ערעור התביעה הצבאית נגד קולת העונש

להלן פסק דין בנושא ערעור התביעה הצבאית נגד קולת העונש:

פסק דין

המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו:
כללי
נגד המשיב (המערער בתיק 2892/07, להלן: המשיב) הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות כדלקמן:
א.     2 עבירות של אימונים צבאיים, בכך שבפברואר 2002, לימד את יוסף נקאירה כיצד להכין בקבוקי תבערה ומטעני צינור, ובכך שביוני 2003 לימד את ראמי חססנה כיצד להפעיל אקדח (פרטי אישום 1 ו-6).
ב.     ביצוע שרות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שבתחילת שנת 2003, פנה אל יוסף נקאירה וביקש ממנו להקים חוליה צבאית של ארגון חמא"ס ולעמוד בראשה. בהתאם לכך גייס יוסף שניים אחרים לחוליה אותה הקים ועדכן את המשיב בכך (פרט אישום 2).
ג.     2 עבירות של קשר לגרימת מוות בכוונה, בכך שבשתי הזדמנויות שונות במרץ ובאפריל 2003, קשר קשר עם יוסף נקאירה לחטוף חיילים או לירות לעברם. לשם קידום הקשר ערך יוסף תצפיות באזור רמאדין ובאזור צומת נבטים. יוסף אף ביקש מהמשיב כי ישיג עבורו רימוני יד (פרטי האישום 3 ו-4).
ד.     קשירת קשר לחטיפה, בכך שבחודש מאי 2003, קשר המשיב קשר נוסף עם יוסף ועם אחר לחטוף יהודי העוסק בחלוקת סחורות לחנויות הסמוכות למקום עבודתו של יוסף. מטרת חטיפה זו הייתה לנהל משא ומתן לשחרור עצירות פלסטינאיות המוחזקות בכלא הישראלי. הקושרים הכינו תוכנית פעולה ויוסף אף ערך מעקב אחרי אותו יהודי, השיג את מספר הטלפון שלו ובירר פרטים נוספים אודותיו. משהושלמו כל ההכנות לביצוע החטיפה, בסוף חודש מאי 2003, התקשר אחד הקושרים ליהודי וביקש ממנו להיפגש עימו באמתלה לרכוש ממנו סחורה, ואולם היהודי סירב להגיע לפגישה (פרט האישום 5).
בתום משפט הוכחות הורשע המשיב בחמישה מתוך ששת פרטי האישום הנ"ל. ביהמ"ש זיכה את המשיב מפרט האישום השישי שעניינו אימון צבאי בנשק.
בהמשך אף גזר ביהמ"ש את דינו של המשיב והטיל עליו 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה.
ביהמ"ש קבע עוד כי מועד תחילת עונש זה יהא 28.6.03, המועד בו נעצר המשיב לראשונה.
בעניין זה מן הראוי להבהיר כבר כעת כי המשיב נעצר בתאריך האמור והועמד תחילה לדין בתיק יהודה 3674/03 בגין עבירות של חברות בארגון החמא"ס, סחר באקדח, אימונים צבאיים באותו אקדח, קשירת קשר לבצע פיגוע וניסיון להחזקת כלי ירייה. תיק זה הסתיים בהסדר טיעון במסגרתו עתרו הצדדים לעונש מאסר בפועל מוסכם בן 43 חודשים, וכן למאסר מותנה ולקנס, הסדר אותו קיבל ביהמ"ש. אלא שבתאריך 5.5.05 נעצר שוב המשיב ובחלוף חמישה ימים הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי, אשר בא על סיומו כמתואר לעיל.
הטענות בערעורים
הצדדים לא השלימו עם קביעות ביהמ"ש במקרה דנן, כל אחד מטעמיו הוא.
התביעה הצבאית הגישה ערעור נגד קולת העונש. עיקר טרוניית התביעה יצא נגד קביעת ביהמ"ש כי מועד תחילת ריצוי העונש יהא ביום מעצרו הראשון של המשיב ולא בתאריך בו נעצר בנוגע לכתב האישום עליו נשפט בתיק זה. לדעת התביעה, הקביעה האמורה מבטלת, הלכה למעשה, את העונש שנגזר על המשיב בגין הרשעתו הראשונה, ואף יוצרת פער עונשי בלתי סביר בין העונש של המשיב לבין זה של שותפו יוסף שדינו נגזר בגין עבירות דומות, במסגרת כתב אישום אחד, ל-15 שנות מאסר. על כך הוסיפה התביעה כהנה וכהנה טיעונים בדבר חומרת המעשים שבוצעו ע"י המשיב במסגרת ארגון החמא"ס.
במקביל, הוגש ערעורו של סנגור שכוון מלכתחילה נגד הכרעת הדין והגזר הדין, אך גם נגד החלטת ביהמ"ש קמא שלא לפסול את עצמו מלשבת בדין. יחד עם זאת, במהלך הדיון חזר בו הסנגור מהערעור לעניין הכרעת הדין ולעניין הפסילה והתרכז בחומרת העונש. בעניין זה טען הסנגור לעינוי דין שנגרם למשיב כאשר הועמד לדין בשני כתבי אישום נפרדים כאמור, למרות שכבר עם הגשת כתב האישום הראשון כל הראיות המפלילות היו בידי התביעה. הסנגור הבהיר כי כאשר פוצל כתב האישום באופן מלאכותי נפגעה זכותו של המשיב להגיע להסדר טיעון כולל, ובכך להביא להקלה בעונשו. על כך הוסיף הסנגור כי אף לגופם של האישומים העונש שהוטל מחמיר באופן קיצוני עם המשיב.
לטענות אלה השיבה התביעה כי אמנם ארעה תקלה שהביאה לכך שחלק מהעבירות לא יוחסו למשיב בכתב האישום הראשון, אלא שאין בתקלה זו כדי להביא להקלה משמעותית בעונשו של המשיב ובכך להעמקת הפגיעה באינטרס הציבורי.
דיון והכרעה
כפי שהובהר לעיל, השאלה המרכזית בערעור זה נוגעת להשפעת פיצול ההליכים שארע על מידת העונש הראויה למשיב. אולם, בטרם נדון בשאלה זו, מן ההכרח להתייחס, ולו בקצרה, ליתר שיקולי הענישה.
אין ספק כי מעשי המשיב חמורים. פעילותו האינטנסיבית נגד בטחון האזור משתרעת על פני תקופת זמן לא קצרה והיא נגדעה אך במעצרו. במסגרת פעילות זו היה המשיב אחראי להקמת חוליה צבאית של ארגון החמא"ס ולגיוס חבריה. מן העדויות עליהן ביסס ביהמ"ש את הכרעת הדין עולה תפקידו הדומיננטי של המשיב. למקרא כתב האישום אף ניכרת נחישותו לפגוע בחיילים ובאזרחים, בין אם לשם גניבת כלי נשקם ובין אם במטרה לשחרר אסירים פלשתינים. בכל המקרים לקחו הקושרים בחשבון את האפשרות הסבירה כי ירצחו את הישראלים כלפיהם יפעלו כאמור. בעניין זה, ראוי לציון מיוחד האישום האחרון, על פיו ביקשו חברי החוליה לחטוף סוחר ישראלי. קשר זה קודם מאוד על ידי חברי החוליה, עד כי ניתן לומר שכפסע היה להוצאת הקשר אל הפועל. אופייה של העבירה ושל הצעדים שננקטו להשלמת הקשר כאמור, מחייבים לטעמי החמרה בעונש (ובאשר להשפעת מידת ההתקדמות של הקשר על העונש ראה בהרחבה ע' איו"ש 66/01 צבאח נ' התוב"ץ וכן ע' 3215/07 שתייה נ' התוב"ץ).
לנוכח האמור, יש לקבוע כי אין כל חומרה בעונש שהוטל על ידי בימ"ש קמא ואף חורג במידת מה מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות (ובאשר לרמת הענישה בעבירות של קשירת קשר השווה ע' איו"ש 57+58/03 סניף נ' התוב"ץ, חמש שנות מאסר בגין קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה ויידוי אבנים, ע' איו"ש 153/03 נצראללה נ' התוב"ץ שמונה שנות מאסר בגין חברות, נשיאת משרה וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, וכן ע' איו"ש 1717/04 עואשרה נ' התוב"ץ בו אושר עונש של חמש וחצי שנות מאסר בגין הרשעה בשתי עבירות של קשירת קשר לגרימת מוות בשלבים ראשוניים למדיי, ע' איו"ש 40/04 עיסי נ' התוב"ץ, בו נגזרו 6.5 שנים בגין חברות קצרה וקשירת קשר לביצוע פיגוע ירי, עניין שתייה הנ"ל בו הורשע הנאשם בקשירת קשר בשלב מתקדם ונשפט לארבע וחצי שנות מאסר, ע' 3613/07 מוג'רבי נ' התוב"ץ, בו נגזרו 75 חודשים בגין שתי קשירות קשר לירי ולהנחת מטען, ע' 4739/07 קרעאוי נ' התוב"ץ, 45 חודשי מאסר בגין חברות, הקמת חוליה וקשירת קשר ראשונית, וכן ע' 2476/08 דודה ואח' נ' התוב"ץ, 3.5 שנים בגין קשירת קשר ראשונית לפיגוע התאבדות).
זאת ועוד, סבורני כי אל מול מצרף העבירות בהן הורשע המשיב, ובשים לב לכך שהמשיב לא קיבל אחריות על מעשיו ואף לא הביע חרטה, העונש שהוטל על ידי בימ"ש קמא נוטה במידה רבה לצד הקולא.
יחד עם זאת, איני סבור כי בפנינו מצב בו חרג ביהמ"ש באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת עד כי מתחייבת התערבותנו באשר לרכיב אורך המאסר, זאת בעיקר לנוכח העמדתו לדין בשני הליכים נפרדים כפי שיובהר להלן.
לצד האמור, שונה עמדתי בנוגע למועד תחילת ריצוי עונשו של המשיב.
כפי שהובהר, עיקר טיעוני ההגנה בערכאה קמא ובפנינו נגעו לפגם שנפל בפיצול כתבי האישום שהוגשו נגד המשיב. טיעון חשוב זה זכה להתייחסות ממצה של בימ"ש קמא אשר קבע:
"אכן, התנהלותה של גורמי החקירה בתיק זה ראויה לכל ביקורת. בפניה הייתה מונחת חומר ראיות הקושר את הנאשם לעבירות חמורות בהרבה מאלה אשר הואשם בתיקו הראשון. אין ספק כי התנהלות זו גרמה לכך שנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, והועמד לדין בשתי הזדמנויות שונות. עובדה זו גרמה לכפילויות בניהול התיקים נגד הנאשם, אך הפגיעה הקשה ביותר היא כלפי הנאשם."
ואכן, אין ספק כי התקלה שאירעה בהעמדתו לדין של המשיב בשני הליכים נפרדים פגעה בזכויותיו במספר מישורים, בראשם באפשרותו לנהל את הגנתו כראוי כשמלוא ההאשמות נגדו גלויות בפניו. אין גם צורך להכביר מילים אודות הפגיעה העלולה לצמוח להגנה ממצב זה בכל הקשור לאפשרות להגיע להסדר טיעון כולל.
סיכומם של דברים כי תמים דעים אני עם בימ"ש קמא כי יש לתת ביטוי עונשי לפגיעה הפוטנציאלית והמעשית במשיב שנבעה מפתיחת הליך נוסף ונפרד לאחר שהמשיב כבר נשפט והחל מרצה את עונשו.
דומה כי אפשרות הפגיעה האמורה עמדה בפני המחוקק כשקבע בסעיף 47 (ב) לצו בדבר הוראות הביטחון כי עונשי מאסר שהוטלו זה אחר זה ירוצו בחופף זולת אם הורה ביהמ"ש אחרת. ובלשון הסעיף:
"מי שנידון למאסר, למעט מאסר בשל אי תשלום קנס, ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר בשל עבירה אחרת, תתחיל תקופת העונש השנייה מיד ובמקביל לראשונה, זולת אם הורה בית המשפט הצבאי אחרת."
באופן דומה נקבע בסעיף 45 (ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 לפיו:
"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתו, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".
ביסוד ההוראות האמורות אף עומד הרצון לאפשר לנאשם " לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית-המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת." (ע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' קורטאם ואח' פ"ד לד(4), 576, עמ' 577-578).
הוראת החוק האמורה מדגישה, על כן, את הרצון להתחשב בטובת הפרט ובשיקומו. עם זאת, לצד השיקול האמור, ישקול ביהמ"ש גם שיקולי ענישה נוספים המבטאים את האינטרס הציבורי. ויפים בעניין זה קביעות ביהמ"ש העליון בע"פ 9059/03 יוסבשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 3846 ,עמ' 3854:
"הכלל האמור מבוסס על ההיבט האנושי-ההומני שיש בנקיטת מידה של חסד עם הנאשם והותרת פתח של תקווה לחופש ולחיים חדשים כחלק מההכרה בערכו האנושי של כל אדם באשר הוא אדם. ריצוי העונשים בחופף אף מבוסס על התחשבות בשיקולי שיקום האסיר לשם השתלבותו מחדש בחברה. לעומת זאת, החריג בדבר ריצוי העונשים במצטבר - באופן מלא או חלקי - מבוסס על האינטרס החברתי במיצוי הדין עם נאשם שהורשע במספר עבירות חמורות, ועל מתן משקל הולם במקרים מתאימים לשיקולי גמול, מניעה והרתעה עקב חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. גזירת עונשים מצטברים באופן השולל את חירותו של הנאשם לתקופה ארוכה יותר, מבטאת את היותם של מעשיו נפרדים ועצמאיים לצורך ענישה, ויש בה כדי להדגיש את חומרת המעשים ואת הסלידה החברתית מביצועם."
אשר על כן, בבואו להכריע האם מן הראוי לחפוף את העונשים או שמא לצוות על ריצויים במצטבר, יתחשב ביהמ"ש הן בתכלית הכלל הקבוע בחקיקה, שנועד כאמור לאפשר פתח תקווה לשיקום הנאשם ומניעת פגיעה מצטברת בעניינו, אך גם בצורכי הענישה הנוספים, תוך בחינת סוג העבירות, נסיבותיהן וחומרתן, וכן הקשר המתקיים בין העבירות בכתבי האישום השונים. בעניין זה נקבע, על כן, כי:
"על דרך הכלל ייאמר, שבמקום בו סבור בית המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטיה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם. (ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 562 ,עמ' 569-570)."
והנה, במקרה דנן, עמדנו על כך כי מן הראוי לתת משקל משמעותי לאינטרס הציבורי של השמירה על בטחון האזור, המחייב החמרה עונשית. העדר החרטה אף הוא מחייב לתת משקל משמעותי להיבט ההרתעה האישית. נסיבה זו מחזקת את הטיית הכף לצבירת העונשים, שכן התנאי ההכרחי לבחינת שיקולי שיקום הנאשם המגולמים בהוראת סעיף 47 הנ"ל, קרי קבלת אחריות על המעשים לא התקיים בענייננו, כפי שהובהר לעיל (והשווה עניין יוסבשוילי הנ"ל).
הנה כי כן, הדרא קושיא לדוכתא ונדרשים אנו לבדוק האם לנוכח העונש שהוטל על ידי בימ"ש קמא, החלטתו לחפוף את העונשים מבטאת אל נכון את כלל שיקולי הענישה. לצורך זה, עלינו להרחיב את הבחינה ולהעמיד לנגד עינינו גם את כתב האישום הראשון ואת העונש שהוטל במסגרתו. נזכיר כי במסגרת כתב אישום זה הורשע המשיב בכך שהיה חבר בארגון החמא"ס, רכש אקדח, התאמן בו וקשר קשר לבצע פיגוע. בגין אלה נשפט כאמור המשיב ל-43 חודשי מאסר.
עם תום שקלא וטריא בעניין, סבורני כי גם בהתחשב בצורך לתת משקל משמעותי לפגיעה שנגרמה למשיב כתוצאה משפיטתו לשיעורין כפי שהובהר, לא הייתה הצדקה לחפיפת העונשים, שכן, חפיפה כאמור פוגעת באיזון הראוי בין שיקולי הענישה עליהם עמדנו.
מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם הצורך ליצור מדרג עונשי הולם בין השותפים בפרשה. כך אל מול העונש שהוטל על השותף יוסף, אשר אין ספק כי היה מעורב בעבירות נוספות ונטל חלק פעיל יותר בעשייה, עומד מעמדו של המשיב כיוזם הקמת החוליה וכאחראי עליה. בנסיבות אלה עונש מאסר כולל של כ-9.5 שנים הולם את כלל שיקולי הענישה עליהם עמדנו.
אשר על כן, הנני סבור כי יש מקום לקבל את ערעור התביעה בעניין זה כך שעונש המאסר בתיק הנוכחי ירוצה החל מתאריך המעצר האפקטיבי בגין תיק זה, היינו, 05.05.05.
לנוכח האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את ערעורי הצדדים בנוגע לאורך המאסר בפועל, אך, לקבל את ערעור התביעה באשר למועד תחילת ריצוי העונש.

השופט אל"ם י' לירז:
אני מסכים.

השופט אל"ם ד' פרידמן:
אני מסכים.
הוחלט כאמור, בפסק דינו של המשנה לנשיא סא"ל נתנאל בנישו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זיהום בצבא

  2. פסוריאזיס בצבא

  3. המעי הרגיז בצבא

  4. פליטת כדור בצבא

  5. פגיעה בעין בצבא

  6. שימוש בסמים בצבא

  7. ישנוניות יתר בצבא

  8. שימוש בקנביס בצבא

  9. עורך דין משפט צבאי

  10. הרמת משקל כבד בצבא

  11. עייפות כרונית בצבא

  12. פריקת ציוד כבד בצבא

  13. מיאסטניה גרביס בצבא

  14. הכרה בפגיעה בגב בצבא

  15. נכות פגיעה מכדור בצבא

  16. הפרת הבטחה לקידום בצבא

  17. צו תפיסה לצרכים צבאיים

  18. נהג בצבא - תאונת דרכים

  19. מחלת ניוון שרירים בצבא

  20. עורך דין לתביעות נגד הצבא

  21. הצעת חוק העדפת יוצאי צבא

  22. מעצר על שימוש בסמים בצבא

  23. סמכות מפקד צבאי להרוס בתים

  24. נכות בגין תאונות רבות בצבא

  25. תביעה נגד הפרקליטות הצבאית

  26. סמיכות זמנים התקף חרדה בצבא

  27. פטור מהצבא מטעמים פציפיסטים

  28. חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955

  29. נציגות ממלכתית בהלוויות צבאיות

  30. עבירות תנועה ביוזמת המפקד בצבא

  31. ערעור התביעה הצבאית נגד קולת העונש

  32. חוקיות גדר ההפרדה - סמכות המפקד הצבאי

  33. איסור פעילות פוליטית או דתית בצבא ובמשטרה

  34. תקנות השיפוט הצבאי (טופס הזמנת עד),תשל''א-1971

  35. צו השיפוט הצבאי (קביעת גוף ציבורי), התשנ"ט-1999

  36. בקשה כי רשויות הצבא יאפשרו את גישה לאדמות בכל ימות השנה

  37. תקנות השיפוט הצבאי (ניכוי קנסות ופיצויים), התשמ''ג-1983

  38. כללים בדבר סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים צבאיים-משפטאים

  39. תקנות השיפוט הצבאי (סדרי הדין בבתי הדין הצבאיים), תשכ''ח-1968

  40. תקנות השיפוט הצבאי (נשיאת עונש מאסר בעבודה צבאית), התשמ''ח-1988

  41. תקנות הפיקוח על מצרכים ושירותים - סייגים לעיסוק כסוכן בציוד צבאי

  42. תקנות שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה משירות במימשל צבאי), תשל''ד-1973

  43. תקנות השיפוט הצבאי (קביעת תקנות לענין תחולת הדין המשמעתי), תשל''ו-1976

  44. תקנות המרשם הפלילי - מסירת מידע בידי מחלקת בטחון שדה של צבא הגנה לישראל

  45. תקנות השיפוט הצבאי (בדיקות לגילוי החזקה או שימוש בסמים מסוכנים), התשמ''ג-1983

  46. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי המשטרה הצבאית), התשנ''ח-1998

  47. תקנות השיפוט הצבאי (סדרי הדין בבית הדין הצבאי לערעורים בערעור לפי סעיף 533(ד) לחוק), התשס''ו-2005

  48. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון