עניינה של העתירה היה דרישה למנות לאלתר חברים למועצת הביטוח הלאומי ולכנס לאלתר את ועדת ביטוח נכות הפועלת על ידה, כדי שיתאפשר דיון בפרויקטים שיזמו העותרות, להן נדרש מימון מאת הקרן. להלן החלטה בנושא מינוי למועצת ביטוח לאומי: החלטה 1. לפני בקשה מטעם העותרות לפסיקת הוצאות. העותרות הן שלוש עמותות הפועלות למען רווחתן של אוכלוסיית הנכים, אוכלוסיית הלוקים באוטיזם ואוכלוסיית הסובלים מפיגור שכלי. לשם מימון פעילותן נעזרות העותרות בתקציבים שמקורם בקרן לפיתוח שירותים לנכים (להלן - הקרן), הפועלת מכוחו של סעיף 220 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. עניינה של העתירה היה דרישה למנות לאלתר חברים למועצת הביטוח הלאומי (להלן - המועצה) ולכנס לאלתר את ועדת ביטוח נכות הפועלת על ידה, כדי שיתאפשר דיון בפרויקטים שיזמו העותרות, להן נדרש מימון מאת הקרן. הוסבר כי הדבר נחוץ משום שעל פי תקנון הקרן, כל תכנית שאושרה על ידי ועדת הקרן טעונה התייעצות בוועדת ביטוח נכות שליד המועצה ואין להודיע על אישורה בטרם התייעצות זו. 2. בעתירה, שהוגשה ביום 10.11.2006, נטען כי מאז חודש אוקטובר 2004 לא מונתה המועצה, תוך הפרת החובות המוטלות על המשיבים בחוק. נטען כי אי מינוי המועצה גורם לאי העברת כספים לעותרות, דבר הגורם לעיכוב ממושך של מספר פרוייקטים שיזמו העותרות. יצוין כי לעתירה זו קדמה עתירה דומה משנת 2000 (בג"ץ 4578/00) שהגישה עותרת 1. גם בה התבקש שר העבודה והרווחה למנות את המועצה, כדי שזו תמנה ועדת ביטוח נכות וכך יתאפשר אישורם של הפרויקטים שיזמה עותרת 1. העניין הוסדר לאחר הגשת העתירה, לאחר שבמשך כארבעה חודשים הוקפאה לחלוטין פעולת המועצה והגופים הפועלים לידה ומכוחה. 3. על פי הנטען בעתירה שבכותרת, עד ליום 20.7.2006 המשיכו העותרות לקבל כספים מן המוסד לביטוח לאומי חרף העדר המועצה, נוכח המשך פעילותה של ועדת ביטוח נכות. אולם ביום 20.7.2006 נמסר כי עד שתמונה מועצה חדשה לא תתכנס ועדת ביטוח נכות ולפיכך מאז יולי 2006 לא אושרו בקשות למימון במסגרת הקרן. בעקבות זאת, פנו העותרות ביום 9.8.2006 למחלקת בג"ץ בפרקליטות המדינה, בדרישה למינוי המועצה. בתשובה מטעם משיב 4 נמסר לעותרות כי השיהוי הרב במינוי המועצה נובע מעיכובים שונים מצד הגופים המיוצגים במועצה ובשל קשיים באישור חלק מהנציגים שנבחרו, בוועדה לבדיקת מינויים. נמסר כי כינוס המועצה אינו נתון בידי שר הרווחה לבדו ואין הוא יכול להתחייב להשלמת מנויה כחוק, בזמן קצוב. נמסר, עם זאת, כי בכוונת שר הרווחה לתקן את תקנות המועצה כך שמספר חבריה יפחת מ-56 ל-23. בתשובה מטעם משיב 1 (מיום 23.8.2006) נמסר לעותרות אודות המהלכים שמקדם משיב זה לשם התקנת תקנות שיאפשרו הקמת המועצה במהירות. סוגיית מינוי המועצה נדונה ביום 29.8.2006 בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, אך לא התקבלה כל החלטה מעשית בעניין. מאז ניהלו העותרות שיחות והוחלפו מכתבים עם חלק מן המשיבים, אך הדבר לא הביא למינוי המועצה או לאישור הפרויקטים של העותרות. ביום 8.11.2006 נמסר לעותרות כי בכוונת המשיבים להתקין הוראת שעה המאפשרת לזמן מוגבל את כינוס המועצה בהרכב חסר וזאת במהירות האפשרית וכי לאחר אישור והתקנת התקנה בכוונתם למנות במהירות האפשרית את הוועדה לביטוח נכות. בשלב זה הוגשה העתירה. העותרות הסבירו כי העתירה מוגשת בלית ברירה, משום שכבר באוגוסט 2006 נכשל ניסיון להתקין הוראת שעה לפתרון העניין. העותרות הסבירו כי מטרת העתירה הינה, בין היתר, למנוע את אבדן הכספים שנותרו בקופת הקרן לשנת התקציב 2006, מאחר שהקרן לא צבורה, קיים חשש שהתקציב העומד לרשות הקרן בשנת 2006 ולא ינוצל באותה שנה ירד לטמיון. 4. לבקשת העותרות, נקבעה העתירה לדיון בתוך חודש ימים. עובר לדיון טענו המשיבים כי העתירה מתייתרת משני טעמים. ראשית, ביום 14.11.2006 אושרה בוועדת הבריאות, העבודה והרווחה של הכנסת הוראת השעה באופן שמאפשר למועצה להתכנס בהרכב חלקי אשר מינויו כבר אושר. שנית, משיב 5 מקדם יוזמה לתיקון החוק במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2007, באופן שיאפשר העברת יתרות התקציב של הקרן בשנת 2006 לשנת התקציב 2007. העותרות, מנגד, טענו כי העתירה, שמטרתה להבטיח כי כספי הקרן מתקציב 2006 לא ירדו לטמיון עם סיום שנת התקציב בשל מחדלי המשיבים, היא מוצדקת והכרחית כל עוד לא עבר חוק ההסדרים בכנסת. בדיון ביום 13.12.2006 התבקשו המשיבים להודיע עד ליום 27.12.2006 אם הסתיימו ההליכים המינהלים להעברת תקציבים בשיעור 80% והאם הסתיימו הליכי החקיקה לשינוי החוק. ביום 27.12.2006 מסרו המשיבים כי ניתנה התחייבות לגבי סך של 73 מיליון ₪ בשנת 2006 ואת שארית התקציב שלא נוצל ניתן יהיה להעביר לשנת 2007 (בהתאם למצב המשפטי הקיים). אשר לחוק ההסדרים, המשיבים מסרו כי הוא מצוי לפני קריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת. על רקע דברים אלה שבו המשיבים וטענו כי העתירה התייתרה. העותרות התנגדו למחיקת העתירה, עד שתפעל המועצה במתכונת קבע ולא במתכונת של הוראת שעה "לכיבוי שרפות" שתקפה עד למאי 2007. כן ציינו העותרות כי טרם מונתה וטרם כונסה ועדת ביטוח נכות. העותרות ביקשו כי יקבע בצו ביניים כי יתרת הכספים הבלתי מנוצלים מתקציב הקרן לשנת 2006 תוקפא עד להקבלת החלטה של המשיבים בדבר העברת היתרה לתקציב 2007. בקשת העותרות לצו ביניים נדחתה ביום 3.1.2007. 5. ביום 29.3.2007 הגישו המשיבים עדכון, לפיו הועברה בקשה לוועדת הכספים של המוסד לביטוח לאומי לאשר גרירת סך של 7 מיליון ₪ מתקציב הקרן לשנת 2006 לתקציב 2007. העותרות, מצידן, המשיכו לעמוד על עתירתן, עד שיושלם מהלך העברת הכספים. בעדכון נוסף של המשיבים (מיום 17.5.2007) נמסר כי המועצה אישרה את העברת הכספים, אך זו עדיין טעונה אישור שר הרווחה ושר האוצר. על רקע זה החליטה כבוד הנשיאה (ביום 1.7.2007) כי אין מקום ליתן צו על תנאי. עם זאת, נוכח העובדה כי ההליך להעברת התקציב טרם הגיע לסיומו, היא גם לא שוכנעה כי בשלב זה העתירה התייתרה. ביום 1.8.2007 עדכנו המשיבים כי הושלמה העברת הכספים שנותרו בקרן משנת 2006 לשנת 2007. העותרות בתגובה הסכימו לסיום ההליך, אך עמדו על פסיקת הוצאות. 6. העותרות טוענות לנחיצותה של העתירה. נטען כי עד לפתיחת ההליכים המשפטיים לא מונתה מועצה במשך כשנתיים ופעילות ועדת הנכות הופסקה למשך יותר מארבעה חודשים. לטענת העותרות, רק מרגע שהחלו לנקוט בהליכים, החלו גלגלי המערכת לפעול - הותקנו תקנות, הורכבה מועצה, נבחרה ועדת נכות והועברו כספים לשנת 2007. העותרות מדגישות כי רק בחלוף עשרה חודשים מפתיחת הליך קדם בג"ץ הובטחה זכותו של ציבור בעלי מוגבלות ליהנות מהכספים להם הוא זכאי. העותרות סבורות כי רק לאחר פנייה להליכים משפטיים נאותו המשיבים לכבד את החוק ולבצע את חובתם הציבורית. 7. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, עוד קודם שהוגשה העתירה החלו המשיבים את ההליכים הדרושים לפתרון הסוגיה בה עסקה העתירה. הליכים אלה, ככל שהיו מצויים בידיהם ובשליטתם של המשיבים, הופעלו וקודמו ללא קשר לעתירה. הליכים אלה של תיקון חקיקה והעברת תקציבים הינם הליכים שאורכים זמן. לכן נדרש זמן להסדרתו המוחלטת של העניין. הזמן נדרש מעצם טיבו של ההליך המנהלי המדובר, וממילא לא היה בעתירה כדי להאיצו או לקדמו. המשיבים מדגישים כי בוודאי לא היה בעתירה כדי לזרז את ההליך החקיקתי שנדרש, שממילא לא היה מצוי בידי המשיבים. 8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתיק בכללותו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, שוכנעתי כי יש לפסוק הוצאות לטובת העותרות. אין מחלוקת כי במשך תקופה ממושכת לא מונתה מועצה למוסד לביטוח לאומי וכי במשך מספר חודשים לא פעלה ועדת הנכות ולא אושר מימון על ידי הקרן. עקב כך, עוכב מימון פרויקטים של העותרות והיה חשש כי כספי התקציב של שנת 2006 ירדו לטמיון. במצב דברים זה לא ראו העותרות מנוס מהגשת העתירה. במובן זה אין לומר כי השתהו או כי פנו בטרם מיצוי הליכים קודמים שעמדו לרשותם. אכן, אילו תגובתם של המשיבים בטרם הוגשה העתירה הייתה כתגובתם עובר לדיון בעתירה (התקנת הוראת השעה וקידום תיקון החוק במסגרת חוק ההסדרים) ניתן להניח כי העתירה לא הייתה מוגשת, באשר לא היה בה צורך ממשי. אולם במכתב שנשלח לעותרות עובר להגשת העתירה לא הותווה פתרון מלא וודאי המבטיח את ניצול כספי הקרן לשנת 2006. אמנם, מתשובת המשיבים עולה כי לא הגשת העתירה היא שהובילה למינוי המועצה וועדת הנכות ולהעברת כספים לתקציב 2007. אולם, גם אם העניין היה נפתר בסופו של דבר גם ללא הגשת העתירה, נוכח ההתנהלות שקדמה לה יש יסוד סביר להניח כי הגשת העתירה תרמה תרומה מסוימת לקבלת הסעד באופן ובזמן שניתן. במצב דברים זה, ומשום הצידוק בהגשת העתירה, זכאיות העותרות להוצאותיהן. אשר לשיעור ההוצאות, לעניין זה יש להביא בחשבון את היקפה של העתירה ואת מהותה, את העובדה כי נתקיים בה דיון אחד בלבד, את דחייתה של הבקשה לצו ביניים ואת העדכונים השוטפים שהגישו המשיבים. יש ליתן משקל גם לנכונותם של המשיבים להסדיר את העניין במהירות, למורכבות הנושא בשל ריבוי הגורמים המעורבים ולצורך בהליכי חקיקה. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים לעותרות שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. סכום זה נקבע גם באין ראיות מטעם העותרות לעניין הוצאותיהן. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.ביטוח לאומי