להלן פסק דין בנושא טופס בקשה לקבלת החזר ארנונה: פסק דין בסוף שנת 2007 התברר לתובע, אגב שיחה עם עובד במחלקת הארנונה בעיריית ירושלים, כי הצטברה לזכותו יתרת זכות בחשבון הארנונה בסכום של 888 ש"ח, בשל תשלומי יתר. בעקבות שיחה זו, נשלח אליו בחודש ינואר 2008 "טופס בקשה לקבלת החזר כספים" (נספח 1 לכתב התביעה). התובע מילא את הטופס ובהתאם להנחיות שקיבל, שלח אותו בחזרה בפקס למחלקת הארנונה וביקש שהסכום המגיע לו יופקד לחשבון העו"ש שלו בבנק דיסקונט סניף גאולה בירושלים. מאז ועד הפקדת הכסף חלפו כשישה חודשים שבהלכם היה על התובע לכתת את רגליו שוב ושוב אל הנתבעת עד אשר הופקד הכסף בחשבונו. בשל הטרחה הרבה שנגרמה לו, הוגשה התביעה הנדונה שבה תבע מהנתבעת פיצוי בסך 3,000 ש"ח. 2. כשלושה שבועות לאחר שקיבל התובע את טופס הבקשה לקבלת החזר כספים כמתואר, קיבל הודעה מהנתבעת, שנשלחה אליו ביום 14/2/2008 ושכותרתה "הודעה על העברת יתרת זכות לטובת יתרת חובה" (נספח 2 לכתב התביעה). בהודעה זו נאמר כי לתובע חוב כלפי הנתבעת עבור "שלטים" ולפיכך, יתרת הזכות שהיתה לתובע מתשלום יתר של הארנונה, הועבר לכיסוי חלקי של החוב ב"שלטים". על פי המצויין בהודעה זו חובו של התובע עבור חשבון ה"שלטים" עמד על סכום של 4,986 ש"ח. לדברי התובע, התקשר אל מחלקת ה"שלטים" אצל הנתבעת עשרות פעמים, כדי לברר מה פשרו של החוב, אולם לא היה כל מענה. בסופו של דבר נאמר לתובע כי מדובר בנושא שלא ניתן לטפל בו בשיחת טלפון וכי עליו להתייצב במחלקת "שלטים" לשם כך. גם טענתו של התובע כי הדבר יגרום לו לאובדן יום עבודה לא עזר. כשהתייצב בסופו של דבר במחלקת ה"שלטים" נאמר לו שבשנת 1991 הציב שלט כלשהו בעסק ברחוב ירמיהו 1 בירושלים ולא שילם על כך אגרה בסכום של כ-4,000 ש"ח. מסיבה זו הסכום של 888 ש"ח מתשלומי הארנונה ביתר, נלקחו ממנו לטובת חוב זה. 3. התובע טען בפני הפקידה שעימה שוחח כי מעולם לא היה לו עסק, וממילא גם לא שלט ברחוב ירמיהו 1 בירושלים, אך הפקידה הבהירה לתובע כי הכחשתו לא תסייע לו. עוד הבהירה כי על התובע לחתום על תצהיר בפני עורך דין שיכלול את טענותיו כאמור, ואז ניתן יהיה לשוב ולשקול זאת. עוד נאמר לתובע, כי לא ניתן לשלוח תצהיר בדואר או בפקס וכי עליו להתייצב פעם נוספת לצורך מסירת התצהיר. זאת למרות טענת התובע כי הדבר יגרום לו להפסד ימי עבודה נוספים וכל זאת בעוד שמדובר בטעות של הנתבעת. בהקשר זה נאמר כבר עכשיו כי בעדותו הסבירה התובע כי מאז שנת 1989 עוד קודם שנוצר החוב עבור השלטים, הפסיק את עבודתו בחנות של "שילב" שבשל השלט שהוצב באותה חנות נוצר החוב, עוד ציין כי מעולם לא ניהל עסק זה ועבד בו כשכיר. 4. מחוסר ברירה, פנה התובע לעורך דין וביום 18/2/2008 חתם בפניו על תצהיר שלפיו, מעולם לא היה לו עסק או שלט ברחוב ירמיהו 1 בירושלים, כך שלא ייתכן כי נוצר לו חוב בגין "אגרת שלטים" (נספח 3 לכתב התביעה). לאחר החתימה על התצהיר נאלץ התובע לכתת את רגליו פעם נוספת אל הפקידה האחראית על נושא השלטים אצל הנתבעת, כדי למסור לה את התצהיר. משימה זו, כך נראה, היתה מסובכת במיוחד וזאת לאור העובדה שבתקופה הרלוונטית יצאה הפקידה שאחראית על נושא השלטים להשתלמות, ולפיכך ניתן היה לפגוש אותה רק בין השעה 10:30 לשעה 11:00. לאחר מסירת התצהיר שוב נשלח אל התובע טופס לקבלת החזר כספים שאותו מילא התובע פעם נוספת, וציין פעם נוספת את פרטי חשבון הבנק שלו ושלח אל שני מספרי פקס של הנתבעת. במשך למעלה מחודשיים עשה התובע מאמצים רבים כדי לוודא שההודעה ששלח באמצעות פקס אכן התקבלה אצל הגורמים המתאימים אצל הנתבעת. משלא עלה בידו לקבל תשובה לשאלה זו, הציעה לו פקידה במחלקת הארנונה שיתייצב באופן אישי במשרדי הנתבעת כדי להשלים את כל הבדיקות והבירורים. מחוסר ברירה, כך פעל התובע והתייצב במשרדי הנתבעת ובסוף חודש יוני 2008, חצי שנה לאחר שהתברר לו כי לזכותו סכום ששולם על ידו ביתר, זוכה חשבונו בסכום של 941 ש"ח "בגין החזר רישוי שלטים" (נספח 4 לכתב התביעה). 5. התובע העמיד את תביעתו כאמור, על סכום של 3,000 ש"ח וזאת לאור העובדה שהנתבעת, כך לטענת התובע, טעתה בכך שייחסה לו שלט שלטענתו לא היה ולא נברא ובכל מקרה לא היה קשור אליו וכי למרות זאת, הוא זה שהיה צריך לכתת את רגליו, לבזבז ארבעה ימי עבודה, עשרות שיחות טלפון, ייעוץ משפטי, כעס ועוגמת נפש וכל זאת בשל התנהלותה הבירוקרטית של הנתבעת, כמתואר. 6. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שורה של טענות שעליהן חזר הנציג מטעמה גם במהלך הדיון. כבר עתה יצויין כי יש לקבל את הערתו של התובע באשר לעובדה שכתב ההגנה נכתב באופן אנונימי. תחת הכותרת "עיריית ירושלים" מובאת כתובת העירייה ולא כתובת מסויימת בעיריית ירושלים. על כתב התביעה לא חתום איש אלא נכתב "עיריית ירושלים" ומעל זה חתימה בלתי מזוהה. ראוי כי מאחורי כתב הגנה המוגש על ידי הנתבעת יעמוד גורם הניתן לזיהוי. 7. מכל מקום, טענתה הראשונה של הנתבעת בכתב ההגנה, היתה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לתביעה. לטענתה עילת התביעה היא תלונה על התנהלות הרשות, בעוד שהסעד הכספי אינו מתבסס על עילה נזקית או כספית. לפיכך, כך לטענתה על התביעה להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים. כפי שהובהר לנציג הנתבעת במהלך הדיון, לא מיניה ולא מקצתיה. אומנם בכתב התביעה מתייחס התובע לאופן התנהלותה של הנתבעת, אולם אין מדובר בעתירה שתכליתה לתקוף נהלים כאלו ואחרים או כדי להביא לשינוי בפעולה מינהלית שנעשתה כלפיו על ידי הנתבעת. מדובר בתביעת נזיקין שתכליתה פיצוי בשל הטרחה הרבה שנגרמה לתובע כמתואר לעיל. 8. טענתה השנייה של הנתבעת היא כי בטפסי העירייה נרשם התובע כמנהל עסק בשם "שילב בגדי ילדים והריון" ברחוב ירמיהו 1 בירושלים וכי לעסק קיים חוב בגין אגרת שילוט. לטענת הנתבעת, החוב נרשם בעקבות סקר שילוט מקיף שנערך בשנת 1989 וכי בהתאם להוראות חוק העזר לירושלים, חובו של התובע נוצר בשל היותו מי שהחזיק בעסק באותה תקופה. לפיכך סבורה הנתבעת כי אין מדובר בטעות שלה אלא בחוב שנוצר על בסיס הרישומים שבידיה. מעבר לכך שמדובר בחוב ישן, משנת 1989, מלפני עשרים שנה, ספק רב אם אומנם טענת הנתבעת נכונה. תחילה יוער כי השלט כאמור, מתייחס לחנות של "שילב בגדי ילדים והריון" אשר כאמור התובע חדל לעבוד בה בשנת 1989. בכל מקרה, אומנם בטופס של "סקר שלטים" שנערך על ידי המחלקה לשיפור פני העיר בחודש ספטמבר 1989, נכתבו פרטיו של התובע כמי שלכאורה מחזיק בעסק, אולם ברישום שערך הפוקד ביום 1/11/1989 נכתב "בבדיקה מאוחרת, פרסום של שילב לא נמצא (מצד שמאל למטה) . . ." (המשך הכתוב אינו ברור). במועד מאוחר יותר, כך נראה, כתבה יד נעלמה על גבי פרטיו של התובע "העברת בעלות". כמו כן, במקום שמיועד לרישום פרטי החברה נכתב שם החברה "שילב בגדי ילדים והריון" וכתובתה בתל אביב. במילים אחרות, אין לקבל את טענת הנתבעת כי לתובע חוב בשל אי תשלום אגרת שילוט, שכן מאותו סקר שנתי שעליו ביססה הנתבעת את טענתה, קשה לקבוע בוודאות שאומנם הנתבעת היתה סבורה כי ישנו חוב כאמור וכי יש לייחס חוב זה דווקא לתובע. במילים אחרות, ספק רב אם היתה הצדקה כלשהי להטריד את התובע בחוב זה, אשר מוטל היה בספק, וזאת עשרים שנה לאחר שנוצר. 9. טענתה השלישית של הנתבעת מתייחסת לאופן התנהלותה כפי שתואר בכתב התביעה. לטענתה, על פי הנוהל ביחס לגביית חובות אבודים, הרי שלא ניתן לבטלם ללא תצהיר וזאת בהתבסס על תקנה 258ח(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. אומנם, בהתאם להצהרתו של התובע מיום 18/2/2008 (ולא 18/8/2008 כפי שנכתב בטעות בכתב ההגנה), כי לא היה ברשותו עסק באותה תקופה, בוטל רישום החוב אצל הנתבעת והכסף הוחזר לתובע. לטענת הנתבעת, לא נעשה עיקול על חשבונות הבנק של התובע ולפיכך, לא נגרם לו נזק כספי. בדומה אף לא נגבה ממנו תשלום עבור קנסות. "בסך הכל קוזז סכום מתוך תשלום" (סעיף 17 בכתב ההגנה). נציג הנתבעת מרחיב עוד, כי מדובר בכספי ציבור וחובות משנים קודמות שאינם ניתנים לביטול ללא תצהיר וכי התובע יכול היה לשלוח את התצהיר בדואר אך לא באמצעות פקס. במסגרת כתב ההגנה מתייחס נציג הנתבעת לטענות נוספות שהעלה התובע בתביעתו. כך למשל לקושי ליצור קשר עם הפקידה הממונה על נושא שלטים במחלקת רישוי עסקים. במענה לטענה זו כתב נציג הנתבעת כך: "עובדת במחלקת רישוי עסקים אשר כלפיה מלין התובע על כך שבזבז בגללה שני ימי עבודה, קיבלה את אישור הגורמים המוסמכים לצאת לימי השתלמות" (סעיף 22 בכתב ההגנה). עוד נאמר כי "למרות כל זאת, הציעה העובדת לתובע להיפגש עימו כדי שיוכלו לדון בדברים וכל זאת על חשבון זמן ההפסקה שלה מיום ההשתלמות בין השעות 10:30 עד 11:00 לפי כתב התביעה" (שם, סעיף 22). נציג הנתבעת אף טוען כי הנתבעת עושה כל שביכולתה לתת מענה לאזרח "בדרך הקלה, המהירה והיעילה ביותר, כל זאת במגבלת כוח האדם שברשותה" (שם, סעיף 23). לא זו בלבד, אלא שנציג הנתבעת אף טוען כי דברי התובע "נשמעים תמוהים" שכן לטענתו, במחלקת רישוי עסקים מספר קווי טלפון העומדים לרשות האזרחים וכי אלו מתפרסמים באינטרנט. עוד טען כי שעות קבלת קהל הן בין השעה 8:00 ל-11:00 לפי תיאום מראש, וכי שעות אלו נקבעו עם המרכז לאיכות השירות ומנהלי האגפים במחלקה. לאחר פירוט אופן השירות המושלם לכאורה, כפי שהדברים עולים מכתב ההגנה, חוזר נציג הנתבעת על טענתו כי מקומה של התביעה בבית המשפט לעניינים מינהליים, ולחלופין טען, כי מדובר בתביעה בסכום מוגזם וכי עניינו של התובע טופל באופן סביר ללא כל סחבת בנושא. בתום הדיון טען נציג הנתבעת כי מדובר בתביעה קנטרנית וכי מטרתה לסחוט כספי ציבור וכי לטענתו "אנחנו לא מוכנים שכל אזרח שמתנהל מול הרשות יתבע בגין הליך בירוקרטי לגיטימי לחלוטין". עם כל הכבוד לנתבעת ולדרכי הגישה שהיא מעמידה לרשות האזרחים, כטענתה, במקרה נדון לא עמדו הדברים במבחן המציאות. תחילה יש לומר, כי ספק רב אם מדובר בהליך של ביטול חובות אבודים שאותו צריך היה התובע לנהל באמצעות תצהיר. שכן כאמור, ספק רב אם בכלל היה חוב אצל הנתבעת. העובדה שלא עוקלו חשבונותיו של התובע ולא נגבו ממנו תשלומי קנסות, אין בהם כדי לשלול את העובדה שלתובע נגרמה טרחה רבה. כפי שתואר קודם לכן, לא היתה הצדקה לעיקול חשבונותיו או לגביית קנסות וממילא שאין בעובדה שצעדים אלו לא ננקטו כדי לשלול את הנזק שלכאורה נגרם לתובע. בנוסף לכך, יש טענות שראוי היה כי לא יישמעו. העובדה שעובדת מחלקת שלטים היתה בהשתלמות שאושרה על ידי הגורמים המוסמכים, אינה צריכה להיות מעניינו של התובע. יציאת עובד להשתלמות מחייבת החלפתו בעובד אחר, ואין לקבל מצב שבו אזרחים ישארו ללא מענה בשל יציאת עובד להשתלמות. לפיכך, גם אין בעובדה שאותה עובדת פגשה את התובע בזמן ההפסקה שלה כדי לשנות מהדברים, שכן יציאתה להשתלמות חייבה מציאת עובד אחר שיחליף אותה ולא די בכך שעבדה בהפסקה שלה. כך בייחוד בעוד שהנתבעת עצמה טענה כי זמן קבלת קהל נמשך מ-8:00 עד 11:00 ולא רק בין 10:30 ל-11:00. יש להביע תמיהה על כך שהנתבעת חזרה והתייחסה אל התובע כאל טרחן שמטרתו לסחוט כספי ציבור, כטענת נציג הנתבעת. עם כל הכבוד מדובר באזרח שביקש לקבל תשלומים ששילם ביתר בחזרה. מדובר באזרח שביקש לקבל את כספו ולא באזרח שביקש לסחוט כספי ציבור. העובדה שלצורך קבלת כספו היה על התובע להטריח את עצמו שוב ושוב, וכי רק לאחר חצי שנה הושב לו כספו, אכן מצדיקה לפצותו בשל כך. 10. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע 2,000 ₪ כולל הוצאות משפט. סכום זה ישולם תוך 30 יום ואם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ארנונהטפסים משפטייםמסמכים