להלן החלטה בנושא ערעור אגרת טלויזיה: החלטה רקע 1. הודעת ערעור על החלטתו של מנהל רשות השידור, לפיה מחזיקים המערערים במקלט טלביזיה ולפיכך חלה עליהם חובת תשלום אגרה שנתית, לפי סעיף 28א לחוק רשות השידור התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק) ועל החלטתו לשנות החלטה קודמת מצידו, הפוטרת את המערערים מתשלום אגרת טלביזיה, תוך חיובם הרטרואקטיבי. 2. רקע הדברים הינו מחלוקת בין הצדדים בדבר חובת תשלום האגרה, זאת נוכח טיבו של מכשיר הטלביזיה בביתם החסר אפשרות טכנית, כך לטענת המערערים, לקלוט כלל שידורים. השאלה שבמחלוקת 3. השאלה העומדת לדיון על רקע טענת סף שהעלה המשיב היא, האם מוקנית למערערים זכות ערעור בבית משפט זה, על פי תקנות סדר הדין (ערעור על הטלת אגרה או קנס לפי חוק רשות השידור) התשכ"ו - 1965)? 4. טענת המשיב היא כי משבוטל סעיף 29 (ה) לחוק, המאפשר הגשת ערעור על הטלת אגרה, הרי שהליך הערעור בוטל, ומשכך, נשמט הבסיס שהיה קבוע עד אותו מועד, מהגשתו בפני בית המשפט. 5. תמצית טיעוני המערערים: א. תקנות סדרי הדין לא הותקנו מכח סעיף 29 (ה) לחוק, אלא על פי חוק בתי המשפט תשי"ז - 1957. תקנות אלה לא בוטלו והן תקפות עד היום. תקפותן מהווה מקור חקיקה בזכות עצמו. ב. אף סעיף 29 (ה) לחוק, לא בוטל כי אם הוחלף, כשמטרתו לא היתה לבטל את זכות הערעור בפני בית המשפט, אלא לאחד את אגרת הרדיו עם אגרת הטלביזיה וקביעת אפשרויות תשלומה. אמנם נכון שעקב התיקון הושמט סעיף 29 (ה) הנוגע לערעור, אולם בהעדר כוונה לבטלו, (שכן אין הדבר מצויין בדברי ההסבר להצעת החוק), אין להסיק כי התיקון ביטל את זכות הערעור. ג. ככל שיפסק כי אכן אין זכות ערעור בבית משפט זה, הרי שהאלטרנטיבה היא תקיפת החלטת המנהל בבג"ץ, דבר הנוגד את המגמה השלטת בפסיקה ובחקיקה. 6. תמצית תגובת המשיב: א. הזכות המהותית של הערעור שנקבעה לפי סעיף 29 (ה) לחוק בוטלה ורק התקנות המסדירות את סדר הדין - פרוצדורת הערעור, לא בוטלו. הנושא נמצא כעת בטיפול משרד המשפטים. אין בכח התקנות לגבור על הוראת חוק מפורשת ולא ניתן ללמוד מאי ביטול התקנות, שזכות הערעור עדיין תקפה. ב. החוק עמו מבטא את רצון המחוקק, בעוד שהתקנות מצביעות אך על אומד דעתו ופרשנות החוק. ג. בפני המערערים דרכים משפטיות חלופיות, כגון זו המועלית כבקשה חלופית על ידם הם, לתיקון ערעורם לסעד הצהרתי, או לתקיפת ההחלטה בפני בג"ץ. דיון 7. דעתי היא כדעת המערערים. להלן נימוקי: א. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר ביטולו של סעיף 29 (ה) לחוק. דא עקא, אין זה הסעיף המסמיך את התקנתן, אלא הותקנו הן בזמנו על ידי שר המשפטים, מכוחו של סעיף 46 לחוק בתי המשפט תשי"ז - 1957 (שהוחלף מאוחר יותר בסעיף 108 לנוסח משולב תשמ"ד - 1984). חוק זה כידוע לא בוטל והוא תקף. על כן על שר המשפטים מכח סמכותו הנ"ל, לבטל את התקנות לעניין הערעור, בנושא שאינו מוסדר עוד בחוק. כל עוד לא בוצע ההליך המסדיר של מחיקת התקנות, היינו השר טרם עשה שימוש בסמכותו ולא ביטל את התקנות, הרי הן תקפות ואין זה מתפקידו של בית המשפט לבטלן. ב. תנא דמסייע למסקנה זו, ניתן ללמוד מהוראות סעיפים 22 ו - 23 לחוק הפרשנות תשמ"א - 1981 שעניינם דין חיקוקים וביטולם: "סייגים לכוחו של ביטול 22. ביטולו של דין אין כוחו יפה - (1) ... (2) להשפיע על פעולה קודמת של הדין המבוטל או על מה שנעשה לפיו; (3) להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין המבוטל. מיום 22.9.1994 תיקון מס' 3 ס"ח תשנ"ד מס' 1481 מיום 23.8.1994 עמ' 358 תקנות ומינויים לפי חיקוק שבוטל 23. משבוטל חיקוק, בטלים עמו התקנות והמינויים שנעשו מכוחו; אולם מקום שהחיקוק המבטל קובע הוראות במקום המבוטלות - התקנות והמינויים שנעשו מכוח ההוראות המבוטלות יעמדו בתקפם עד שיבוטלו בתקנות ובמינויים מכוח החיקוק המבטל". משהוחלפו הוראות סעיף 29 (ה) באחרות ולא ביטלו את התקנות במפורש, הרי שעומדות איפוא התקנות בתוקפן. ג. גם הצרופות שצירף המשיב לתגובתו - מכתבה של לשכת היעוץ המשפטי ברשות השידור למנהלת המחלקה ליעוץ וחקיקה במשרד המשפטים מיום 27.9.06, ותשובתה של האחרונה מיום 16.10.06, מחזקות את המסקנה, שאכן לא פקע תוקפן של התקנות, בשל העובדה שלא הותקנו מכח הסעיף שבוטל, וטרם בוטלו על ידי השר. ד. זאת ועוד, המקור המשפטי עליו מסתמכים המערערים הוא חקיקת משנה, שהיא דין מחייב. חקיקת משנה תיסוג, אך אם היא סותרת חקיקה ראשית. הואיל ואין סתירה בין התקנות לחקיקה הראשית, אלא לכל היותר היתה בעבר חקיקה ראשית שהושמטה, ממילא, מחייבת חקיקת המשנה עד שתבוטל כדין. ה. בהערת אגב אעיר, אף שנוכח מסקנתי הנ"ל מתייתר הדיון בשאלת תכלית ההשמטה, כי נראית לי טענת המערערים, לפיה השמטת ההסדר הנוגע לערעור בחקיקה הראשית בטעות יסודו, ועיון בדברי ההסבר להצעת החוק שהיוותה בסיס להשמטה, מלמד לכאורה על תכלית אחרת לתיקון (איחוד אגרות וקביעת סדרי תשלום) ולא על ביטול זכות הערעור, תוך שנושא הערעור אינו מוזכר אף לא במילה אחת (ר' דברי ההסבר לה"ח רשות השידור (תיקון מס' 5) התשמ"א - 1980 - ה"ח 1500 תשמ"א, מיום 10.12.80 עמ' 120-122). לו אכן היתה כוונה לבטל את זכות הערעור, מן הסתם היה ניתן לכך ביטוי כלשהוא בדברי ההסבר להצעת החוק. ו. ראויים לעיון גם דברי פרופ' א. ברק בספרו פרשנות החקיקה (כרך שני) עמ' 347, אשר הובאו על ידי המערערים: "על הפרשן לשאוף להרמוניה חקיקתית...כך למשל, חוקים מוקדמים מהווים חלק מההיסטוריה החקיקתית של חוקים מאוחרים. ניתן להסתייע בהם לגיבוש תכלית החקיקה בחוק מאוחר". הואיל ושינוי החוק לא פירש כוונה לבטל את זכות הערעור שהיתה מצויה בו קודם, והואיל והתקנות עצמן טרם בוטלו, הרי שמלמד הדבר לכאורה, על תקפותו של הליך הערעור, כל עוד לא יקבע הסדר חליפי אחר. ז. עיון בתוספת הקבועה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים התש"ס - 2000 בדבר העניינים בהם ידון מלמד, כי הנושא נשוא עניננו לא הוסדר במסגרת האמורה. משמעות הדבר היא, כי כל מסקנה לפיה בוטלה זכות הערעור שהיתה קבועה בפני בית משפט השלום ולא ניתן לה תחליף, תחייב פניה במסגרת תקיפה ישירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. מסקנה זו אינה מתיישבת לכאורה עם המגמה הנוהגת ל"מסלול הפוך" של העברת סמכויות מהערכאות הגבוהות לערכאות הדיוניות (ר' דברי הנשיא א. ברק בסעיף 13 לבג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נד (1) 121, 131 בדבר תכלית החקיקה המנהלית, וכן סעיף 1 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס - 2000) 8. בנסיבות אלה נדחית טענת הסף של המשיב, בדבר חוסר סמכות דיון בבית משפט זה. 9. הוצאות יובאו בחשבון בסיום הליך. 10. נוכח העובדה כי עיון בכתב הערעור עצמו ובעיקרי הטיעון מטעם המשיב לו, מעלה לכאורה כי המדובר במחלוקות משפטיות, מוצע לצדדים לשקול הגשת סיכומים בשאלות אלה ומתן פסק דין ללא צורך בשמיעת ראיות. ערעורטלויזיהאגרה