-כן, הרשעתה של המערערת בעבירות הבנייה בדין יסודה.

התוצאה
13.     אשר-על-כן, לא קמה עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא, ומשחזרה בה המערערת מהערעור כנגד גזר-הדין, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה

  2. ביטול הרשעה

  3. הימנעות מהרשעה

  4. טענת כבר הורשעתי

  5. הימנעות מהרשעת קטין

  6. ערעור הרשעה של תנובה

  7. הרשעת קטינים בפלילים

  8. מותב של שניים והרשעה

  9. הימנעות מהרשעה של קטין

  10. שיקול הדעת של הפרקליטות

  11. הרשעה על יסוד עובדות מוטעות

  12. ערעור על הרשעה בעבירות בניה

  13. חוק מחיקת הרשעות, התשמ"ב-1982

  14. ביטול הרשעה פלילית - אחריות חלקית

  15. איחור במתן הכרעת דין - ביטול הרשעה

  16. דחיית ערעור על הרשעה בבניה לא חוקית

  17. הרשעת אדם שלא היה מיוצג ע''י עו''ד בפלילים

  18. תקנות מחיקת הרשעות (סדרי המחיקה במרשם הפלילי), התשמ''ב-1982

  19. פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון