להלן פסק דין בנושא מכרז לניהול מחלקת גביה: פסק דין ש' וסרקרוג - ס' נשיאה: 1. הערעור הוא על פסק-דין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת כמאלה ג'דעון), מיום 19/11/06 בת"א 12483/03, בו נדחתה תביעתם של המערערים לחייב את המשיבה להוסיף ולשלם למערער מס' 1 סכומים, מעבר לאלה ששולמו לו בגין שירותים שסיפק, על פי הסכמים שנחתמו בין הצדדים. כמו כן חייב בית משפט קמא את המערערים להוסיף ולשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הרקע והנסיבות הצריכות לעניין: 2. אין חולק כי המשיבה (להלן: המועצה) פרסמה בחודש יולי 1992 מכרז לניהול מחלקת הגביה שלה. המערער מס' 1 (להלן: מר לייב), שעבד אז תחת השם המסחרי ח.י.ל. פרויקטים, זכה במכרז וביום 5/11/92 נחתם הסכם בין המועצה למערער באמצעות השם המסחרי הנ"ל, למתן שירותי ניהול למחלקת הגביה. היקף פעילותו הועמד על שלושה ימים בשבוע תמורת תשלום של 7,900 ₪ כולל מע"מ ונסיעות, אשר אמורים היו להשתלם לו מידי חודש בחודשו, באמצעות החברה לאוטומציה. תוקפו של ההסכם היה לשלושה חודשים מיום 5/11/92 ועד ל- 5/2/93. על פי ההסכם ניתנה הזכות למועצה להפסיק את ההתקשרות בהתראה של 30 יום או להאריכו בשנה נוספת, על בסיס אותם תנאים. מאחר שמר לייב עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, ואף לשביעות רצונה של המועצה, המשיך לתת את שירותיו האמורים גם לאחר תקופת ההסכם הנ"ל, מבלי שהצדדים חתמו על הארכה נוספת. במשך כל אותה תקופה שולם הסכום החודשי של 7,900 ₪, כמפורט לעיל. 3. ביום 1/9/93 צומצם היקף המשרה של המערער, ליום אחד. גם החוזה החדש נקבע למשך 3 חודשים. התמורה המוסכמת על פי ההסדר החדש הועמדה על שליש מן המחיר שנקבע בהסכם הראשון, בצירוף הפרשי הצמדה ובתוספת 20% (להלן: התמורה המופחתת). הסכם זה כונה על ידי בית משפט קמא, וכך יכונה גם על ידנו - ההסכם השני. מר לייב המשיך ונתן שירותים למועצה על בסיס ההסכם השני, עד לסוף שנת 2001 מבלי שבין הצדדים נחתם מסמך בכתב לצורך כך. 4. בהסתמך על ההסכם השני, שלח מר לייב דרישות תשלום למועצה, כאשר אלה התבססו על התמורה המופחתת. משנת 1999 העבירה המועצה למר לייב את התשלומים הנ"ל דרך המערערת מס' 2 (להלן: חב' עוז), שמר לייב בעל מניות בה ומנהלה. 5. בדצמבר 2001, הודיעה המועצה למר לייב על הפסקת ההתקשרות עימו וזאת החל מיום 31/12/01. ביום 1/1/02, בעקבות מו"מ נוסף שהתנהל בין הצדדים נחתם הסכם חדש לפיו התחייב מר לייב לספק שירותי הדרכה ויעוץ שוטף למחלקת הגביה של המועצה, וזאת תמורת תשלום חודשי בסך של 3,672 ₪ ללא מע"מ. תוקפו של ההסכם נקבע לתקופה של שנה, עד ליום 31/12/02 (להלן: ההסכם השלישי). בסוף שנת 2002 הפסיק מר לייב את עבודתו אצל המועצה. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים בבית משפט קמא ביום 6/7/03, תבע מר לייב הפרשי הצמדה וריבית שלא שולמו לטענתו על פי ההסכם הראשון והעמיד את סכום החוב על 557,685 ₪. טענות בעלי הדין בבית משפט קמא: 6. בכתב התביעה טענו המערערים כי יש לערוך חישוב של התמורה המגיעה להם בגין כל תקופת העבודה האמורה על פי התמורה המתחייבת לפי ההסכם הראשון, ולבטל את ההסכם השני. כמו כן תבעו המערערים לחייב את המועצה לשלם להם הפרשי ריבית והצמדה כחוק על תשלומים אלה (ראה סעיפים 22 ו- 23 לכתב התביעה). 7. המועצה אישרה את תקופת העסקתו של מר לייב עד 31/12/02, אך דחתה את טענת המערערים כי עומדת להם הזכות לתשלום תמורה על פי ההסכם הראשון. המועצה הדגישה כי מעולם לא נטען על ידי מר לייב כי החשבונות שהוגשו מטעמו הם חלקיים בלבד, ובכל מקרה ניתנה לו על ידי המועצה מלוא התמורה המגיעה לו על פי ההסכמים שנחתמו. פסק-דין של בית משפט קמא: 8. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער, לתשלום על פי ההסכם הראשון וקבע כי המערער לא הוכיח שעבד על פי היקף העבודה שהוסכם עליו בהסכם הראשון ו/או כי היה זכאי לתשלום על פי התמורה הנקובה בהסכם הראשון. כמו כן נדחתה טענת המערער, כי חתימתו על ההסכם השני והחדש היו תחת לחץ, וקבע כי פעילותו של המערער, כמו גם התמורה ששולמה לו, נעשתה על פי ההסכם השני שנחתם כמתחייב, ולאחר שהצדדים לו, לרבות המערער, נתנו הסכמה מלאה לתנאיו. על בסיס האמור נדחתה תביעתם של המערערים לתמורה גבוהה מזו שנקבעה בהסכם השני. 9. בנושא זכותם של המערערים לקבל תוספת לתמורה ששולמה, וזאת בגין הפרשי הצמדה וריבית שנבעו מהאיחור בביצוע התשלומים, קבע בית המשפט שעל אף שהוכח כי בחלק מהדרישות שנשלחו על ידי המערערים למועצה נרשם "חיוב הפרשי הצמדה יעשה במועד מאוחר יותר", ולמרות שעל הדרישות הנ"ל מופיעה חתימתו של הגזבר, שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת לפסיקת הפיצוי בגין שערוך הסכומים ולכן דחה את התביעה גם בנושא זה. הגם שהמערערים הגישו רשימה מסוימת שהיא נספח כג' לתצהיר מר לייב (ראה סעיף 16 לפסה"ד פסקה 5), קבע בית המשפט שאין די בה ועל המערערים היה להגיש חוות דעת חשבונאית ו/או אישור של רוה"ח המאמת את תוכנה, זאת במיוחד כאשר במהלך הדיונים, הסכומים הנקובים באותה טבלה נמצאו כלא מדויקים. טענות בעלי הדין בערעור: 10. המערערים חזרו וטענו הן לתוקפו של ההסכם הראשון כמחייב וכחל על מערכת יחסי העבודה שהיו בין המועצה למר לייב, והן טענו לזכותם להפרשי הצמדה וריבית, במיוחד לאחר שהוכח והובא בפני בית משפט קמא בסיס ראייתי לדרישותיהם של המערערים כלפי המועצה לקבל את התוספת הנדרשת בשל הפרשי ההצמדה והריבית, ומאחר שמדובר בהפרשים שחושבו לפי מסמך שגזבר המועצה הסתמך עליו. לטענתם, לכל הפחות היה על בית משפט קמא לפסוק למערערים את תוספת התמורה המתקבלת על בסיס האמור. לטענתם הנתונים לעריכת החישוב היו בפני בית משפט קמא, כראיות שהוצגו מטעם המערערים, כשלא הובא כל מסמך חשבונאי סותר מטעמה של המועצה, כך שניתן היה לערוך את החישוב ללא צורך בחוות דעת חשבונאית. לחלופין היה על בית משפט קמא למנות מומחה מטעם בית המשפט לערוך את החישוב, אך לא לדחות את התביעה. 11. המועצה סבורה כי יש לדחות את הערעור. המועצה הסכימה שעל פי הסכם זכרון הדברים מיום 1/1/93, היו המערערים זכאים להפרשי הצמדה, ואולם מאחר שלאורך כל התקופה, לא דרשו המערערים ולא חישבו את מרכיב ההצמדה, הרי שיש לראות את המערערים כמי ש"ויתרו" על חיובים אלה. אמנם על חלק מהחשבונות שנשלחו מופיע הכיתוב "חיוב הפרשי הצמדה יעשה מאוחר יותר" אך אין בהודאה זו, לטענת המועצה כדי להקים זכות למערערים לחזור ולתבוע הפרשים אלה בשלב כה מאוחר, במיוחד כאשר לאורך כל זמן התנהלות העבודה לא עמדו המערערים על תשלום הפרשי הצמדה. המועצה הוסיפה וטענה, כי המערערים לא הוכיחו מתי ואם שולמו הסכומים הנומינאליים במהלך התקופות השונות, ואין לאפשר להם לעשות כן בשלב זה - שלב הערעור. דיון ומסקנות: 12. על פי הקביעות של בית משפט קמא, וכפי שהובהר גם במהלך הדיון, יש לאשר את קביעתו של בית משפט קמא ככל שהדבר נוגע לתוקפו של ההסכם השני, כמחייב וכחל על מערכת היחסים שבין בעלי הדין. לפיכך, הערעור בנושא זה, דינו להידחות. 13. השאלה הממוקדת שנותרה היא, אם היו בפני בית משפט קמא הנתונים הראייתים, אשר יכולים לבסס עריכת חישוב בדרך של שערוך, כטענת המערערים, או אם היה קושי לערוך חישוב, היה יכול בית משפט קמא למנות מומחה לצורך כך, או שמא חסרו, ולו הנתונים הבסיסיים לגבי מועדי התשלום בערכם הנומינאלי כטענת המועצה. לדעתי גם אם חסרים נתונים מדויקים לגבי התשלומים שבוצעו בערכם הנומינאלי לרבות מועד ביצועם, יש לאפשר למערערים להשלים ולהביא ראיותיהם בנושא, וזאת לאור ההתחייבויות המופיעות בהסכם השני המחייב, וכן בהסכמה העולה גם מטעמה של המועצה לפיה התשלומים שבוצעו למערערים, נעשו על בסיס ערך נומינאלי. 14. על פי ההסכם השני (נספח יב לתצהיר עדות ראשית של מר לייב) הוסכם בין הצדדים כי: "המחיר יהיה 1/3 מהמחיר של החוזה המקורי + הצמדה + 20%" עוד אין חולק כי על החשבוניות שהוגשו על ידי מר לייב למועצה נרשם, לפחות על גבי חלק מהם (מרב הדרישות) נרשם "חיוב הפרשי הצמדה יעשה במועד מאוחר יותר". משמע, שהסכמת הצדדים הייתה שערוך של הסכומים על בסיס הפרשי הצמדה בתוספת 20% החל מיום 1/9/93 הוא המועד בו נחתם ההסכם השני. יודגש כי אין אזכור לגבי תשלום בגין ריבית. ועוד יש להסיק מתוך ההסכמות הנ"ל, שלא הוסכם על תשלום בערכים נומינאליים, כתשלום סופי. אעיר כי ממילא אין בהוספת הצמדה אלא משום שערוך הסכום המקורי שצד זכאי לו, מיום זכאותו ועד ליום המימוש, לצורך שמירה על ערכו של הסכום, וזו בלבד (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, אתר נבו (2005); ע"א 6574/99 מדינת ישראל-משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי-מפרק חברת ביתרומעץ, נח(3) 313 (2004)). מדרישות התשלום שהוצגו לא ניתן להסיק על ויתור על הזכות האמורה מטעמם של המערערים, אשר חזרו וציינו גם בהודעות הדרישה שהוגשו במהלך שנת 2002, כי חישוב הפרשי הצמדה יעשה במועד מאוחר יותר, וביום 15/11/02 אף שלח מר לייב הודעה על גמר חשבון, הכולל דרישה להפרשי הצמדה בגין החשבוניות שצורפו. לא מצאתי כול פירוט של מסמכים חשבונאיים סותרים, מטעמה של המועצה. נהפוך הוא, בתצהיר שהוגש מטעם המשיבה, תצהירו של מר עמיקם גרינברג, טענה המשיבה כי מגיעים אמנם הפרשי הצמדה למר לייב אך רק לתקופה של מחצית השנה האחרונה (ראה סעיף 15(ה)). 15. שאלת שיערוך הסכומים על בסיס הפרשי הצמדה צריך להיעשות בנוגע לשני מועדים: האחד, ממועד חתימתו של ההסכם השני (1/9/93) ועד למועד הוצאת דרישת התשלום; ומועד נוסף לשערוך הוא מן המועד בו היה על המועצה לבצע את התשלום ועד למועד בו בוצע התשלום בפועל. ככול שמדובר בתקופת השערוך הראשונה, היו בפני בית המשפט, כלל הנתונים הנדרשים, הגם שלא הוגש חישוב מתאים. לגבי שערוך נוסף ממועד הוצאת הדרישה ועד לביצוע התשלום בפועל, לא הוגשו ראיות מספיקות. בנסיבות אלה וכפי שפורט לעיל, היו בפני בית המשפט קמא נתונים ראייתים מספיקים על בסיסם ניתן היה לערוך את חישוב של הפרשי ההצמדה, בנוגע לחשבוניות שצורפו לפחות מיום חתימתו של ההסכם השני (1/9/93) ועד למועד הוצאת הדרישה (נספחים שהובאו בנספח כב' בתיק מוצגי בית משפט השלום), וזאת לפחות לגבי אותן הודעות בדבר דרישת התשלום שבהם נכתב מפורשות כי חישוב הפרשי הצמדה ייעשה במועד מאוחר יותר. הגם שהחישוב צריך היה להיעשות על ידי המערערים, הרי שלא ניתן היה להגיע לקביעת ממצא, לפיו המערערים לא הוכיחו את גובה שיעור הפרשי ההצמדה להם הם זכאים, ככול שהמדובר בתקופה שבין מועד החתימה על ההסכם השני ועד להוצאת הודעות הדרישה, והיה מקום להורות למערערים להשלים ולהגיש חישוב על בסיס נתונים אלה. התוצאה המוצעת: 16. לאור האמור לעיל, ובהעדר כול ראיה סותרת מטעמה של המועצה, יש בדעתי להציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו, בנושא זכאות המערער להפרשי הצמדה, על-פי המפורט להלן: להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום לצורך עריכת חישוב גובה הפרשי ההצמדה לגבי אותן חשבוניות המפורטות בנספח כב', ואשר עליהם נרשם כי חישוב הפרשי הצמדה יעשה בהמשך. אין לאפשר הבאת ראיות נוספות לגבי דרישות חיוב נוספות אחרות. למועצה תישמר הזכות להוכיח כי בפועל שולמו הסכומים הנדרשים הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה. חיוב בית משפט קמא בדבר הוצאות שעל המערערים לשלם למשיבה, יבוטל. המשיבה תשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למערערים ביחד, בשתי הערכאות, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, תוך 30 ימים מהיום. הפיקדון אם הופקד, יוחזר לידי המערערים, באמצעות בא-כוחם. ש' וסרקרוג, שופטת ס' נשיאה השופט י' כהן: אני מסכים. י' כהן, שופט השופט ר' שפירא: אני מסכים. ר' שפירא, שופט הוחלט כאמור בסעיף 16 לפסק-דינה של כבוד ס' הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג. מכרז